מציאות מדומה 1D עונה 2 – פרק 59

~~~נקודת המבט של אלה~~~

בדיוק חזרתי כדי לשחרר את דניאל מהאחריות על לוקס ובדיוק ראיתי שהיא מדברת עם ליאם, לא התכוונתי להקשיב, אבל זה נעשה מעניין ככשמעתי את המילה 'אבל אני אוהבת אותך כמו אחות', הבנתי שזה חשוד. כשהקשבתי להם, וכן אני יודעת שזה לא בסדר, לא האמנתי. היא שכבה גם עם ליאם?? מה עובר על הילדה?? היא לא יכולה פשוט ללכת ולשכב עם כל אחד! במיוחד לא עם -כל- חברי הלהקה! אני ברצינות צריכה לדבר איתה על זה. וזה בדיוק מה שאני מתכוונת לעשות. ברגע שהבנים עלו על הבמה הלכתי אליה והיא מסרה לי את לוקס ליידים שלי והתכוונה ללכת. "רגע דניאל" עצרתי אותה מהר והיא ישר הסתובבהף מחכה להסבר. "אנחנו צריכות לדבר" אמרתי לה והיא נראתה קצת חושדת בהתחלה אבל אחר כך הנהנה בשקט. הלכנו למקום שקט לפני שנתתי את לוקס לאביה שתשגיח עליה.

עמדנו בשקט אחת מול השנייה והיא חיכתה שאני כבר אדבר כשהרימה את שתי הגבות שלה כבילבול. "נו?" היא שאלה משלבת ידיים. "מה זה אמור להיות דניאל?" שאלתי אותה מצפה ממנה להבין לבד. "על מה אנחנו מדברות רק תשתפי אותי כדי שאני גם אוכל להבין" היא אמרה תמימה. "על הקטע שלך לשכב עם כולם, אולי?" אמרתי לה ישר בפנים, בלי רמיזות ובלי כלום. היא נראתה מופתעת בהתחלה אבל היא לא טיפשה, היא יודעת שזה נכון… היא ידועת שזה כבר מוגזם. היא גירדה עלצמה טיפה בראש ונאנחה. "דניאל אם יש משהו שאת צריכה לדבר עליו אז אני כאן! אל תשמרי דברים לעצמך…" אמרתי לה מניחה את היד שלי על הכתף שלה. היא הנהנה לאט ונאנחה טיפה כשהסתכלה על הריצפה. "זה בגלל לואי אוקיי?…. אני חושבת שלשכב עם אנשים פשוט משכיח לי אותו… משכיח אותי מכל הדברים האלה שאני פשוט לא רוצה לחשוב עליהם עכשיו או אף פעם…" היא אמרה בכינות. לפחות היא סוף סוף מדברת איתי על זה…
"דניאל את לא יכולה כל פעם שקשה פשוט לברוח מזה באמצעות סקס. יהיו בעיות שתצטרכי להתמודד איתך אחרת זה לא יעבור… אני כאן בשבילך ואני מבינה אותך. אם אני יכולה לעבור את ההריון הזה, אז את יכולה לעבור את זה" חייכתי אליה והיא חייכה חיוך קטן והנהנה לפני שהכנסתי אותה לתוך חיבוק.
"אז.. את וליאם? זה גם היה כזה…– זה? או ש…?" שאלתי מבולבלת והיא ישר צחקה מהבלבול שלי. "לא לא… זה פשוט שאני הייתי עצובה מכל העניין עם לואי וההצעה שלו לאוליב וליאם פשוט היה שם, מרגיש אותו כאב לב שלי בגלל בלייק הזאת עם זרועות פתוחות אלי, ו… פשוט נפלתי לתוכן… זה היה כמו ניחום אחד בשביל השני, אל תדאגי זה גם מה שהוא חושב… זה באמת לא אומר שום דבר זה סתם עזר לי לשכוח מדברים, בדיוק כמו שאר הפעמים." היא הסבירה לי והאמת שאני מוצאת בזה הגיון. אבל זה צריך להפסק.

"אוקיי… אבל תבטיחי לי שתפסיקי עם זה" ביקשתי ממנה והיא נאנחה עם צחוק קטן. "אני מבטיחה" היא אמרה שגילגלה עיניים אבל עדיין עם חיוך וזה גרם לי לחייך גם. המשכנו לדבר קצת על לואי, אנחנו צריכות לעשות את השיחה הזאת כי אחרת היא תשמור הכל בבטן וזה ממש לא טוב… בדיוק הבנים סיימו את המופע שלהם וחזרו מחוייכים ואנרגטיים. זה תמיד קורה להם אחרי המופע שכל האנדרנלין שלהם עולה. אני חושבת שזה דווקא חמוד.

