מציאות מדומה 1D עונה 2 – פרק 56

~~~נקודת המבט של אלה~~~

חזרנו למלון, אחרי ההופעה של הבנים בצרפת. הארי ואני, אחרי המון חשיבה וויכוחים, החלטנו לנסוע לבית ההורים של הארי כדי לספר למשפחה שלו על התינוק. הארי התקשר לאמא שלו והודיע לה שאנחנו באים כי אנחנו צריכים לדבר, אני לא יודעת איך היא לקחה את זה אבל היא אמרה שהיא תעשה ארוחת ערב גדולה. למרות שאני לא בטוחה שזה מה שאנחנו צריכים… שאר החברה החליטו שהם מצטרפים אלינו, לא יודעת אם זה רעיון טוב או רע אבל אני כל כך בלחץ שאין לי זמן לחשוב על זה…
אחרי שכל המזוודות כבר היו ארוזות, גם של דניאל ש-אני- ארזתי לה כי היא עדיין לא חזרה מאז היום בערב כשהיינו במסעדה… לא יודעת מה הולך איתה ועם המלצר החמוד אבל מה שבטוח זה שבטוח הלך שם משהו… בקיצור, ישבנו כולנו בחדר שלי ושל הארי, עם המזוודות, מחכים לדניאל בסבלנות.

פתאום היא נכנסה בדלת, מחוייכת וקצת מתנשפת. "מצטערת על העיכוב… אני באמת מצטערת חברה, פשוט… היו לי…. כמה עניינים לסיים" היא אמרה עם חיוך. "תודה באמת… אנחנו מתים לצאת כבר" אביה אמרה אבל האמת שכל זה לא בגלל דניאל. "עזבו את דניאל, גם אם היא הייתה כאן לא בטוח שהיינו יוצאים. אני.. אני עוד לא מוכנה." אמרתי והתכוונתי מוכנה נפשית. הלב שלי דופק יותר מדי מהר, וזה מה שמלחיץ אותי יותר. "מה..? אלה, אני יכול לדבר איתך לשנייה" הארי אמר לי בשקט ולקח אותי הצידה. עמדתי צמודה לקיר כשהארי עומד מולי קרוב אלי והלב שלי עדיין לא הפסיק לדפוק. "אלה, כבר דיברנו על זה… הכל יהיה בסדר" הוא אמר לי בשקט מנסה להרגיע אותי. "אתה לא יכול לדעת את זה הארי… מה אם הם ישנאו אותי, מה אם הם יגידו שאני אשמה בהכל כי אני לא נזהרתי וגררתי אותך לזה ו–"
הושתקתי על ידי השפתיים הרכות של הארי שהצמידו אותי לקיר. כשהוא משך אחורה לא הרגשתי שונה, אולי עדיין הייתי בלחץ אבל ככה לפחות ידעתי שהארי איתי. "תרגעי… בסופו של דבר הם ילמדו לקבל את זה. הם יהיו חייבים לקבל את זה, התינוק הזה הולך להיות חלק מהמשפחה שלהם… בסך הכל הם ציפו ממני להביא תינוק למשפחה, אז אולי זה קרה יותר מוקדם משהם התכוונו, אבל הם לא טיפשים אלה, הם יודעים שצריך שניים כדי לעשות טעות כזאת" הארי אמר לי בשקט מסדר לי את השיער למאחורי האוזן כדי שיוכל ללטף לי את הפנים. הנהנתי בשקט עם חיוך קטן ואפילו מליל צחוק קטן של נשימה יצא ממני, ואז גם ממנו ממש לפני שהיידים שלו עברו לפנים שלי והוא נישק אותי המון נשיקות קטנות על הצוואר והפנים ובסופו של דבר נשיקה ארוכה ונעימה על הפה. שבמשפט אחד פשוט אמרה.'אני פה איתך'.
