מציאות מדומה 1D עונה 2 – פרק 6

"קומו כבר!!" "דניאל! אביה! קומו! לימודים! עכשיו!" המשכתי שוב ושוב לצעוק אבל שום תשובה מהן לא נשמע. שתי הטמבליות שמתברר שהן הטמבליות -שלי- נרדמו בסלון מול הטלוויזיה אתמול כשעשו מרטון סרטים כל הלילה, מתברר שהן שכחו שיש היום בצפר…
כנראה שצריך להעלות את הרמה, חשבתי לעצמי כשלא הייתה תגובה מאף אחת מהן.
"עעעעעעעעעככככככככככשששששששיוווווווווווווו!!!!" צרחתי חזק ושתיהן קמו בבהלה.
"את אישה חולה!" דניאל אמרה בעיפות כשקמה. ישר הבחנו שכל הבנים יורדים במדרגות בלחץ.
"מה קרה??" ליאם שאל בבהלה וכולם חיכו לתשובה. "אלה מנסה להרוג אותי, זה מה שקרה" אבי אמרה וישר אחר כך חזרה לישון. היא לא אמיתית… חשבתי לעצמי. "מצטערת, אבל הבנות לא קמו ואנחנו ממש מאחרות לבצפר…"
"את יודעת איזה התקף לבב קיבלתי ככשמעתי את הצרחה וגיליתי שאת לא ליידי?!" הארי פתאום אמר וכולנו הסתכלנו עליו מופתעים, אפילו אביה הרימה את הראש מהכרית שבסלון כדי להסתכל עליו. הוא באמת דאג לי עד כדי כך? חשבתי.
"זתומרת….." הוא גירד בראש בטח מחפש איזה תירוץ שהתכוון למשהו אחר. "לא! אני מתכוון למה שאמרתי. אל תעשי את זה שוב!" הוא אמר והחזיק את החזה שלו וישר הסתכלתי למטה להסתיר את ההסמקה הקלה שהייתי לי על הלחי. שמחתי שהוא אמר את האמת ולא ניסה להמציא איזה תירוץ עלוב שהוא בעצם התכוון למשהו אחר. "רגע אתם ישנים ביחד?" זאיין שאל מופתע ואני לא מתפלאת שהוא היה מופתע כי אנחנו בעצם לא ממש ביחד אז כל העניין קצת מוזר.
"כן אין לי עוד מיטה והכל בחדר… מתי באמת מגיעים לי הרהיטים כבר?" שאלתי וזייפתי הזעפת פנים.
"אל תדאגי אני אטפל בזה" ליאם אמר, חיוך חיוך עדין אלי ואני חייכתי חיוך קטן של תודה בחזרה. פתאום ראיתי שאביה שוב חזרה לישון אז התיישבתי עליה וקפצתי עם התחת למטה ולמעלה במטרה לגרום לה להתחרט על כך שהיא חזרה לישון.
"למה עלי את לא קופצת ככה כשאת רוצה להעיר אותי?" נייל אמר עם חיוך שובב וקרץ לי, וגם הפעם כרגיל ניסיתי להסתיר את ההסמקה שלי אבל הוא במהרה עבר לצחוק כשהארי נתן לו מכה בזרוע על זה.
בלי ששמתי לב תוך כדי שצחקתי פתאום הרגשתי שהועפתי על הריצפה, על ידי אביה שכנראה לא יכלה לסבול אותי יותר אבל לא וויתרה על השינה. וואו שתי הבנות האלה ממש דובות חורף.
"הייי!" אמרתי לה כשנחתתי על הריצפה. "אני אטפל בה" זאיין אמר כשצחקק מהחברה המשוגעת שלו – שדרך אגב היא גם החברה המשוגעת שלי-. הוא התקרב אל הספה שהיא שכבה בה, הרים אותה ככה שהראש שלה היה לכיוון הגב שלה וכל הגוף שלה היה מונח על הכתף שלו וגרר אותה למטה.
"זאיין! תוריד אותי למטה!" היא צעקה עליו בדרך למעלה.
"בוקר טוב גם לך סאנשין!"צעקתי לה בצניות כשהם שניהם כבר היו כמעט למעלה וכולנו צחקנו – חוץ מדניאל- רגע.. דניאל עוד ישנה! עאחח!!!
"לואי אתה אחראי להעיר את דניאל" אמרתי לו והתחלתי להעלות למעלה להתארגן גם. "אבל למה דווקא אני??" הוא שאל והסתכל למעלה אלי מהמדרגות. "כי הארי בטח יירדם יחד איתה תוך כדי שהוא ינסה להעיר אותה, ליאם נחמד ועדין מדי, ונייל….. טוב על נייל אני סתם לא סומכת" צעקתי מלמלע הוכבר הייתי חצי בתוך החדר שלי לפני שסגרתי את הדלת. "שמעתי את זה!" נייל צעק ולא יכולתי שלא לצחוק לעצמי בתוך החדר. אחרי כמה שניות שמעתי את דניאל גוררת את עצמה לחדר שלה בעייפות וחייכתי לעצמי שהצלחתי לגרום ללואי להעיר אותה.