"אבא תפסיק יש לי ילדה ביידים!" שמעתי קול צועק ודניאל ואני מיהרנו לראות מה קורה שם.

~~~נקודת המבט של אביה~~~

הסתובבתי קצת עם לוקס ביידים שלי ובדיוק הבנים סיימו להופיע, הם הלכו להחליף בגדים בתא ההלבשה שליידי. פתאום ראיתי דמות מוכרת שמתקרבת לכיווני במהירות והלב שלי ישר נעצר כשזהיתי אותו. "אבא? מה אתה עושה כאן איך הגעת לפה?" שאלתי כשהוא התקרב אלי, מדיף ריח חזק מאוד של אלכוהול ויוצר לי זכרונות רעים. הוא היה נראה גמור, שום דבר לא השתנה…
הוא התעלם ממני אבל בכל הלך לכיווני במהירות. "איפה היית ולאן את חושבת שאת הולכת?? את באה איתי מיד חזרה הביתה!" הוא צעק כשטילטל אותי דרך הכתפיים שלי.
"אבא תפסיק יש לי ילדה ביידים!" צעקתי עליו וניסיתי להרחיק אותו ממני. יכולתי לראות שההשפעה של האלכוהול ממש גדולה עליו. בדיוק הבנים, אלה ודניאל הגיעו במהירות לראות מה כל העניין. "אביה מה קורה כאן??" אלה שאלה מבולבלת והדבר הראשון שעשיתי זה להחזיר לה במהרה את לוקס.
אבא שלי התחיל להתעצבן בלי סיבה וזרק את הבקבוק בירה שהייתה לו ביד על הריצפה וגרם לה להשמיע קול שבירה חזק. "אבא תפסיק!" צעקתי עליו מנסה להוריד אותו ממני. הוא נגע בי יותר מדי חזק וזה כבר התחיל להלחיץ אותי. מיד ראיתי את אבא שלי נופל על הריצפה בגלל האגרוף שזאיין משום מקום הביא לו. הייתי בהלם וזה בדיוק לא מה שרציתי שייקרה. לא רק שלא רציתי שהוא ואבא שלי יפגשו, הדבר הארון שרציתי זה שהם ילכו מכות. אבא שלי קם והתחיל להרביץ לו, לפחות ניסה, כל העניין ממש הלחיץ אותי והם התחילו פשוט להילחם. אלה במהירות לקחה את לוקס משם והבניפם ניסו לעצור את אבא שלי וכולם ניסו להתערב. "זאיין די! תפסיקו!" צעקתי בין כל הבלאגן וניסיתי לעצור את זאיין ולדחוף אותו אחורה ממנו אבל ללא הצלחה וגם לא ממש שמעו בגלל שהיה יותר מדי רעש. "את חוזרת איתי הביתה עכשיו!!" אבא שלי צעק לעצמו והיה אפשר לראות שהוא היה לגמרי שיכור. הרגשתי את הדמעות שלי עולות מבושה ועצב וכעס והכל… איך הוא בכלל הגיע לכאן. איך הוא מצא אותי וידע בדיוק איפה אני??

למזלי במהרה ההבטחה הגיע ולקחה משם בכוח את אבא שלי שהמשיך לצעוק דברים מוזרים לעברי… עמדתי שם בשוק לא מבינה מה הלך כאן עכשיו. הרגשתי את יד גדולה מונחת לי על הכתף וישר הסתובבתי. ראיתי את זאיין עומד לצידי ונראה כאילו השתתף באיזה מלחמה. היד שלו שהייתה מונחת על הייתה מלאה בדם על המפרקים של האצבעות, הגבה שלו נסרטה ונזל ממנה קצת דם ובקיצור, לא משהו רגיל שהייתי מצפה לראות. "את בסדר?" הוא שאל מודאג. לקח לי קצת זמן להנהן אבל עשיתי את זה בכל זאת, לאט ובשוק, למרות שלא הייתי הכי בסדר עכשיו אבל לא רציתי שהוא ידאג. "אתה מדמם" אמרתי לו כשלקחתי לו את היד, מסתכלת על הנזק שנגרם לו שם אבל הוא לקח אותה במהירות בחזרה, מרחיק אותה ממני. "בוא" אמרתי לו לוקחת אותו לכיוון השירותים הקרובים ויכולתי לראות שרוב העיניים המודאגות עלי. אבל ניסיתי להתעלם.

