מציאות מדומה 1D עונה 2 – פרק 53

~~~נקודת המבט של אביה~~~

ראיתי את זאיין הולך ישר מהחדר של אלה והארי לתחדר שלנו ומיהרתי ללכת אחריו. מנסה לסדר את עניין פגישת המחזור עם אמא שלי עכשיו. "קדימה תתארגני" הוא אמר לי אבל אני עוד ניסיתי לחשוב איך אני אומרת לו את מה שאני רוצה להגיד בעדינות. "זאיין–..". "לא עכשיו אביה בואי נצא כמה שיותר מהר לפני שהגשם ייתחזק" הוא התעלם ממני מנסה להתארגן כמה שיותר מהר בזמן שאני עומדת שם מסתכלת עליו ומעבירה את האצבעות שלי בשיער. "זאיין.." . "זה לא יכול לחכות לאחר כך?? הגשם עוד שניי–"
"זאיין!" עכשיו צעקתי, גורמת לו להפסיק ולהסתובב אלי. הוא הסתכל עלי עם פרצוף מוזר לכמה שניות עד שהתחלתי לדבר. "אממ… אני–.. איך אני אגיד את זה…" חשבתי לעצמי והוא נראה קצת מבולבל. "אתה לא בא" סוף סוף הוצאתי את המילים האלה מהפה. אני לא מוכנה עוד שהוא יפגוש את אמא שלי, אם הוא יפגוש אותה זה אומר שהוא ירצה לפגוש את אבא שלי וזה לעולם לא יקרה גם ברגע שאני אמות. אני פשוט לא יודעת מה אמא תגיד עלי ועל זאיין… כל השנים האלה היינו כמו אחים ופתאום… אעחח לא יודעת. אני חושבת שאולי פשוט עדיף שהדברים ישארו כמו שהם, מה שאתה לא יודע לא יכול לפגוע בך.. נכון?
הוא הסתכל עלי מופתע לכמה דקות והרגשתי את הפנים שלי נהיות חיוורות טיפה.
"סליחה?" הוא שאל מבולבל ואפילו היה נראה קצת עצבני. "די זאיין בבקשה אל תעשה לי רגשות אשמה" ביקשתי בעדינות. "אני לא מה?" הוא התעלם ממה שאמרתי והתייחס רק לשלות המילים שהשתיקו אותו. נאנחתי בהתייאשות כי לא ידעתי איך אנחנו באמת מתקדמים מכאן. "יודעת מה… תני לי סיבה אחת, רק סיבה אחת מספיק טובה למה לא לבוא ואני עוזב אותך לעניינך" הוא ניסה להיות הוגן אבל אני פשוט לא יכולה להגיד לו מה הסיבה, זה יישמע כאילו אני מתביישת בו או משהו וזה בכלל לא ככה ופשוט אין לי כוח לריב הזה שייווצר מהשיחה הזאת… "כי…..–" ניסיתי לחשוב. "כי..?" הוא שאל עם גבות מתחברות מחכה לסיבה טובה. "כי… כי ככה זאיין אני לא חייבת לך כלום וזאת אמא שלי!" אמרתי אבל הוא פשוט לא קנה את זה… טוב אני שחקנית גרועה גם אני לא הייתי קונה את הסיבה הזאת… הוא גילגל עיניים אלי. "הצירוץ הכי גרוע ששמעתי, ובנוסף לזה זאת סיבה גרועה וזה אומר שאני נוסע, איתך או בלעדייך" הוא אמר ממשיך להתארגן.

נאנחתי ומיהרתי לעצור אותו. "אוקיי צודק, זאת לא הסיבה… אני לא רוצה שתבוא איתי כיי…–" ניסיתי לחשוב איך להגיד את זה, אני פשוט יודעת שזה יהפוך לריב! "אני מקשיב…" הוא אמר כשהיינו קרובים פנים מול פנים. "אני-לא-יודעת-מה-אמא-שלי-תגיד-עלינו-ואני-לא-רוצה-שהיא-תחשוב-שנהיינו-יותר-מחברים" אמרתי מהר בנשימה אחת ושמחתי סוף סוף לגמור עם זה, לא אכפת לי אם הוא הבין או לא, אני אמרתי את זה. הוא הסתכל עלי לכמה שניות לפני שהתחיל לצחוק והסתכלתי עליו כאילו הוא היה איש משוגע. מה מצחיק בכל זה? הייתי בטוחה שהוא ישנא אותי על זה.
