מציאות מדומה 1D עונה 2 – פרק 51

~~~נקודת המבט של הארי~~~

המשיך לרדת גשם ואנחנו כבר שעה נעולים במלון, אבל למזלנו התחיל טיפה טיפה להרגע. היינו שבוזים ועייפים וחלק אפילו ישנו והשאר היו בדרך לשם. לפני שעה גילינו שלואי קיבל חום והוא מרגיש ממש רע אז בינתיים אנחנו כאן מטפלים בו.
פתאום הפלאפון של אלה השמיע צפצוף קטן שישר העיר אותה. היא התיישרה טיפה כשהוציאה את הפלאפון שלה מהכיס האחורי שלה ופתחה את ההודעה שקיבלה. היא התחילה להתעורר טיפה והתיישרה מתנוחת השכיבה שלה. "אני חייבת ללכת" היא אמרה בשקט גרמה לשאר להתעורר טיפה כולל אותי. ישר התיישרתי ושיפשפתי את העיניים. "עכשיו..? לאן?" שאלתי מבולבל כשלא הבנתי מה יש לה לעשות באמצע פריז בשיא הקור הזה. היא קמה כשלבשה מעליה ג'קט. "פגישת הריון, הרופא שלח לי כתובת זה לא כל כך רחוק מכאן והתור שלי ממש עוד מעט" היא אמר שחיפשה את התיק שלה ואני הייתי לגמרי מופתע. "עכשיו?? ראית מה הולך בחוץ? מה נראה לרופא שלך שהוא קבע לך תור עכשיו??" אמרתי בעצבים וכשהיא בדיוק נאנחה והתכוונה להגיד משהו ניזכרתי בזה שאני בכלל לא מכיר את הרופא שלה… איך אני יודע שאפשר לסמוך עליו? אני לא ראיתי עוד שום תעודות אז אני לא משוכנע.
"קדימה בואי" אמרתי כשהייתי בטוח בעצמי מה אנחנו הולכים לעשות, מצאתי את התיק שלה ולקחתי לה אותו כשהיא נראתה טיפה מבולבלת. "בואי לאן?" היא שאלה עם גבות מתחברות. "אנחנו טסים חזרה לניו יורק, אני רוצה לפגוש את הרופא שלך" אמרתי בשיא הרצינות וזה רק גרם לה לצחוק כשהיא גילגלה עיניים. "הארי די… אנחנו לא חוזרים עכשיו לניו יורק. אני סומכת על הרופא שלי ואני צריכה אותך בעדי עכשיו… אוקיי?" היא שאלה כשהתקרבה אלי והניחה את היידים שלה על הלחיים שלי. חשבתי על זה טיפה בהתחלה אבל לא ממש ידעתי… אני סומך על אלה אני פשוט לא סומך על שאר האנשים.

"אבל אנ–" היא קטעה אותי באמצע עם הקול הרח והנעים שלה. "אוקיי?" היא שאלה שוב בשקט עם חיוך כשהכריחה אותי להסתכל לה עמוק בעיניים. נאנחתי ובסוף התייאשתי "אוקיי" אמרתי בשקט כשלא יכולתי לעזוב לה את העיניים. היא חייכה לפני שעזבה אותי. "אבל אני בא איתך, ואין על זה וויכוח" אמרתי והיא התכוונה להגיד משהו אבל המשכתי לדבר. "ואת מתלבשת חם יותר מזה" אמרתי לפני ששמתי מעליה צעיף וכובע צמר אבל היא פשוט גילגלה עיניים ולא התווכחה. "רגע אז אתם הולכים עכשיו?" אביה שאלה פתאום. הנהנתי לפני שלקחתי את היד של אלה והלכי איתה לכיוון הדלת. "אז גם אני כנראה אצא היום, אני הולכת לבקר את אמא שלי" היא אמרה וגם נעמדה. "באמת? אז אני גם בא" זאיין אמר ואביה בהתחלה לא נראתה הכי מאושרת מהרעיון אבל זאיין פשוט קם ויצא מהחדר, אפילו לא נתן הזדמנות לאביה לדבר אז היא פשוט גילגלה עיניים והלכה אחריו לכיוון החדר שלהם.