זאיין ואני נכנסנו לחדר האמבטיה וחיפשתי את האלכוהול המחטא, צמר גפן ותחבושת. כשמצאתי נשענתי על הכיור כשהוא עמד מולי ובמהרה הרגשתי את היידים שלו על המותניים שלי. מרימות אותי ומניחות אותי בעדינות אל סוף הכיור. "תן לי" אמרתי לו כשחיכיתי שהוא יביא את היד שלו אלי כדי שאני אוכל לטפל בה כבר. "אביה זה כלום באמת" הוא אמר בתמימות אבל לא ממש הקשבתי לו. "קדימה זאיין" אמרתי מחכה ושנינו ידענו שאני לא אפסיק עד שהוא לא יוותר כבר. הוא נאנח והביא לי את שתי היידים הפצועות שלו. לקחתי את צמר המלא באלכוהול והנחתי לאט על המקומות הפצועים במפרקי האצבעות שלו. הוא היסס טיפה מהכאב אבל התגבר על זה מהר. התרכזתי כל כך בחיטוי שאפילו לא שמתי לב כמה זאיין היה קרוב אלי עכשיו. "את לא נראת בסדר.." שמעתי אותו אומר בטון יציב והרמתי לשנייה את הראש רק כדי להסתכל עליו מהריפלקס. הבנתי שהוא קרוב מדי והעיניים שלי כאילו שממש נכנסו לשלו כשהוא הסתכל למטה עלי ומהר החזרתי את הראש לכיוון היידים שלו.
"אני בסדר זאיין" אמרתי מנסה להישאר בטוחה בעצמי כשהנחתי על היד שלו תחבושת דקה והסתכלתי למעלה אליו במטרה לטפל בחתך הכואב שהיה לו בסוף הגבה. הנחתי על זה את הצמר גפן עם האלכוהול והפעם הוא לא היה נראה כאילו כואב לו בכלל, זה בכלל לא הזיז לו. רק יכולתי להרגיש את המבט החזק והקרוב שלו עלי. כאילו הוא לא מזיז את העיניים ממני. "אני לא קונה את זה." הוא אמר והרגשתי ממש את הנשימות שלו עלי. נאנחתי אבל עדיין לא אמרתי כלום. "בגלל זה לא רצית שאני אפגוש את אבא שלך?" הוא שאל אותי.
"מה נראה לך?" שאלתי כאילו זה היה מובן מאליו, כי זה באמת היה אמור להיות מובן מאליו… הוא רק נאנח והרגשתי את היידים שלו מתלפפות מסביב הגב התחתון שלי כשישבתי שם על סוף הכיור, מטפלת לו בפצעים. "למה עכשיו?" הוא שאל והייתי דיי מבולבלת, לא הבנתי את הכוונה של השאלה. "למה אתה מתכוון?" אמרתי בקול שקט את המחשבות שלי. "למה פתאום הוא עכשיו נזכר שהוא צריך אותך חזרה בבית?" הוא שאל והבנתי כמה הוא רוצה לדבר על הנושא הזה…

נאנחתי לפני שדיברתי כי הבנתי שאנחנו הולכים לנהל את השיחה הזאת עכשיו… "לפני שלוש שנים הממשלה הרחיקה ביננו כי הם גילו על האבא השתוי שלי. הם לקחו אותו למוסד גמילה והשאירו אותי לבד בבית אחרי ששכנעתי אותם שאני מסוגלת להסתדר בעצמי ולא צריכה מטפלת צמודה. אמא שלך דיברה איתם והסבירה להם שהיא משגיחה עלי מקרוב ובסוף הם הסכימו..–" התחלתי להסביר אבל הוא קטע אותי באמצע