הלכתי לכיוון המזוודה שלי -מאחר שאין לי עדיין רהיטים בחדר כולל ארון- פתחתי אותה, והוצאתי חולצה לבנה עם סימן של סמל הנשיקה עליה וג'ינס קצת בהיר גבוה. נעלתי אולסטר לבנות, עם כמה שאני אוהבת עקבים- זה בצפר ולא איזה מסיבה. שמתי את המייקאפ שלי ומסקרה לפני שסידרתי את השיער וירדתי למטה כדי לראות את כולם יושבים ואוכלים קורלנפלס וישר הצטרפתי אליהם לשולחן העגול הגדול. לקחתי קערה והכנסתי בטוחה קורנפלקס וחלב והתחלתי לאכול כמו כולם.

"רגע…. אז את והארי ישנים ביחד?" לואי שאל ולא הצלחתי להבין מה הפנים שלו אומרות. "אני לא מבינה מה הסיפור שלכם, הם בסך הכל ישנים באותה מיטה" דניאל אמרה והמשיכה לאכול מהקערה שלה, ואני חשבתי בדיוק מה שהיא חשבה.
"אני לא יודע אם שמת לב אלה… אבל הארי אוהב לישון ערום" הוא אמר וכולם נראו כאילו הוקל להם שמישהו סוף סוף אמר את זה ואני צחקקתי לעצמי כי– "לא הפעם, האלה לא מרשה לי כל עוד היא ישנה איתי באותה מיטה" הארי אמר את מה שאני התכוונתי להגיד. "אההה" כולם אמרו ונראו יותר רגועים ואני לא יכולתי שלא לצחוק לעצמי.

"תקשיבו רגע…. קיבלתי שני כרטיסים לפסטיבל שהולך להיות באיזור הטיים סקוואר היום בערב, מישהו מעוניין להצטרף אלי?" ליאם שאל עם חיוך חמוד, אבל אני הייתי יותר מדי שקועה במחשבות על המבחן הבא במקום להקשיב לשיחה שלהם אבל עדיין שמעתי מה הם אמרו, פשוט לא התרכזתי כל כך.
"מצטער, אני ואביה יוצאים היום מחוץ לעיר" זאיין אמר. "גם אני קיבלתי שני כרטיסים, כבר הצעתי לדניאל לבוא איתי, אז אנחנו פחות או יותר הולכים ביחד…" לואי אמר והעביר את היד שלו אחורה לצוואר – יכולתי לראות שהוא היה טיפה לחוץ מלדבר על כל העניין, אבל לא ממש הבנתי למה.
"אל תסתכל עלי, אני שונא רכבות הרים" הארי אמר וכולנו צחקנו יחד איתו.
"מה איתך אלה?" ליאם הסתכל עלי והבנתי שבעצם גם כולם מסתכלים עלי ברגע שהרמתי את הראש מהקערה, כנראה שהייתי יותר מדי שקועה במחשבות כדי להקשיב.
"הא?" שאלתי, מרגישה קצת מחוץ לעניינים.