לפחות אני יודעת שלא משנה מה ההורים שלו יגידו, הארי יישאר איתי… אני כל כך צריכה את אמא שלי עכשיו, כדי שאני אוכל לדבר איתה על הכל ושהיא תייעץ לי דברים… לפחות אני יודעת שהיא שומרת עלי מלמעלה, או לפחות מנסה…

לקחנו כולנו את המזוודות שלנו ונסענו לשדה התעופה. אני יודעת שיש רכבת שמגיעה מלונדון לצרפת אבל הארי רצה להגיע כמה שיותר מהר והתעקש על מטוס.
ולהגיד שזה היה קל לעבור בכל הכניסות הרגילות והמעברים הרגילים של המטוס יהיה שקר. כמויות של מעריצים הקיפו אותנו בכל פינה וצילמו כל שנייה… מזל שבלייק לא הייתה איתנו כדי להיות בשוק מכל המהומה הזאת, כי האמת שאנחנו כבר דיי רגילים. בסופו של דבר הצלחנו להגיע למעבר הטרמינל שלנו ונכנסנו למטוס, יושבים במקומות שלנו מתנשמים. "זה היה כיף" הארי אמר מתנשך כשישב ליידי, לא מסתכל לכיווני, אלא קדימה לכיסא שממולו. זה גרם לי לצחוק עוד תוך כדי שאני מתנשמת.
נשענתי על הארי, שוכבת עליו בזמן שהוא שיחק לי עם השיער והרגשתי את הנשימות החמות שלו עלי והמטוב התחיל להמריא. "הארי.." שאלתי אותו בשקט. "מה בייב?" הוא ענה לי בשקט בחזרה, עדיין לא מפסיק לשחק לי בעדינות על השיער. "אולי נישאר בדירה שלך בלונדון? … ולא נחזור" אמרתי בשקט כבר ממש עייפה ולא שמה לב אפילו כמעט למה שאני אומרת, פשוט אמרתי מה שבראש שלי.
"הלוואי בייב… אני לא יכול, סיבוב ההופעות עדיין לא נגמר.." הוא אמר בלחש מלטף לי את הלחי.
"אז אל תלך" אמרתי ממש בשקט כבר עם עיניים עצומות ושמעתי אותו מצחקק בשקט. "בחיים לא חשבתי שאני אשמע אותך אי פעם אומרת לי דבר כזה". הוא צודק, אני אף פעם לא מבקשת דברים כאלה… אפילו כשאני באמת רוצה אותם, אני לא רוצה להראות אנוכית כי גם להארי יש חיים ואני לא יכולה להרוס למעריצים בגלל הרצונות האישיים שלי.
"אבל אני מבטיח לך שברגע שאני אסיים, אנחנו נגור ביחד איפה שתרצי ונגדל ביחד את התינוק היפייפה הזה…" הוא אמר עכשיו מלטף לי את הבטן, מתחת לחולצה כאילו הוא מרגיש את התינוק למרות שהוא עדיין בקושי בגודל של בוטן. "אוקיי..?" הוא לחש לי בשקט והנהנתי לאט עם עיניים עדיין סגורות, מרגישה את השפתיים של הארי על הלחיים שלי במשך שלוש פעמים רצופות.