"רגע רגע… אמא שלי?" הוא שאל מבולבל והבנתי למה הוא היה מבולבל… הכל קרה מתחת לאף שלו בלי שהוא בכלל ידע. "כן.. זאיין, לא אמרנו לך כלום כי ככה אני רציתי, לא רציתי שתתחיל לרחם עלי ולחשוב עלי בצורה שונה. האמת ש… גם את הסיפור של אמא שלי אתה לא ממש מכיר" אמרתי לו ודיי התביישתי בעצמי שהסתרתי ככה הכל ממנו. היה לו פרצוף מבולבל ויכולתי לראות שהיה שם קמצוץ של כעס. אבל הוא לא יכעס עלי -עכשיו- עם כל מה שקרה. "אמא שלי בגדה באבא שלי כשהייתי בת 10, היא ברחה מהבית לצרפת ביחד עם המאהב שלה, אבל כנראה שבסוף היא התחתנה עם מישהו אחר, בקיצור, זה לא ממש משנה כי ברגע שהיא ברחה מהבית אבא שלי התחיל לשתות ולהמר בלי הפסקה, וכמו שאתה רואה גם מוסד הגמילה לא עזר לו… אני מניחה שבטח הוא ברח משם או ששחיררו אותו והוא בטח מצא אותי בעזרת העיתונים שמדברים עלינו מאז החברה הסמויה של ליאם כתבה עלינו… אני לא יודעת זאיין…" נאנחתי אבל במהרה המשכתי, "כל מה שאני יודעת זה שאני מפחדת מהאדם הזר והשתוי שהחליף את האבא שאני באמת מכירה מאז שנהפכתי לבת עשר". הסברתי לו והוא היה קצת מופתע מכל הסיפור בהתחלה אבל ראיתי אחר כך שהפנים שלו התרכחו כשהוא הסתכל עלי. היידים שלו עברו ללחיים שלי, מוזיזות חתיכות שיער מהפנים ומלטפות לי את הלחי. "למה לא סיפרת לי את כל זה אף פעם?" הוא שאל בשקט כשהיינו ממש קרובים ראש לראש. נאנחתי בשקט כשהנדתי בראשי ונשכתי את השפתיים שלי, מנסה לעצור את הדמעות שכבר הקדימו ונפלו לי מהעיניים. הנדתי בראשי כי לא ידעתי. באמת לא ידעתי למה לא סיפרתי לו. הנדתי בראשי, נשכתי שפתיים, הזלתי דמעות. אלו שלושת הפעולות היחידות שעשיתי בכדי לנסות לענות לו על השאלה. "אל תבכי… אין לך מה לפחד אביה. אני כאן ואני שומר עלייך. כל עוד את איתי הוא לא יוכל להתקרב אלייך" זאיין אמר לי בשקט מנגב לי את הדמעות לפני שהוא נשען קדימה אלי לאט והניח את השפתיים שלו על שלי, רק כדי לראות אם אני מנשקת אותו בחזרה. השענתי בחזרה את הראש שלי טיפה קדימה אליו ומיד אחרי שעשיתי את זה, הרגשתי את היידים שלו תופסות ביציבות בפנים שלי והוא נישק אותי בחוזקה. אני חייבת להודות שזה הרגיע אותי וגרם לי להרגיש בטוחה. היידים שלי היו מלופפות סביב הצוואר שלו גם כשמשכנו אחורה מהנשיקה. הוא פשוט השעין את הראש שלי לתוך החזה שלו והרים אותי מהכיור. גורם לרגליים שלי להתלפף סביב הגב שלו. עצמתי עיניים והרגשתי אותו סוחב אותי החוצה, החוצה ממאחורי הקלעים והחוצה מהאולם, כל הדרך לכיוון האוטובוס. יכולתי להרגיש את כולם מסתכלים עלי מסביב. מתים לדעת מה אני מרגישה בגלל כל העניין שקרה. אבל ממש לא הייתי בחשק לדבר על זה. הרגשתי נורא. זאיין הרגיש מה אני מרגישה ופשוט הניח אותי במיטה שבתוך האוטובוס. עצמתי עיניים ושנייה לפני שנירדמתי, הרגשתי את השפתיים שלו נותנות לי נשיקה על הלחי והיידים שלו מכסות אותי עם השמיכה הנעימה. פשוט עצמתי עיניים ונידרמתי בידיעה שהכל בסדר, ויש לי את זאיין שישמור עלי. הוא נתן לי את הבטיחון להרדם כמו שצריך.

~~~נקודת המבט של אלה~~~

כולנו עמדנו מודאגים, רואים איך זאיין סוחב את אביה לכיוון האוטובוס. יכולתי לראות שהיו לה דמעות יבשות על הלחי והיא נראתה פשוט רע… רע בנשמה. עמדתי שם דואגת ולא יכולתי להוריד ממנה את העיניים עד שהם היו במרחק מחוץ לטווח הראייה שלי.