"מה אתה צוחק??" שאלתי כשדחפתי אותו דחיפה קלה דרך החזה אבל הוא פשוט המשיך לצחוק. "אתה איש פסיכי" אמרתי בהתייאשות כשהוא המשיך לצחוק אז פשוט התחלתי ללכת משם לא לפני שהוא תפס לי ביד וסובב אותי בחזרה, מסמן לי לחכות טיפה כדי שהוא יירגע מהצחוק ויוכל להסביר. "זה כל העניין..?" הוא אמר עדיין טיפה בין צחוק. "מה כל כך מוזר?? אתה יודע שאמא שלי ביקורתית כזאת!" אמרתי מיואשת. "בסדר אם זה כל כך חשוב לך לא נספר לה עלינו… למרות שאני חושב שמגיע לה לדעת ממי יהיו הנכדים שלה" הוא אמר בציניות ופשוט גילגלתי עיניים אל ה'השתחצנות' הזאת שלו.
"לא ממך זה בטוח" התגרתי בו והוא פשוט הכניס אותי לנשיקה ויכולתי עוד הרגיש שהוא טיפה צוחק בתוכה וזה גרם לי גם לצחוק ולחייך מכמה שהילד הזה מוזר.

*********************************************
******************************************************************************************
****************************

נעמדנו מול הדלת של הבית של אמא שלי, זה היה נראה כמו בית ממוצע של משפחה, בית קרקע עם גינה יפה, שתי קומות, גדר מסובבת והכל מכוסה בשלג לבן ויפה. עמדנו שם מחכים לשום דבר בגלל שעוד לא היה לי את האומץ לדפוק בדלת, וזאיין חיכה בסבלנות ביחד איתי.
"זאיין אני רצינית, בלי שטויות, ואנחנו לא ביחד, אנחנו חברים בדיוק כמו לפני שנתיים" וואו שנתיים. אני וזאיין כבר שנתיים ביחד? הזמן טס. הוא צחקק קצת אבל בכל זאת הנהן ואני גילגלתי עיניים. "תבטיח לי" אמרתי לו כי הוא היה נראה לגמרי מחוץ לריכוז. "אני מבטיח לנסות" המשפט הקבוע המעצבן שלו, זאיין אף פעם לא יודע להבטיח, הוא תמיד מבטיח 'לנסות' וכולם יודעים שזאיין אף פעם לא 'מנסה'. שום גילגלתי עיניים לפני שלקחתי נשימה עמוקה ודפקתי סוף סוף בדלת.
הלב שלי דפק יותר ויותר מהר והרגשתי את הליטוף המרגיע של זאיין על הגב שלי. "תרגעי אביה, זאת אמא שלך, זוכרת?" הוא אמר והנהנתי לאט לפני שהדלת נפתחה לאט ומיד התחרטתי. "אוקיי לא, אני חוזרת בי זה היה רעיון גרוע בוא נלך" אמרתי מנסה לברוח אבל זאיין עצר אותי ולא נתן לי וכבר לא יכולתי לנסות ללכת כי הדלת היתה פתוחה וממולינו עמד איש יחסית מבוגר, סביבות גיל 40, מסתכל על שנינו ומחכה להסבר. מוזר שהוא לא מוכר לי, לרגע חשבתי שטעינו בכתובת או משהו אבל זאיין ראה שאני שקועה במחשבות אז הוא פשוט דיבר במקומי. "מרי היינסן נמצאת כאן?" הוא שאל, מזכיר לי את השם הישן של אמא שלי. אני חושבת שמאז העזיבה של אבא שלי היא שינתה את שם המשפחה שלה, אבל אני נשארתי איתו. לא שיש לי ברירה אחרת. "מרי קיידמן אתה מתכוון אולי, וכן תכנסו" הוא הזמין אותנו לבפנים. קיידמן? אף פעם לא שמעתי את השם הזה בעבר.