"בא לך לבוא איתי?"

"בטח, למה לא. זה לא שיש לי משהו יותר טוב לעשות" חייכתי אליו והוא חייך אלי בחזרה והנהן.
הארי פתאום השתעל והיה נראה כאילו הוא עומד להיחנק. "הארי הכל בסדר?" אביה שאלה אותו והארי ישר התיישר בישיבה שלו על הכיסא שממולי.
"אז את הולכת איתו?" הוא שאל אחרי שהסדיר לעצמו את הנשימות.
"כן.. יש איזשהי בעיה?" שאלתי וחיברתי את הגבות שלי מבולבלת.
"לא… שום בעיה.. זתומרת, תהנו" הוא חייך חיוך עקום אבל יכולתי לראות שהוא זייף אותו.

*******************************************************************
***************************************************************************************
**************************************************
"אני שונאת בצפר" דניאל אמרה כשעמדנו בתור של הקפיטריה לקחת לנו אוכל בשעת ארוחת הצהריים.
"מי אוהב?" אמרתי כשלקחתי קערת פסטה ובקבוק מים והתחלנו שלושתינו -אני אביה ודניאל לצעוד לכיוון השולחן שלנו.
בלי ששמתי לב נתקעתי במישהו וכל הפסטה שלי נמרחה עליו, הסתכלתי למעלה כדי לראות שזאת בעצם הייתי היא ולא הוא.

"ג'סי??" שאלתי מבולבלת וכל תצומת הלב הייתה אלינו עכשיו.

"אלה?! מה לאזעזל?!" היא צרחה.

"אני מצטערת, זה היה בטעות, אבל מה את עושה כאן?"

"היא צמצמה את העיניים אלי והצביעה עלי. "את!" היא אמרה בקול נמוך ומפחיד.

"אני" אמרתי וחייכתי חיוך תמים.

"אני לא מאמינה שעשית את זה!"

"היי, זה לא כאילו שעשית את זה בכוונה, לפחות עכשיו אנחנו תיקו" לחשתי לה את החלק האחרון באוזן כדי להזכיר לה את אותו הערב שהיה בבית של הארי, כשהיא שפכה עלי את היין האדום וללכלכה את כולי.

"אני אביה ודניאל ישר ברחנו משם אחר כך כדי שאחד המורים לא יתפוס אותי וישעה אותי על זה, אפילו שביקשתי סליחה. ישר רצנו עד שהיינו מספיק קרובות לבית שלנו ולא הפסקנו לצחוק עד שהאטנו והתחלנו ללכת, מנסות להסדיר את הנשימות שלנו.

"מה זה היה?" דניאל אמרה בין צחוק. היאצודקת, אני אף פעם לא כזאת כלבה, אבל לידה, הרגשתי שאני חייבת, אחרי הכל זאת היא שרוצה לנקום -בי- ואני צריכה להראות לה שאני לא חלשה כמו שהיא חושבת שאני.

"אני לא יודעת, זה פשוט יצא ממני. מה היא עושה כאן בכל מקרה?" שאלתי מבולבלת תוך כדי שהמשכנו ללכת לכיוון הבית.

"אני לא יודעת. פשוט תתעלמי ממנה, היא סתם עוד תלמידה בבצפר הזה" אביה אמרה וניסתה להרגיע אותי.

"בואו נעבור בסטארבאקס, אני צריכה קפה" אמרתי והבנות הסכימו והתחלנו ללכת לכיוון סטארבאקס.
לפחות יש לי שתי חברות מדהימות שיצליחו לעזור לי לעבור את השנה הזאת בשלום.