"האמת שגם אני רוצה לצאת, שמעתי שיש כאן חנויות טובות" דניאל אמרה והתיישרה גם היא על הספה. "באמת? מעולה אני באה איתך" אוליב פתאום הצטרפה לשיחה אבל דניאל נראתה טיפה מודאגת.. לא הבנתי למה… "אמ… את לא חושבת שכדאי שתשארי כאן עם לואי?" היא שאלה טיפה מודאגת. אני לא בטוח אם היא באמת לא רצתה שאוליב תבוא איתה או שהיא דאגה ללואי, אבל האמת אני לא חושב שיש לה בעיה עם אוליב. כן… היא פשוט דאגה ללואי. "אהה… יכול להיות… האמת שקצת יורד לו החום" היא אמרה כשנגעה לו במצח וכולנו דיי פתחנו עיניים. "יודעת מה, תלכי את… אני אשאר כאן עם לואי. זתומרת…. אני לא חושבת שזה רעיון טוב להשאיר אותו פה לבד, ולא, לא ירד לו החום" דניאל אמרה שגם היא נגעה לו במצח והתיישבה ליידו, ועכשיו כולנו כולל לואי היינו דיי מופתעים. "ברצינות?" אוליב שאלה מאושרת ודניאל הנהנה קצת מאוכזבת. "וואו דניאל תודה את מדהימה! אין חברות כמוך" אוליב מרה לפני שנתנה לה חיבוק ונשיקה ולהכה ללואי להביא לו נ שיקה על הלחי אבל יכולתי לראות שהוא קצת התנגד וכולנו מצאנו את הסיטואציה ממש מוזרה לפני שאוליב הלכה בחזרה לחדר שלה ושל לואי, משאירה את לואי ודניאל בחדר.

אלה ואני יצאנו מהדלת וירדנו למטה ללובי. "את יודעת איפה זה?" שאלתי אותה לא עוזב לה את היד. היא הנהנה לפני שנכנסנו לתוך המכונית שהשכרנו והתחלתי לנסוע. הסתכלתי לע הכביש, חושב לעצמי על כל עניין ההריון הזה, מקשיב לטיפות הנופלות עם השמשה של המכונית, רואה איך המברשות מנקות אותן. "אתה לא חושב שזה היה קצת מוזר?" אלה הוציאה אותי פתאום מהמחשבות שלה ויכולתי לראות שגם היא חשבה על משהו. ישר הסתכלתי עליה מבולבל. "היה מה מוזר?" שאלתי אותה. "כל העניין עם דניאל ולואי… אתה חושב שהיא לא רצתה שאוליב תבוא איתה או שהיא באמת לא רצתה שלואי ישאר לבד?" חייכתי קצת כי זה בדיוק גם מה שאני חשבתי לעצמי. "את האמת?" שאלתי אותה עדיין עם חיוך קטן והיא הסתכלה עלי מוזר טיפה. "ברור שאת האמת" היא אמרה כאילו זה מובן מאליו. "אני חושב שהיא דואגת ללואי והיא אוהבת אותו יותר ממה שלואי יכול לדמיין וגם עוד יותר ממה שאוליב יכולה לאהוב" אמרתי באדישות כאילו זה היה כלום, עדיין מסתכל על הכביש ויכולתי להרגיש את המבט של אלה עלי. "גם אני" יכולתי להרגיש את החיוך במשפט שלה. לא עבר הרבה זמן עד שהגענו לאותו הבניין שבו התור של אלה. כבר לפחות עשר דקות אני מחפש חנייה קרובה ואלה ממשיכה להציק לי שמנסה להכריח אותי להכינס לחניות שונות אבל אני רציתי את החנייה הכי קרובה. "הארי! פיספסת עוד אחת! פשוט תחנה כבר איפשהו אני מאחרת את התור שלי!" היא אמרה אבל אני עדיין לא הקשבתי. "הארי אני נשבעת שאם אתה לא מחנה עכשיו אני יוצאת מהאוטו תוך כדי נסיעה והולכת לשם לבד" היא איימה עלי אז פשוט נאנחתי וחניתי בחנייה הכי קרובה שמצאתי, אפילו שאני בטוח שבהמשך יש חנייה הרבה יותר קרובה! אוף אני שונא שהיא תמיד מנצחת בוויכוחים האלה. חניתי ושנינו יצאנו מהאוטו. לקחתי לאלה את היד כשמיהרתי לקחת אותה לבפנים כשהגשם המשיך להתחזק. כשנכנסנו לבניין המפואר נשמנו לרווחה שהצלחנו 'לברוח' מהגשם ולקחתי את אלה לקבלה. "יש לנו תור לעכשיו לדוק'–" התחלתי להסביר לאשת הקבלה אבל עצרי את עצמי באמצע כשפניתי לאלה כי לא זכרתי את השם של הדוקטור. "איך אמרת שקוראים לו?" שאלתי את אלה. "זאת -לה- וקוראים לה מרסל" היא הסבירה לי. "מרסל?" שאלתי קצת מבולבל כי זה שם דיי נדיר. "כן הארי אנחנו בפריז זה שם צרפתי" היא הסבירה לי והרגשתי דיי טיפש לא לדעת את זה. נאנחתי והמשכתי להסביר לאשת הקבלה את כל הפרטים והאמת שדיי שמחתי שזאת אישה ולא גבר כי בואו נודה באמת, לא הייתי הכי מאושר אם הייתי צריך לראות גבר מתעסק בגוף של אלה ואני עוד משלם לו על זה.