נכנסנו לסלון וראיתי את אמא שלי עומדת ממולי, מבחינה בנו שנכנסנו. היא מיהרה לבוא להביא לי חיבוק ופתאום הכל צף בי. הריח שלה לא השתנה, היא נראת בערך אותו הדבר, רק קצת יותר מבוגרת… הרגשתי את עצמי מחבקת אותה בחזרה והיא מיהרה להסתכל על זאיין ונתנה לו חיבוק.
"שנים! כל כך התגעגתי אל שניכם! איך גדלתם אני לא מאמינה!" כמובן שלא היינו עוברים את הערב הזה בלי המשפט איך גדלתם, עשר שנים לפחות עברו, ברור שגדלנו.
היא הזמינה אותנו לשבת בסלון והשלמנו קצת פערים. "אני שמחה לראות שאתם עדיין חברים טובים" היא אמרה גורמת לחיוך של זאיין להעלות טיפה. ידעתי שזאת הייתה טעות להביא אותו איתי. "הוו כן… חברים מאוד מאוד טובים" הוא אמר מתגרה עם חיוך ענק גורם ליד שלי לרצות להעיף לו סטירה. הסברתי לה שאנחנו בסביב הופעות שלהם והיא הסבירה שהיא יודעת שהוא מפורסם והכל, ברור הרי מי לא יידע… ישבנו לאכול איתם ופתאום היא קראה בשני שמות. "אשלי, מירנדה, רדו לאכול!"
אשלי? מירנדה? אף פעם לא שמעתי עליהן. פתאום שתי בנות, שנראו באותו הגיל והאמת דיי זהות ירדו מהמדרגות והתקרבו לכייון השולחן. הייתה להן התנהגות טבעית של בנות שנראו בנות 13 אבל ברגע שהן ראו את זאיין…. הו כמובן מה חשבתי לעצמי. הן לא ידעו מה לומר והתחילו צרחות קטנות, כבר הרגשתי את עצמי מגלגלת עיניים עד שאמא שלי הרגיעה אותן והסבירה להן הכל.
"אמא את לא חושבת שמגיע לי הסבר על כל זה". מספיק להתנהג כאילו הכל בסדר. בואו נודה בזה. לפני עשר שנים היא עזבה אות ואת אבא שלי כשנסעה לצרפת. פתאום אני באה לבקר, רואה בית של משפחה, איזה איש אחד שאני לא מכירה, פתאום היא קוראת לשתי בנות שגם אותן מעולם לא ראיתי ו… כאילו מה??

היא נאנחה אבל בכל זאת דיברה. "תראי אביה… אני לא יכולה לעצור את החיים שלי, התחתנתי עם קווין שאותו כבר פגשת ויש לנו שתי בנות, אני יודעת שהייתי צריכה לספר לך את זה במכתבים ששלחנו אחת לשנייה אבל לא ידעתי איך לכתוב לך את זה…." היא עשתה ביני ובין הבנות היכרות, ובין קווין שלא היה נראה הכי הטיפוס שלי. בסך הכל אני צריכה להיות בשביל אמא שלי אבל לא משנה איך נראתי מבחוץ, דיי כעסתי מבפנים. לא האמנתי שהמשפחה שלי אי פעם תתפרק ככה…
אכלנו ודיברנו ובסך הכל השלמנו פערים. "אז אביה… מה עם איזה חבר? כבר יש מישהו?" היא שאלה גורמת ללב שלי לדפוק מהר יותר, ישר הסתכלתי על זאיין שישב ליידי וראיתי את החיוך שלו גדל. "אממ…. אה… לא–" גיגמתי ועצרתי את עצמי כשפתאום הרגשתי את היד של זאיין מתחת לשולחן מחליקה לי על הברך וישר קפצתי במקום. הרגשתי את החיוך שלו גדל והיד שלו עלתה יותר ויותר למעלה על הרגל שלי. "לא— לא כרגע" מיהרתי להגיד בגימגום לפני שישר העפתי את היד של זאיין ממני. "חבל, טוב אבל זאיין אני סומכת עלייך שתשמור שהיא עושה בחירות נכונות" אמא שלי אמרה וזה בדיוק מה שלא הייתי צריכה שזאיין ישמע עכשיו. הוא צחקק טיפה בשקט אבל יכולתי לשמוע לפני שהוא דיבר. "אל תדאגי מרי… אני בטוח שיש לה טעם מעולה בגברים, מנסיון" הוא אמר את המנסיון בשקט אבל יכולתי לדעת ששמעו ומזה ננתי לו בעיטה מתחת לשולחן שגרמה לו לצחוק קצת.

