מציאות מדומה 1D עונה 2 – פרק 57

~~~נקודת המבט של אלה~~~

סוף סוף הגענו לבית הילדות של הארי… השלג המשיך לרדת לאט ועמדנו מחוץ לדלת. לא עבר הרבה זמן עד שמישהי פתחה לנו את הדלת. זאת לא הייתה אן כי את אן אני כבר מכירה ומזהה, אבל היא לא נראתה שונה בהרבה ממנה, רק שהייתה יותר צעירה. אבל לא צעירה כמו הארי.
"הייייי הארי! סוף סוף רואים אותך. התגעגעתי!" היא אמרה לפני שנתנה לו חיבוק והוא חיבק אותה בחזרה. "אלה, והשאר שלא יודעים, תכירו זאת ג'מה אחותי הגדולה" עכשיו הכל מובן… חייכתי אליה וככה גם השאר כשהיא הכניסה אותי לחיבוק נעים. טוב היא לא הולכת לאהוב אותי ככה אחרי שהיא תשמע. "שמעתי עלייך המון אלה, תכנסו" היא הכניסה את כולנו לתוך הבית. היא שמעה עלי המון? זה טוב או רע..?
נכנסנו כולנו ונעמדנו ליד שולחן האוכל, שם אן אמרה לי שלום ונתנה לי חיבוק כשאמרה לי 'טוב לראות אותך שוב'.. למרות שבקרוב לא נראה לי שהיא תרצה לראות אותי בכלל. "אלה תכירי זה הבעל של אמא שלי, רובין" אהה נכון אני זוכרת שהוא סיפר לי על האבא החורג שלו… הוא עלה בשיחות שלנו כמה פעמים. חייכתי כשלחצתי לו את היד. "האמת שאותך אני כבר דיי מכיר מהסיפורים" הוא אמר לי כשסיימנו ללחוץ אחד לשנייה את היד. "סיפורים?" שאלתי מבולבלת עם גבות מתחברות. "אמא שלי לא הפסיקה לדבר עלייך מאז היום שניפגשתן" ג'מה אמרה גורמת לי טיפה להסמיק מהמבוכה.
"בנים! הרבה זמן לא ראיתי אותכם" אן אמרה מחבקת את זאיין לואי ליאם ונייל. זה היה חמוד, כאילו הם גם הבנים שלה… "קדימה בואו נשב" רובין אמר וכולנו התיישבנו. הארי ואני ישבנו שנינו בראש השולחן הגדול והשאר התיישבו גם הם באקראי, חוץ מדניאל שראיתי כמה שהיא ניסתה להתרחק מלואי.

ישבנו לאכול והייתי בלחץ הסטרי, בקושי יכולתי לגעת באוכל, רק שיחקתי בו עם המזלג כשחשבתי לעצמי. הכל עבר בסדר חו מהסרטים שעברו לי בראש על מה הם יגידו ואם כדאי בכלל לספר להם… אוי אלוהים הם הולכים לשנוא אותי. הם הולכים לשנוא אותי כל כך… או, ש… אולי לא? לא לא… הם ישנאו אותי.
"אז מה ההודעה הכל כך חשובה שלך הארי?" אן שאלה מהצד השני של השולחן. גורמת ללב שלי לגמרי לעצור, אני חושבת שהייתי פשוט חיוורת כרגע. כל השאר השתתקו כי ידעו במה מדובר והרגשתי את היד של הארי מחליקה מתחת לשולחן לתוך היד שלי, תונת לה לחיצה קטנה שגרמה לי להפנות את הראש שלי לכיוון הארי שכבר הסתכל עלי. הוא עשה מן מבט עם הראש שלו שאמר 'הגיע הזמן'… נשמתי עמוק פנימה והחוצה והיד של הארי לא עזבה את שלי.

"ג'מה… רובין, אמא…. בבקשה תחשבו בהגיון לפני התגובה שלכם ואל תקפצו למסקנות מהר מדי…." הארי התחיל, מנסה לרכך את האווירה ולהכין את המשפחה שלו. "מה כל הרצינות?" ג'מה שאלה מבולבלת וגם היא קצת נילחצה קצת. הלב שלי… אני אפילו לא יודעת לתאר את זה. הרגשתי שאני הולכת להקיא מרוב הלחץ. הארי נתן לי עוד שתי לחיצות קטנות על היד לפני שגם הוא נשם בעצמו. מזל שהוא דיבר כי אני לא הצלחתי אפילו לפתוח את הפה כדי לנסות.
