מציאות מדומה 1D עונה 2 – פרק 52

~~~נקודת המבט של דניאל~~~

אחרי שאוליב יצאה מהדלת לכיוון החדר שלה, אלה והארי אמרו לנו שלום לפני שגם הם יצאו מהחדר ונשארתי לבשת ליד לואי. היה שקט לאיזה שתי דקות ויכולתי להרגיש את לואי מסתכל עלי מדי פעם. "היא תמיד דואגת לך ככה?" שאלתי בצניות כשהסתכלתי עליו וכן גם הוא הסתכל עלי וצחק טיפה. "מה זה משנה, יש לי אותך שתדאג לי לא?" הוא אמר לי גורם ללחיים שלי להסמיק. "ברצינות זה סתם… הנה כך זה יגרום לך להרגיש טוב יותר" שיניתי את הנושא לפני שלקחתי מגבת חמה ושמתי לו על המצח. הוא שכב ונשענתי ממש מעליו, כמעט שוכבת עליו והעיניים שלנו בהו אחת בשנייה. היינו ממש קרובים וכבר יכולתי להרגיש את השפתיים שלו כמעט נוגעות בשלי וכל המצב הזה הלחיץ אותי אז ישר נשענתי בחזרה למקום שלי. "לכי" הוא אמר לי בעדינות. "הא?" שאלתי מבולבלת. "לכי עם אוליב, תהני, תעשי מה שתכננת… את לא אמורה להישאר כאן איתי" הוא הסביר לי והרגשתי את העיניים שלו עלי. "אבל אתה–" הוא עצר אותי באמצע. "אני אהיה בסדר דניאל… אנחנו כבר לא ביחד. זה לא התפקיד שלך לדאוג לי, את משוחררת מהאחריות" הוא אמר כאיו זה היה כלום. נראה לו שאני עושה את זה כי אני חייבת?? הוא באמת חושב שבזמן שהיינו ביחד דאגתי לו מרחמים או בגלל שלא היה לי נעים. אם כן הוא לגמרי מטומטם… "לואי תפסיק אתה יודע שזה לא ככה" הסברתי לו והוא נאנח. "אוקיי.. צודקת. אבל עדיין. כדאי לך ללכת… אל תתני לי להרגיש אשם" הוא אמר כשהסתכלנו אחד על השניה. "אתה לא אשם אני בחרת–"
"לכי" הוא עצר אותי באמצע. "לואי תפסיק אני–"

"לכי"

"אבל אני–"

"לכי" הוא המשיך לעצור כל משפט שלי ככה. "לואי תפסיק!" הרגשתי את עצמי צוחקת ומתעצבנת באותו הזמן וזה גרם לו לחייך גם. "דניאל אני רציני. אם את לא הולכת אני אגרום לעצמי לחלות יותר" הוא אמר לי. "מעולה. תהנה, כי אני לא זזה מכאן" אמרתי ושילבתי ידיים כי ידעתי שהוא סתם מאיים. הוא הסתכל עלי לכמה דקות בשקט, מחכה שאני אולי אתחרט. אחרי שלוש דקות של שקט הוא הוריד חולצה, הלך לכיוון החלון, פתח אותו ועמד מולו, נותן לטיפות הגשם לרדת עליו וכל הרוח הקרה מעיפה לו את השיער, יכולתי להרגיש את הקור עד אלי. "לואי די! התחרפנת לגמרי!" צעקתי עליו כשהלכתי לכיוון, סגקתי את החלון ודחפתי אותו בכוח משם דרך החזה שלו. הוא דחף אותי בחזרה לכיוון הקיר שהיה ליד החלון והסתכל עלי. הוא עמד ממש צמוד אלי כשאני צמודה לקיר.עם היידים שלו על הזרועות העליונות שלי, מצמיד אותי לקיר והיידים שלי מונחות על החזה שלו עוד ממקודמת כשדחפתי אותו. הסתכלתי אחד על השנייה בשקט כשבהיתי למעלה אליו והרגשתי את הנשימות החמות שלו עלי. הרגשתי את הגוף הרטוב שלי צמוד לשלי. "אז עכשיו את מוכנה ללכת כבר?" הוא שאל בשקט, גורם לי להרגיש א תהנשימות שלו אפילו עוד יותר. "אתה משוגע" אמרתי עם חיוך גורמת לו להוציא צחוק קל. "על זה אי אפשר להתכווח. עכשיו לכי לפני שאני יוצא החוצה בתחתונים" הוא אמר גורם לי לצחוק. הנהנתי לפני שהוא נתן לי נשיקה על המצח, גורם לי לצמרמורת והלכתי משם לכיוון הדלת ויצאתי. דפקתי בדלת שלו ושל אוליב ואוליב פתחה לי באמצע ההתארגנות שלה. "אני באה איתך" אמרתי לאוליב גורמת לה לחייך למרות שאני לא הכי הייתי מרוצה מזה. זה כאילו פחות או יותר הכריחו אותי לעשות את זה, והאמת שזה מה שקרה. "מעולה לכי להתארגן ניפגש כאן עוד