"מנסיון?" אמא שלי שאלה מבולבלת קצת והרגשתי שרק באלי לברוח משם. ידעתי שזאיין יעשה שטויות בכוונה ומיהרתי להגיב במקום שהוא יגיד עוד איזה שטות. "כן הוא מתכוון ש…. נוו… הזה נו…. שיצאתי לפני כמה חודשים עם חבר ממש טוב של זאיין ואת מכירה את זאיין.. תמיד יודע לפרגן" צחקתי צחוק לחוץ כשצבטתי את הלחיים של זאיין והרגשתי את הלחיים שלי הופכות לאדומות. הכי עיצבן אותי שזאיין לגמרי נהנה מכל העניין. עברנו שוב בחזרה לסלון וזאיין כל הערב לא הפסיק להתגרות בי. יד פה, יד שם. מלטף אותי. נוגע בי… הרגשגתי שאני לא יכולה יותר…

"טוב אמא אני צריכה לספר לך משהו" החלטתי שאני צריכה להתמודד עם זה לא משנה מה. מה אכפת לי מה אמא שלי חושבת, אין לה זכות להביע דעה או ביקרות, היא לא גידלה אותי בכל השנים האלה, הייתה לה ההזדמנות ללמד אותי מה נכון ומה לא אבל היא בחרה שלא לעשות את זה ועכשיו אני עצמאית ויכולה לעשות מה שאני רוצה… ואם בחרתי להיות עם זאיין זאת החלטה שלי ואני שלמה איתה.
היא וזאיין נראו שניהם מופתעים וחיכו שאני אמשיך. "אמ… אני…." חשבתי איך להגיד את זה.. "אני וזאיין לא סיפרנו לך הכל, אנחנו כבר יותר מ'חברים טובים'… האמת היא… שאנחנו יוצאים, כבר שנתיים." הרגשתי ממש כאילו ירדה לי אבן מהלב וזאיין היה דיי מופתע ממני, אבל אני מנחשת שהוא ראה את זה בא. אמא שלי הייתה קצת בשוק לכמה שניות אבל הייתי בטוחה שהתגובה שלה תהיה הרבה יותר נוראית. הייתה שתיקה מביכה לכמה דקות ופשוט הייתי חייבת להגיד או לעשות משהו. "אמא… תגידי משהו" אמרתי בשקט ולאט. "אני…" היא נאנחה. "תראי..–" היא התחילה את 'הנאום'.
"מצד אחד, זאיין הוא בדיוק הבחור שאני רוצה שיהיה לצידך. אחד שאני סומכת עליו ויודעת שהוא רק טוב לך…" תמיד אחרי טוב בא רע. "נו אז מה הבעיה?" ידעתי כמובן שיש איזשהי בעיה, זה מה שתמיד קורה כשאומרים 'מצד אחד'.

"אבל מצד שני… מה יקרה אם פתאום יהיה לכם ריב מטורף ובסופו של דבר תפסידו אחד את השנייה ואני לא רוצה שזה יקרה… אני חושבת שזאיין עושה לך רק טוב בין אם אתם חברים טובים או זוג… כל עוד אתם ביחד אני יכולה להיות רגועה, אבל מה יקרה שכל העניין יתפוצץ ו…. את יודעת" היא אמרה והאמת שיש קצת הגיון במה שהיא אומרת. חשבתי על זה לכמה דקות וראיתי שזאיין היה לחוץ טיפה מכל העניין. "אל תדאגי מרי, אני לא אתן לה לברוח בקלות כזאת" זאיין פתאום אמר בטון יציב, מרגיע את אמא שלי… היא נאנחה אבל חייכה בכל זאת. בסופו של דבר נפרדנו מאמא שלי והמשפחה החדשה שלה, שסוג של גם המשפחה שלי, וכמובן לא בלי ששתי הבנות החדשות שלה הצטלמו עם זאיין וכל השטויות האלה… אני חושבת שהן יזכו לראות אותו עוד כמה פעמים בחיים שלהן.