"אני….. אלה…. אממ.. אנח–.." הארי אמר כל הזמן מפסיק את עצמו, יכולתי לראות שגם הוא טיפה היה בלחץ וניסה לחפש את המילים המתאימות להגיד את זה והמשפחה שלו כבר היו דיי מבולבלים…
הארי לקח כמה נשימות עמוקות, מסדר לעצמו את המילים… ניסיתי להקל עליו ולנסות לדבר במקומי אבל אני נשבעת שניסיתי הכל, פשוט לא הצלחתי לדבר.
"אלה בהריון… ממני..". כל מה שנכנס בתוך השקט היה קול המזלג של אן שנפל על הצלחת שלה. העיניים של ג'מה נפתחו לרווחה והכי פחדתי מהתגובה של רובין, אבל לא יכולתי לדעת מה הוא חושב…
ראיתי איך שאר החברים שלנו ישב ובשקט, מנסים לא להפריע כי אחרי הכל הם בכלל לא היו אמורים להיות שם… "בבקשה תגידו משהו.." הארי אמר עדיין לא עוזב לי את היד ויכולתי להרגיש שהוא משחק איתה מהלחץ. "הארי.. אפשר לדבר איתך… לבד?" אן אמרה קמה מהמקום ביחד עם רובין שקם גם הוא. הארי הסתכל עלי אבל לא ידעתי מה לחשוב על זה, פשוט הסתכלתי עליו בחזרה, מרגישה את ה יד שלו משפשפת לי בעדינות את המותניים. "זה לא ייקח הרבה זמן אני מבטיח" הוא אמר לי לפני שנתן לי נשיקה על המצח וקם מהכיסא, הולך משם ביחד עם שני ההורים שלו.

נשארתי לשבת שם, עם הראש בין היידים ויכולתי להרגיש שהם כולם מסתכלים עלי.
"מה את חושבת?" שאלתי והרמתי את הראש, מסתכלת על ג'מה שנשארה לשבת שם. היא הסתכלה עלי לכמה שניות, מופתעת מהשאלה. "אני..?" היא שאלה והנהנתי לאט. רואה שכל השאר מתעניינים בכל מה שקורה. "אני… אני באמת לא יודעת מה להגיד לך אלה… אני כן חושבת שהכל קורה מהר מדי אבל אני שמחה שזה ממך ולא אחת מהסתומות האחרות שהארי יצא איתן בעבר. לפחות אני יודעת שלאחיין שלי יהיה אמא טובה" היא ניסתה לחייך אלי והאמת שזה דיי הרגיע אותי. "אלה יהיה בסדר" הרגשתי את היד של לואי עלי, מנסה לנחם אותי.

"תפסיקו להגיד את זה!" שמענו פתאום את הארי צועק מכיוון הסלון. "היא לא!" אף פעם לא שמעתי את הארי צועק ככה… הרגשתי את הלב שלי שוב חוזר לקפוץ וקמתי מהמקום. "לאן את הולכת?" אביה שאלה אותי מודאגת. "אני צריכה לראות מה הולך שם, אני לא יכולה פשוט לשבת כאן כאילו הכל בסדר" אמרתי לפני שהלכתי לכיוון הסלון. כשנעמדתי בכניסה ראיתי אותם עומדים מולי כשהארי עם הגב אלי. בשנייה שהם הבחינו בי הארי הסתובב אלי ויכולתי לראות כמה עצבני הוא היה וזה הלחיץ אותי מאוד.
הוא הלך לכיווני בשקט ודאגתי מאוד. אני לא יכולה לשקר.. "הארי תרגע, מה קרה?" שאלתי בשקט וראיתי שההורים של הארי מדברם בינהם וזה מה שנתן לי ולהארי את האפשרות לדבר ביננו.