חמש דקות" היא אמרה והסכמתי. כשסיימתי להתלבש הכי חם שיכולתי לקחתי את התיק שלי ופגשתי את אוליב ממש מחוץ לחדר שלי. "יוצאים?" היא שאלה אותי. "כן, רק שנייה" אמרתי לפני שנכנסתי לחדר של הארי ואלה ומצאתי שם את לואי עומד במטבח, עדיין רק עם מכנסיים. הלכתי ליוונו ונעמדתי מולו. "אנחנו יוצאות. אם אתה צריך משהו, לואי רציני, כל דבר קטן שקורה תתקשר אלי" אמרתי לו והוא חייך והנהן. "ושים חולצה! וסוואטצ'רט! רציני לואי אתה מתקרר יותר ויותר." אמרתי והוא רק צחקק. "דניאל לכי כבר. תפסיקי לדאוג אני בסך הכל מקורר, לא גוסס. לכי תהני ותתלבשי חם" הוא אמר ותפס אותי כדי להביא לי נשיקה על הלחי וגרר אותי לכיוון היציאה. חייכתי אליו לפני שהלכתי עם אוליב לכיוון המקום אליו רצינו להגיע.

נכנסנו לתוך קניון ענק ומפואר שהיו בו לא רק חנויות, אלה גם מסעדות ובתי קפה, והכל בתוך מבנה אחד ענק. אני אוהבת את אוליב היא ילדה טובה, רק הבעיה היא שהיא עדיין ילדה, אולי אנחנו בערך באותו הגיל, אבל היא מתנהגת כמו בת 14, אחת שלא יודעת מה נכון ומה לא ולא יודעת להבדיל בין בחירות…וזה בסדר זה טבעי, זה לא אשמתה היא רק צריכה עוד קצת להתבגר. "וואו" היא אמרה כשהלכנו ביחד והסתכלנו מסביב. "וואו זאת לא מילה" הגבתי בחזרה כשבהיתי מסביב. הסתובבנו קצת בין חנויות והמלצנו אחת לשנייה על בגדים ונעליים ודיברנו על מלא דברים. מתברר שיש לנו הרבה במשותף ואני מרגישה כאילו אנחנו חברות כבר המון זמן. כיף לי איתה במילה אחת. החלטנו שנהיינו די רעבות ונכנסנו לאחת המסעדות שהיו הכי קורובת. הזמנו שולחן והתיישבנו לפני שהורדנו מעצמנו את השכבות החמות שלבשנו והזמנו לאכול.
"תקשיבי…. דניאל… אנחנו מסתדרות ממש טוב לאחרונה אבל אחרי הכל אני עדיין מרגישה דיי מוזר… זתומרת… אני יוצאת עם לואי, ואת האקסית שלו. זה לא קצת מוזר?" היא שאלה עם פרצוף טיפה חמוץ ונאנחתי כי יעדתי שאנחנו הולכות לעשות את 'השיחה' הזאת הערב. "כן.. אבל זה לא אומר שאסור לנו להיות חברות. אני באמת נהנת איתך" חייכתי אליה והיא חייכה בחזרה. "אוקיי, כן נכון.. אבל אני באת צריכה שתבטיחי להגיד לי את האמת…." היא התכוננה לשאול משהו. "כן ברור" אמרתי טיפה מבולבלת. "יש בינך לבין לואי משהו עדיין..? רגשות אולי שעדיין לא עברו? זתומרת בכל זאת אתם אקסים, אני לא יכולה שלא להיות מודאגת, במיוחד לא אחרי מה שהיה היום… ראיתי איך אתם ביחד" היא אמרה וגרמה ללב שלי לקפוץ טיפה. "אוליב… אנחנו בסך הכל חברים טובים, תמיד נדאג אחד לשני לא משנה מה… את יכולה להיות רגועה. אני בטוחה שהוא אוהב אותך" ועם כמה שכאב לי להגיד את המשפט הזה אמרתי אותו בכל זאת. אני לא יכולה לתת לה הרגשה שיש לי רגשות ללואי ובטח שלו לתת לעצמי להרגיש אליו משהו. ראיתי את אוליב חושבת בהתחלה אבל ישר אחר כך מחייכת. היא התחילה לספר דברים על לואי, דברים שידעתי כמובן, סיפרה לי כל מיני דברים שקראו בינהם ופשוט הכרחתי את עצמי להקשיב. אפילו שלא ממש רציתי לשמוע. פתאום נערה קטנה הגיעה אלינו לשולחן ופנתה אל אוליב. "את חברה של לואי טומלינסון?" היא שאלה בהתרגשות. "זאת אני" היא חייכה בעדינות. "אפשר תמונה איתך??" היא שאלה ואוליב הסכימה בלי להסס. הן שתיהן הצטלמו והיא השאירה אותנו שוב לבד. אני באמת מפרגנת לאוליב אבל אני רק חושבת שזה קצת לא פייר שהמעריצות בשנייה אוהבות אותה ואלה עברה כל כך הרבה, זה פשוט קצת מוזר.