זאיין ואני התקדמנו לכיוון המכונית והוא התחיל לנסוע, איך שנכנסנו לאוטו הוא התחיל לצחוק. "מה אתה צוחק אדיוט זה הכל באשמתך" אמרתי בטון רגוע כשחגרתי את עצמי. "אשמתי?? אני לא אמרתי כלום! את גילית לה בסופו של דבר" הוא אמר עדיין צוחק גורם לי לגלגל עיניים. למה הוא כזה ילדותי לפעמים?? "כי התגרת בי כל הזמן! הבטחת בלי שטויות!" אמרתי והוא לא הפסיק לצחוק.
"לא לא לא לא…. את טועה… הבטחתי 'לנסות'.." הוא תיקן אותי ושוב, גילגלתי עיניים.
"את אוהבת אותי -ו- את המגע שלי" הוא אמר מסתכל עלי במקום על הכביש. "לא ליד אמא שלי והמשפחה החדשה שלה" אמרתי לו באדישות מורידה את היד שלו שהחליקה לירך שלי -שוב- במהירות.
"באמת מה הסיפור עם המשפחה החדשה הזאת של אמא שלך..? הייתי בטוח שתקחי את זה קשה יותר" הוא אמר ממשיך להסתכל עלי כל כמה דקות ונאנחתי מסתכלת לנוף שבחלון. "זה רק יחמיר את הדברים… מה ייתן לי להיות מדוכאת. המשפחה שלי גם ככה מפורקת, הדיכאון יעשה רק רע" אמרתי בכינות והוא שתק כהסכמה, יכולתי רק לשמוע את הנשימה העמוקה שהוא הוציא, גורמת לריח טוב להגיע לכיווני. אולי לא רואים את זה אבל אני באמת שמחה שיש לי את זאיין ואני ממש לא רואה את זה כמובן מאליו… לפעמים אני חושבת שאני לא אומרת לו את זה מספיק ואני עלולה לאבד אותו יום אחד למישהי שבאמת מראה הערכה אליו…

"זאיין…" החלטתי להגיד לו בשקט כשהסתכלתי עליו והאו העביר אלי מבט מהיר רק כדי להראות לי שהוא מקשיב. "תודה" אמרתי בצניעות בשקט והוא היה נראה טיפה מבולבל אבל מבין באותו הזמן.
"על מה נסיכה שלי?" הוא אמר עם חיוך קטן על השפתיים, מסתכל על הכביש ומעביר אלי מבטים מהירים. "על זה שאתה איתי. על זה שיש לי אותך…. על זה שאתה אוהב אותי" אמרתי בהכי פשטות והכי כינות שיכולתי. הוא המשיך להעביר אלי כמה מבטים מהירים בשקט לפני שראיתי פתאום שהוא עוצר את האוטו בצד ומושך בידית במטרה לעצור את המנוע ולא הבנתי מה קורה. רק הסתכלתי עליו וראיתי שהוא מסתכל עלי, עם יד אחת יושבת משוחררת על ההגה.

"התודה היא בדיוק הפוכה אביה. אני אומר לך ברצינות, בשיא הרצינות אביה אני נשבע לך… אני לא יודע מה אני אעשה אם תעזבי אותי, וזה הכי לא בולשיט שבעולם" לא האמנתי שהוא אשכרה עצר את האוטו כדי להגיד לי את זה. כל מה שיכולתי לעשות היה לחייך ולהסמיק כמו חיה… במהירות הוא סובב אותי אליו ואיכשהו פשוט ישבתי עליו, במושב הנהג. פשוט ישבנו פנים מול פנים והרגשתי איך השפתיים שלנו נפגשות ונכנסות אחת בשנייה. באמצע השלג, בתוך האוטו, באותו מושב ופשוט מתנשקים.
בואו נגיד את זה ככה. לפני שתי דקות היה לי קפוא בתוך האוטו הזה, ופתאום עכשיו כל כך נעים…