"זה… סתם.. עזבי" הוא אמר משחק לעצמו עם השיער בלחץ. "מה עזבי הארי?? אני צריכה לדעת, תן לי להיות חלק מזה אני מרגישה שאני מקיאה עוד שנייה. מה קרה?" שאלתי אותו שוב והוא התנשם קצת לפני וחשב על זה לפני שהתחיל לדבר. "הם חושבים ש.." הוא השתיק את עצמו והרגשתי את עצמי כבר בלחץ מטורף. "הם חושבים שמה הארי??" שאלתי אותו מנסה לגרום לו להפסיק לעצור את עצמו. "הם חושבים שהתינוק לא ממני ואת מנצלת אותי רק בשביל הכסף לגידול התינוק" מה? זה מגוכך!
היה לי פרצוף ממש נלחץ, כן. הם שונאים אותי ללא ספק. "זה מגוחך" אמרתי בקול את המחשבות שלי והוא הנהן. אני רק מקווה שז הלא יגרום לו גם להתחיל לחשוב ככה… הדבר האחרון שאני צריכה עכשיו זה שהארי יעזוב אותי. "אני לעולם לא אעשה את זה הארי.." אמרתי, יותר לעצמי והסתכלתי למטה בלחץ. הרגשתי את היד שלו מרימה לי את הראש למעלה דרך הסנטר והסתכלתי לו ישר בעיניים.
"ברור שלא בייב… אני יודע את זה" הוא אמר לי בשקט. "אתה יכול להשאיר אותי איתם לבד שנייה?" החלטתי שאני צריכה להתמודד עם זה בעצמי, אני לא יכולה לתת להארי להיות השמור ראש שלי ולדבר במקומי, אבל הוא ישר הניד בראשו כבר כמה פעמים מתחילת השאלה כ-לא. "הארי, בבקשה. אני צריכה את זה. תסמוך עלי." אמרתי לו מחזיקה בזרועות שלו שמחזיקות בפנים שלי בעדינות. "אני סומך עלייך, זה פשוט ש.. אני לא חושב שזה רעיון טוב אלה. לפחות תתני לי לשבת שם איתך". הוא ביקש, פנים קרובות אלי. "לא הארי, בבקשה. תן לי עשר דקות ואז תוכל להתערב. בבקשה…" ביקשתי ממנו אבל הוא נראה עדיין חושב על זה. "את בטוחה?" הוא שאל עדיין לא מאושר מהרעיון אבל הנהנתי בכל זאת. עם כל הלחץ שלי וכל הפחד שלי, עדיין רציתי לעשות את זה. אני חייבת לעשות את זה. אני חלק מזה בדיוק כמו הארי ואני צריכה להתערב. הארי הנהן לפני שנתן לי נשיקה ארוכה על השפתיים והלך משם, לאט ובהיסוס. התיישבתי על הספה הארוכה, ממול רובין ואן שחיכו שאתחיל לדבר.

"אן.. את מכירה אותי, לפחות מספיק טוב כדי לדעת שאני רוצה רק בטובתו של הארי. זה לא העתיד שרציתי להביא לו, זה אפילו לא העתיד שרציתי לעצמי… הייתי בדיכאון ענקי כשגיליתי ובמיוחד כשהייתי צריכה לגלות להארי. לא רציתי את התינוק הזה וחשבתי לא פעם אחת על הפלה." התחלתי לספר להם והם הקשיבו בשקט.
"לקח להארי המון המון זמן לגרום לי לרצות את הילד הזה ולגרום לי לראות את הכל באור חיובי, האמת היא, שאתם צריכים לראות את הארי כשמדובר בתינוק הזה… הוא פשוט מדהים, אני לפחות שמחה שזה מהארי…. אז בבקשה, אל תגרמו לי לשנות דעה ולהתחרט שלא עשיתי הפלה. כמו שכבר אמרתי, להארי לקח הרבה זמן לתקן את המחשבות שלי." הסברתי להם בטון רגוע והיה נראה שהם באמת מקשיבים לי.

"את צודקת אלה… אולי באמת קצת הגזמנו עם התגובה שלנו… זה פשוט שזה… הוא הילד שלי. הוא כמו התינוק שלי ופתאום יש לו תינוק משלו." אן אמרה גורמת לי לחייך טיפה. "אאמממאא" הארי התלונן מהכניסה של הסלון בגלל מה שאן אמרה, ידעתי שהוא פשוט לא מסוגל להשאיר אותי לבד בזה. זה גרם לי לצחוק וגם קצת לאן ורובין. "אני מצטערת הארי זה נכון. בוא לאמא" היא אמרה כשהארי התקרב לכיוונינו והיא נתנה לא חיבוק. הצחיק אותי שהוא ניסה להתחמק ממנה ובא לשבת ליידי על הספה.