פתאום הרגשתי יידים מתלפפות מאחוריי סביב המותניים שלי, גורמות לי לאבד את המחשבות שלי. "תפסיקי לדאוג אלה" שמעתי את הקול של הארי מנסה להרגיע אותי. חייכתי בתוכי לעובדה שהוא קורא אותי כמו ספר פתוח ויודע שאני ממש מודאגת מכל העניין. "איך אני יכולה? הידיעה הזאת שהיא עברה את כל זה לבד עד עכשיו בלי לספר לאף אחד מפריעה לי" אמרתי לו בכינות, לא מסתכלת לכיוונו, אלא עדיין עם המבט לכיוון המקום שבו כבר איבדתי את אביה וזאיין. הרגשתי את הארי מחבק אותי אפילו חזק יותר ומצמיד אותי אליו. "אני יודע. קדימה בואי נחזור לאוטובוס, אני בטוח שזאיין יסביר לנו הכל" הארי ניסה להרגיע אותי כשתפס לי ביד ולקח אותי לכיוון האוטובוס. ובאמת ישבנו כולנו בסלון של האוטובוס, כולנו חוץ מאביה. מקשיבים לזאיין שהסביר שאביה בסדר, רק עכשיו קצת פחות ומחר היא תרגיש יותר טוב. אני מקווה… "אני בטוח שכשהיא תהיה מוכנה היא תסביר הכל בעצמה. אני חושב שזה מה שהיא הייתה רוצה" זאיין הסביר וכולנו הסכמנו עם זה, אבל זה לא עזר לי או לכולנו לדאוג פחות. אולי קצת , אבל ממש קצת פחות יותר ממה שדאגנו קודם…

כל אחד קם ממקומו, הולך לסידורים והעיסוקים שלו כשהאוטובוס כבר היה במצב נסיעה. הארי ואני נשארנו לשבת שם, רק מחכים להגיע לארץ הבאה שוודיה. בדיוק קיבלתי הודעה בפלאפון, פתחתי אותו וראיתי שזה מהרופא שלי, שמזכיר לי שמחר יש לי עוד תור שהוא סידר לי בשוודיה.. מזל שהוא בקשר עם ההנהלה שמודיעה לו לאן אנחנו נוסעים כל פעם. לפחות ככה זה לא עושה לנו בעיות עם המיקומים, למרות שבקרוב אני הולכת לקבל בטן ואני לא חושבת שכדאי שיתפסו אותי ככה בציבור, זה בהחלט יעלה הרבה שאלות לצלמי הפפראצי. לפחות עד עכשיו שרדתי ארבעה וחצי חודשים, זה דיי הרבה…
"מי זה?" הארי שאל מתעניין. "עוד תור להריון" הודעתי לו והוא הנהן כשקירב אותי אליו ופשוט חיבק אותי, משעין את הראש שלו עם הסנטר שלו על הראש שלי שנשען על החזה שלו. "תעדכני אותי. חסר לך שאת הולכת בלי להודיע לי כלום" הוא אמר לי וגרם לי להוציא צחוק קטן מהפה אבל בכל זאת הנהנתי ויכולתי לשמוע אותו צוחק גם טיפה מעלי. "אני הולך לישון. את באה?" הוא שאל בשקט כשהוזיז לי את השיער מהפנים. "לא, אני אבוא קצת יותר מאוחר" עניתי בחזרה. "אוקיי, לילה טוב בייב" הוא אמר לפני שנתן לי נשיקה על הראש וקם לכיוון המיטה שלו. קמתי והלכתי לכיוון המטבח, התכוונתי להיכנס כדי לשתות משהו אבל ראיתי שלואי ודניאל יושבים שם במטבח ומדברים. לא רציתי להכינס ולהפריע, אז פשוט עמדתי שם, מחכה שהם יסיימו לדבר, לא רציתי להפריע כי שמחתי שסוף סוף דניאל עושה משהו עם הבעיות שלה במקום לברוח מהם, ולדבר עם לואי, לא משנה על מה – זה כבר התקדמות.