~~~נקודת המבט של דניאל~~~

ישבנו במטוס לפי הסדר האקראי שנבחר. אני, לואי, אוליב, נייל וליאם. כולנו בסדר הזה אחד ליד השני. אלוהים יודע למה נידפקתי ליד לואי. אחרי היום מוקדם יותר במסעדה ההיא, אחרי מה שהוא אמר לי, נפגעתי כל כך… כן אולי אני לא מראה את זה אבל הדעה של לואי חשובה לי, -הייתה- חשובה לי… מאז שהוא אמר את זה החלטתי שהדרך הכי טובה לשכוח ממנו זה פשוט לזרום, בעיקר עם בנים… אני פשוט אשכב עם כל מי שמוצע בדרכי ואפסיק לתהות ולחשוב מה יקרה אם, סקס היא הדרך הכי טובה לשכוח מדברים ואם זה מה שדרוש, אני אעשה את זה. ולא אכפת לי כמה זונה אני אראה, כי זה מה שאני הופכת להיות… אז אפשר להגיד שנייל הוא הראשון שעזר לי להתגבר על זה, ואחריו הגיע המלצר, ויש עוד הרבה בדרך…

מצאתי את עצמי מתחילה להאבק עם העיניים שלי ולאט לאט נירדמתי, כמו כל שאר המטוס… לא עבר הרבה זמן עד שהמטוב קפץ קצת והעיר אותי בעדינות, מצאתי את עצמי מחובקת סביב זרועות גדולות וחמות של מישהו, הראש שלי היה מונח על החזה שלו והיידים באותו המקום, מחזיקות את החולצה. אני לא יודעת מי זה היה אבל הרגשתי את המגע הנעיים של היידים שלו מסביב למותניים שלי, משאירות אותי קרוב אליו והיד השנייה קצת יותר למעלה על הגב, מבצעת את אותו התפקיד. זה היה לי נוח אני לא אשקר אבל הכל היה לי מחוק ושכוח… יכול להיות ששכבתי עם איזה זר אקראי במטוס?? לרגע קצת ניבהלתי מעצמי עד שהרמתי לאט את הראש ואפילו נבהלתי יותר כשראיתי את הפרצוף של לואי כשהוא ישן עמוק. ברגע אחד זזתי בשיא המהירות בחזרה למקום שלי, הכי מתרחקת מלואי, מה שהעיר גם אותו והבנתי שכבר בשמך כמה זמן, הארי, אלה, זאיין, אביה, נייל, ליאם ואוליב בוהים בנו מופתעים, כל אחד מהמקום שלו במטוס. כנראה שהם עוד הסתכלו עלינו -לפני- שהתעוררתי… הרגשתי את הפנים שלי נהפכות אדומות והכי לא היה לי נעים מאוליב… הם כולם, פשוט כולם, היו מופתעים מאיתנו והאמת שגם אני, אבל ראיתי איך לואי ניסה להישאר רגוע. אוף איך זה קרה בכלל??

"ליאם, אמ… אני… אני יכולה להחליף איתך מקום בבקשה?" שאלתי אחרי השקט הארוך שהיה שם. הוא הנהנן לאט והחליף איתי מקום. "מה קרה בינכם בזמן שישנתי?" נייל לחש לי בשקט באוזן. "אני לא יודעת אבל אני כבר מתחרטת על זה" לחשתי לו בחזרה. אוליב, שעדיין הייתה מופתעת ואני מנחשת קצת נפגעת קמה מהמקום שלה והלכה לכיוון השירותים. "פאק…" שמעתי את לואי ממלמל לעצמו לפני שהוא קם והלך אחריה. אני, שהרגשתי מאוד אשמה בכל העניין, לא יכולתי שפשוט לשבת שם אז קמתי גם אני והלכתי אחריהם. מצאתי את עצמי עומדת ליד לואי מול תא השירותים הנעולים, מנסים לגרום לאוליב לצאת. "אוליב בבקשה תצאי, אני ממש חייב לדבר איתך" הוא ניסה לשכנע אותה. "אוליב תקשיבי לי. זה לא מה שאת חושבת, את חייבת לצאת ולהקשיב רגע" כבר במשך כמה דקות אנחנו עומדים כאן מנסים לשכנע אותה לצאת.
"זה לא מה שאת חושבת? לא יכולת למצוא משפט יותר גרוע מזה נכון?" לואי עכשיו דיבר אלי כשהתייאשנו מלנסות. "פשוט תשתוק לואי, אתה ברצינות הבנאדם האחרון שאני רוצה לדבר איתו עכשיו" אמרתי לו בכינות. "אני באמת מצטער דניאל, אבל אני מזכיר לך שאני במצב הזה עכשיו בגללך!" הוא אמר עכשיו קצת יותר בקול רם. סליחה?! בגללי?? הסתכלתי עליו במבט רוצח כי זה בדיוק מה שרציתי לעשות לו עכשיו. "סליחה..? אנחנו כאן בגללי?? איך אני אשמה כאן בדיוק?!" התווכחנו עכשיו צועקים ותוך כדי דיילת אחת הגיעה כדי להגיד לנו שאנחנו מרעישים אבל לא הקשבנו לה כי פשוט המשכנו להתווכח אז היא דחפה אותנו לאיזה חדר אחד שבחיים לא הייתי בו במטוס, שם שומרים את כל האוכל, חדר דיי קטן וטיפה חשוך ולפחות שם יכולנו להמשיך להתווכח.
"זה לא אשמתי שהחלטת להשכיב את כל העולם ובחרת בי בתור ההבא בתור שלך!"