ישבנו לדבר קצת על ההריון והסברתי לה באיזה חודש אני, יותר נכון הארי אוהב לספר דברים כאלה, דיברנו על זה שהארי באמת אחראי והם אמרו לנו שכל דבר שנצטרך נבוא אליהם. אפשר להגיד שאולי בהתחלה זה כן היה גרוע כמו שחשבתי שזה יהיה, אבל בסופו של דבר הכל היה בסדר, ונקווה שזה יישאר ככה… אן הציעה לכולנו לישון אצלם בבית. מתברר שיש מספיק חדרים לכולנו. אמרנו לכולם לילה טוב לפני שהארי לקח אותי למעלה לחדר הישן שלו. דווקא חדר ממש חמוד. יחסית גדול.
הארי הוריד חולצה ומכנסיים ונשאר רק עם הבוקסר בזמן שישבתי על סוף המיטה וראיתי איך הוא מוריד לעצמו את הבגדים. "קחי, תלבשי את זה" הוא אמר זורק לכיווני חולצה שחורה פשוטה. הורדתי מעצמי נעליים ובגדים ונשארתי רק בתחתונים וחזייה כשהתכוונתי ללבוש את החולצה הגדולה שהרי נתן לי אבל הוא ישר מיהר לקחת אותי הצידה מהדלת לפינה של הקיר. "מה את עושה??" הוא אמר בשקט לחוץ ולא הבנתי מה כל המהומה. "מה קרה" צחקתי לעצמי טיפה מאיך שהארי היה לחוץ. "את לא יכולה פשוט להתפשט ככה מול הדלת, היא הייתה פתוחה וכל הבנים הפה!" הוא אמר ממהר לסגור את הדלת ולבשתי מעלי את החולצה שצחקתי קצת. "ואתה יכול להתפשט מול הדלת?" שאלתי כשהלכתי להתיישב על המיטה. "כן" הוא אמר בבטיחון כשהגיע לשבת ליידי על המיטה וזה גרם לי לצחוק. הוא פשוט לא מקשיב לעצמו. הוא כיבה את הארו ומיהר לחבק אותי על המיטה, מקרב אותי אליו.
"אלה." הוא אמר בשקט והרגשתי את הנשימות שלו על העורף שלי. "ממ?" שאלתי מקשיבה לו. "את מדהימה. רק בזכותך ההורים שלי התחילו לחשוב בהגיון על כל העניין. הייתי צריך לדעת לתת לך לסדר את כל העניין" הארי אמר מתחיל לנשק לי את הצוואר, גורם לי לצמרמורת. "הארי, אני יכולה לשאול אותך משהו?" . "כל דבר" הוא אמר לי ממשיך לחבק אותי חזק. "אתה אוהב להיות התינוקי של אמוש?" שאלתי עם חיוך ואפילו צחקתי לעצמי. "אני שונא אותך" הוא אמר והסתובב עם הגב אלי, עוזב אותי. "הארייי… זה היה בצחוק…" אמרתי מנסה לגרום לו לדבר איתי אבל הוא המשיך לשכב שם בשקט. "נוו הארי אל תהיה כזה" אמרתי אבל עדיין לא נשמעה ממנו שום תגובה. הוא שכב עם הגב אלי גורם לי להתחרט על השאלה הצינית שלי. נשכבתי גם אני על הצד עם הגב לגב שלו והתייאשתי כשנאנחתי. עברו רק כמה שניות עד שהרגשתי זוג זרועות גדולות מסביבי מחבקות אותי. -הוא לא יכול להישאר כועס עלי-. חייכתי לעצמי כשהסתובבתי בחזרה להארי, הזרועות שלו עדיין סביבי. הסתכלתי למעלה אליו, רואה שהוא מסתכל למטה אלי ומחייך. נתתי לו נשיקה מלמטה על השפתיים וישר נירדמתי בתוך הזרועות שלו.