כסיימנו לאכול הלכנו לעוד כמה חנויות אחרונות ונכנסנו לתוך חנות בגדים אחת שנראתה מעניינת. הסתובבתי עם אוליב והיא ראתה שמלה אחת שנראתה לה מעניינת וביקשה מאחת המוחרות שתביא לה מידה. "רק שנייה אני אקרא לאחד האחריים על המחסן הוא כבר ידאג לכן" המוכרת אמרה לנו וקראה למישהו שהיה נראה האמת לא רע. "היא צריכה מידה s מהדגם החדש, אתה יכול לדאוג להן שנייה יש לי בגישה" היא אמרה והלכה. הוא הנהנן לפני שהלך להביא לאוליב את השמלה. "תקחי בשבילי את השמלה אני שנייה חוזרת" אוליב אמרה לפני שהלכה והשאירה אותי שם לבד. חיכיתי למוחר ובינתיים בדקתי את הפלאפון שלי לראות אם חיפשו אותי או לפחות לראות שלואי בסדר. ראיתי שיש לי הודעה אחת. 'למקרה שאת מתכוונת להתקשר אלי, אני בסדר. תהני. וכמובן שאת יודעת שאני אוהב אותך תמיד. מחכה לך במלון'. מצאתי את עצמי מחייכת להודעה שלואי השאיר לי כמו טיפשה עומדת באמצע החנות מחייכת אל מסך הפלאפון שלי. "הנה המידה שביקשת." המוכר הוציא אותי מההודעה וחייך אלי. "אה.. כן. תודה" לקחתי ממנו את השמלה, עדיין מחייכת כשחשבתי על ההודעה של לואי. "הודעה מהחבר?" המוכר שאל אותי עם חיוך ודי צחקתי לעצמי. "האמת שלא… ידיד טוב אפשר לקרוא לזה" הסברתי לו והוא צחקק קצת. "ריאן" הוא חייך אלי כשהוציא את היד שלו. הבאתי את היד שלו בחזרה אליו וחייכתי. "דניאל" אמרתי בחזרה כשניהרנו יידים. "שמלה יפה, אני בטוח שהיא תראה ממש טוב עלייך, האמת שאת נראת מהטיפוסים שהכל נראה טוב עליהן" הוא חייך וגרם לי לצחוק. "תודה… אבל.. השמלה בשביל החברה שלי ששם." אמרתי והוא הנהן כהבנה. "אני הולך להיות דיי כנה עכשיו, ואני מקווה שזה לא חצוף מדי.. אבל יש מצב לקבל את הפלאפון שלך?" הוא חייך חיוך מתוק ויכולתי לראות את שתי הגומות שלו ואני חושבת שזה היה ממש חמוד. "האמת…. ש… הידיד הזה..–"
"קצת יותר מידיד?" הוא השלים אותי עם חיוך קצת נבוך ומתח את היד שלו מאחורי הצוואר. צחקתי במביכות וטיפה הנהנתי. לא ידעתי למה חשבתי שאני ולואי יותר מידידים אבל פשוט לא הייתי ממש מוכנה לקשר עכשיו וזה מה שעלה לי לראש. "אני מבין… אני מקווה שילך לך טוב, ו.. אם לא, אני מקווה שתחשבי עלי, את יודעת איפה למצוא אותי" הוא חייך והנהנתי לפני שהוא הלך משם.

בדיוק אוליב חזרה כולה מחוייכת. "מה את מאושרת כולך?" שאלתי אותה. "הוא התחיל איתך או שאני מדמיינת??" היא שאלה מחוייכת והרימה גבות וזה גרם לי לצחוק. "לא! אל תעצבני אותי אוליב, פשוט לכי למדוד את השמלה שלך ובואי נחזור. אני ממש רוצה לחזור" דיי אמרתי לעצמי כי כל כולי רצה לחזור בחזרה ללואי. אני לא יודעת למה ואני יודעת שזה לא בסדר! יש לו חברה והכל אבל הידיעה שהוא מחכה לי שם והוא עוד רשם לי שהוא מחכה לי גרם לי לרצות לחזור לשם.. אוליב צחקה אבל מיהרה למדוד את השמלה ורק ספרתי את הדקות, מחכה שנגיע כבר בחזרה.