אפילו שמעתי אותם צוחקים קצת על דברים, עד שהם הגיעו לחלק הרציני של השיחה…

"אז מה את חושבת על זה?" שמעתי את לואי שואל בטון רציני טיפה. "חושבת על מה?" דניאל שאלה בחזרה קצת מבולבלת. "על כל עניין המעבר לגור ביחד שלי ושל אוליב… אני עושה את הבחירה הנכונה?" הוא שאל וראיתי שהיא הייתה קצת בהלם. דניאל, אם את בורחת מהשאלה הזאת אני אפרק אותך לחתיכות! אמרתי לעצמי בראש. היא נאנחה טיפה אבל למזלה היא ענתה בכל זאת. "למה אתה שואל אותי?" היא ענתה בשאלה והיא לא נראתה מגמגמת או משהו, זה כבר טוב… "הדעה שלך הכי חשובה לי דניאל… את הראשונה והיחידה שהדעה שלה באמת תשפיע עלי. אני רוצה לשמוע, רק את האמת" הוא אמר ויכולתי לראות שהיא הייתה קצת מופתעתע מזה בהתחלה וחשבה המון מה להגיד. אני לא יכולה לתאר אפילו בטח מה עבר לה בראש עכשיו…
"אני חושבת שאתה לא צריך את הדעה שלי כדי לקבל על עצמך החלטות, אני חושבת שזה עניין שלך עם עצמך… אבל אם אתה באמת רוצה לדעת מה אני חושבת על זה, אז אני חושבת ש…–" היא אמרה קוטעת את עצמה, מחפשת את המילים של עצמה, ובעיקר חושבת אם כדאי לה להגיד את זה. אני מכירה את דניאל ואני יכולה להגיד מה כל תנועה שלה אומרת… "אני חושבת שזה מוקדם מדי. אני חושבת שאתה לא יודע מה אתה באמת רוצה. אני -מקווה- שאתה לא יודע מה אתה רוצה. אני חושבת שאני דיי מקנאה – מה שמדאיג אותי מאוד. אני חושבת שייקח לי הרבה זמן להתגבר על העובדה שכנראה תתחתנו יום אחד, אבל מה שאני בעיקר חושבת, זה שאני צריכה לשמוח בשבילך, וכנראה שלא הייתי אמורה להגיד לך את כל זה מאחר והדעה שלי כל כך חשובה לך. אבל אמרתי, ואולי זה הופך אותי לאנוכית בצורה לא נורמאלית. אבל רצית לשמוע את האמת, לא לואי? אז זה האמת…" היא אמרה וגם אני, וגם לואי היינו לגמרי בשוק. "אני מקווה שיהיה לך רק טוב בחיים לואי, אני באמת רוצה רק שתהיה מאושר" היא המשיכה אחרי הפסקה של כמה דקות של שקט, והיא פשוט קמה משם והלכה לכיוון המיטה שלה. מסתכלת עלי בדרך כשניתקלנו אחת בשנייה והיא כנראה כבר יכלה לנחש ששמעתי את הכל. פשוט הסתכלנו אחת לשנייה בעיניים אבל היא לא אמרה כלום והמשיכה ללכת. הייתי באמת גאה בה. שמחתי מצד אחד שהיא אמרה את זה, כי זה שיחרר אותה ואין לי מושג מאיפה היא הביאה את האומץ להגיד את זה. בגלל זה הייתי ממש גאה בה. אבל מצד שני, אני יודעת שזה לא נגמר. אני לא יודעת איך לואי יוכל להמשיך מפה… מה שבאמת הזכיר לי את לואי, מיהרתי להסתכל עליו וראיתי שהוא היה בשוק, אבל יכולתי לראות שהוא היה שמח שהיא סוף סוף התוודאה.

נכנסתי לכיוון המטבח. לוקחת לעצמי כוס מים ונשנעת על השיש, פנים לכיוון לואי שהסתכל עלי. "מזל טוב, הצלחת להוציא את זה מדניאל, יש לה עדיין רגשות אלייך, והם אף פעם לא נעלמו. אני מקווה שעכשיו אתה מרוצה" אמרתי לו באדישות ויכולתי לראות שהוא היה מופתע ממני, לא ציפה שאני אגיד דבר כזה, אבל בואו נודה בזה, זה היה ממש שקוף. כל מה שהוא ניסה לעשות כאן זה להוציא את המילים האלה מהפה של דניאל, רק עכשיו מה שהוא לא יודע זה שהוא נשאר תקוע בבלאגן שהוא השאיר את עצמו עם אוליב. בגלל שלואי ואני כמו אחים, היה לי את האומץ להזכיר לו שהוא טבוע בבלאגן שהוא השאיר את עצמו בו. "אני כבר לא יכולה לחכות לראות את הבית החדש שלך ושל אוליב" קרצתי לו לפני שהלכתי משם לכיוון המיטה שלי. יכולתי לראות שהזכרתי לו את זה כי מבט דואג חלף לו במהרה על הפנים. כן, כנראה שהוא לא חשב על התוכנית שלו עד הסוף…