"תעשה לי טובה לואי לא הייתי נוגעת בך גם אם היית האפשרות האחרונה והיחידה שלי!"

"נחכה ונראה כי בקרוב זה מה שיישאר לך!" בזמן שהתווכחנו ככה מצאתי את עצמי צועדת כל פעם אחורה כי לואי כל פעם צעד קדימה אלי והאמת שהרגשתי מאויימת.. "כל העניין פה הוא באשמתך! אתה זה שחיבק אותי קרוב אלייך ולא נתן לי לזוז!"
"לא נראת כל כך מתלוננת כשחיבקת אותי בחזרה!"
"אני לא!" עכשיו כבר הרגשתי את הקיר מאחורי מכה בי ולא נותן לי לזוז. לואי הצמיד אותי אפילו קרוב יותר אליו, הוא נשען קדימה אלי ולא היה מרחק של אוויר ביננו.
"תודי בזה כבר את אהבת את זה!!" הוא צעק לכיווני אפילו שהיינו חצי סנטימטר אחד מהשנייה. היידים שלו נשענו על הקיר לצידי הראש שלי, מאפשרות לו ליפול קדימה עלי והיידים שלי על החזה שלו מנסה לשמור על דיסטאנס ביננו והאמת שהרגשתי ככה גם יותר בטוחה ופחות מאויימת.
"אני לא!!" צעקתי את המילה האחרונה. שנינו שתקנו ובתוך כל החשכה בהיתי בעיניים הזוהרות של לואי, וראיתי שהוא בוהה בשלי. יכולתי להרגיש את האף שלו עוד שנייה נוגע בשלי, כבר הרגשתי עיקצוצים על השפתיים מרוב ששלו היו קרובות לשלי אבל כל מה שעשינו היה לבהות אחד לשנייה בעיניים. לא יכולתי להבין מה העיניים שלו מבעיות. כי בדרך כלל יש לו צבע לכל רגש, אבל העיניים שלו היו נראות פשוט אבודות ובבלאגן אחד גדול. היה לו צבע אחד מוזר שלא יכולתי להבין. וזה בדיוק מה שאני הרגשתי. אבודה ומבולבלת וכבר לא יודעת מה להרגיש. אני לא יודעת אם אני באמת שונאת את לואי, או שאני פשוט שונאת אותו כי אני אוהבת אותו יותר מדי…

"אני לא" חזרתי על עצמי, ממש לוחשת את שתי המילים האלה, לפני שנמלטתי בעדינות מבין היד השמאלית שלו שנשענה על הקיר ליד הראש שלי, הזזתי אותה והלכתי משם בחזרה הישר למקום החדש שלי במקום ליאם, אני לא אשקר, כן הסתובבתי פעם אחת בדרך כדי להסתכל בחזרה אל החדר שבו היינו רק כדי לראות שלואי פשוט עמד שם, עדיין נשעןעם שתי היידים על הקיר, ראש מופנה אל הריצפה, והוא פשוט עמד שם כאילו מתחנן להישאר שם כל היום.