"תעלו לקומה 4 אתם כבר תראו את השם שלה על הדלת, תכנסו לראות שהיא שם" היא הסבירה לנו אז לקחתי את היד של אלה והעלתי את השנינו במעלית לקומה רביעית. כשהגענו באמת זיהיתי את החדר שלה ופתחתי את הדלת אפילו שאלה קצת היססה. ראיתי בתוך החדר אישה שנראתה בגיל 30+ עם חלוק שניחשתי שהיא הרופאה, מדברת עם אישה שנראתה בערך באותו הגיל ואיתה ילדה בגיל 14-13. הראשים של שלושתן הסתובבו אלי ואל אלה כשהדלת נפתחה ויכולתי לראות את הילדה מתרגשת ורק אז נזכרתי איזה רע זה יהיה אם יהיו עלי רכלויות שהסתובבתי כאן ולאיזה שמועות זה יכול להגיע. "כן אלה אני כבר איתכם" הרופאה אמרה לפני שסיימה את השיחה שלה עם האישה השנייה ונתנה לי ולאלה להיכנס. ניסיתי לחייך אל הילדה הקטנה לפני שהיא ומי שאני מנחש שהייתה אמא שלה יצאו מהדלת.
"אתם יכולים לשבת" היא אמרה לנו ולקחתי את אלה לשבת על המיטה המוזרה הזאת ונעמדתי ליידה בזמן שהרופאה ישבה על הכיסא שהיה לבד. "באיזה חודש את אלה?" היא שאלה אותה אבל עניתי לה לפני שאלה הספיקה. "שלושה חודשים ו14 ימים" אמרתי עוד לא עוזב לאלה את היד וזה גרם לרופאה קצת לחייך אבל לי ולאלה זה כבר דיי רגיל. "אוקיי בואו נתחיל" היא אמרה והרימה טיפה לאלה את החולצה ורק אז הבנתי שהבטן של אלה באמת מתחילה קצת לגדול. משכתי את הכיסא שליידי והתיישבתי קרוב לאלה, עדיין מחזיק לה את היד. הרופאה מרחה לאלה משכה מוזרה על הבטן והתחילה ללטף אותה עם מכשיר עדין. פתאום על המסך ממול הופיע הרחם שלה. "הכל נראה בסדר גמור. עוד אי אפשר לדעת אם זה בן או בת." היא אמרה וניסיתי לחפש עם העיניים שלי את התינוק לפני שהרופאה קמה. "אני עוד שתי דקות חוזרת אני אשאיר אותכם בינתיים לבד לשלכם" היא אמרה וקמה. ישבתי שם ליד אלה ושנינו מסתכלים על המסך. "אתה רואה אותו" שמעתי את הקול הרח של אלה ויכולתי להרגיש את המבט שלה מקרוב עלי בזמן שנאי הסתכלתי על התינוק במסך. הנהנתי לאט עם יד אחת מחזיקה את שלה והיד השנייה על הפה מנסה לעצור את דמעות השמחה שחנקו לי את הגרון. "הארי.." היא שאלה אותי והסתכלתי ישר אליה, רואה איך היא מסתכלת עלי, מחכה שהיא תמשיך לדבר. "יש לנו תינוק" היא אמרה בשקט ולא יכולתי לראות מה היא חושבת על זה. הנהנתי לאט ובשקט כשהיא הסתכלה עלי. "אל תשאיר אותי לבד בזה" היא אמרה בשקט וזה מה שגרם לדמעה אחת שלי לרדת לבד וראיתי שהיא חייכה מזה. זה באמת היו דמעות של שמחה, ואני לא בן אדם שבוכה בדרך כלל. זה צריך להיות משהו ממש מיוחד אם זה גרם לי לבכות, והאמת שאלה ממש מיוחדת.
"אף פעם" חייכתי אליה והיא חייכה בחזרה לפני שנתתי לה נשיקה חזקה על השפתיים. משהו שיגיד לה שאני לא מתכוון לעזוב אותה אף פעם. זה מעצבן כי היא אמורה לדעת שאני בחיים לא מסוגל לעזוב אותי. אני לא מסוגל אפילו לרצות לעזוב אותה! בטח לא עכשיו שיש לנו תינוק על הכפתיים.