מציאות מדומה 1D עונה 2 – פרק 46

(הערה מהכותבת : מי שרוצה כבר עכשיו לראות את כל השמלות התלבושות והתסרוקות של החתונה שילך לרציתי להוסיף. תהנו!!)

~~~נקודת המבט של אביה~~~
עמדתי חצי ערומה בחדר כשלבשתי מעלי את השמלה היפה. החתונה אמורה להתחיל בעוד חצי שעה והשמש עומדת לשקוע, נכנסתי לתוך השמלה הארוכה שעוטפת את כולי. אני כל כך אוהבת שמלות ארוכות, כל כך מכובודת כאלה… יש בהן משהו עוצמתי אבל עדין באותה מידה. העברתי את היידים שלי אחורה במטרה לנסות לסגור את הריצ'רץ' הממקום בגב שלי, ללא הצלחה. שמעתי מאחוריי קולות צחקוקים וישר זיהיתי את הקול של זאיין, צופה בי מתאבקת עם הריצ'רץ. וצוחק לעצמו מהכניסה של החדר. "אני שמחה שזה משעשע אותך" אמרתי באדישות עדיין לא מצליחה לסגור את הדבר המעצבן הזה. שמעתי את קולות הצחוק שלו מתקרבים אלי ופתאום המגע הנעים של היידים שלו הניח את שתי היידים שלי לצידי הגוף ועבר לגב שלי, סוגר לאט את הריצ'רץ'. זה היה מדגדג ומצמרר באותה מידה. הבנתי שהוא סיים רק כשהיידים שלו החליקו למטה למותניים שלי, מחבקות אותי מאחור והוא לקח אותי לכיוון המראה הגבוהה שבחדר. נעמדתי מולה, רואה את זאיין מאחורי דרך המראה ומרגישה את היידים שלו מסביב לבטן שלי. השמלה הייתה יפה, באמת שכן. אבל עלי..? אני פשוט לא רואה את עצמי לובשת את זה. זאיין ראה את הפרצוף שהיה לי על הפנים שועוד איך אמר את המחשבות שלי. "אביה, די. את נראת מדהים". הוא אמר עם חיוך אבל נאנחתי כי ידעתי שאין לי זמן להלחיף ממילא. אני פשוט לא יודעת להחמיא לעצמי! "לא אמרתי כלום!" חייכתי בתמימות אבל הוא גילגל עיניים אלי דרך המראה. "ואיזה גובה העקבים שלך?? את עוד שנייה בגובה העיניים שלי!" הוא היה מבולבל אבל מה שהצחיק אותי זה שהוא בכלל לא שם לב שהנעליים שלי על המיטה. "זאיין, אני יחפה" צחקתי אבל הוא לא האמין. "אין מצב" הוא אמר עם חיוך מתגרה. אני רק שתקתי עם חיוך קטן. אני תמיד אוהבת להגיד אמת כשהוא חושב שאני משקרת לו. הוא הרים גבה לפני שהחליט לבדוק את זה בעצמו. הוא העביר את היידים שלו לכיוון השוקיים שלי והרים בעדינות טיפה את השמלה רק כדי לראות את כפות הרגליים היחפות שלי עומדות על הריצפה והוא רק צחק. "מה?? מתי הספקת לגבוהה ככה? איך זה שאת עוד לא מדגמנת לשום דבר" הוא התלהב ואני לא יכולתי שלא להרגיש את הפנים שלי נהיות כל כך אדומות. אני שונאת להסמיק זה קורא לי בכזאת קלות ומה שאני עוד יותר שונאת זה שמסתכלים על כשאני מסמיקה. -אז ניסיתי להסתיר את הפנים שלי-.

"זאיין תפסיק!" עדיין ניסיתי לא להסתכל עליו אבל הוא רק צחק צחוק קטן לעצמו. "אני רציני!" הוא צחק ולי כבר נמאס מהבחור הגבוה הזה שגורם לי להסמיק כל כך הרבה. "אוקיי מספיק, החוצה" אמרתי לו כשרציתי להמשיך להתארגן, הסתובבתי וניסיתי לדחוף אותו דרך החזה. הוא העביר את היידים שלו למותניים שלי ככה שלא היה לי סיכוי להצליח להזיז אותו. ניסיתי להאבק בו ולידחוף אותו הכי חזק שיכולתי אבל הוא פשוט לא זז. "סיימת?" הוא שאל כשראה שכבר התייאשתי וויתרתי. "אני יכולה אם אני רוצה, פשוט וויתרתי לך" אמרתי והוא רק צחק, "אני בטוח".
"קדימה שימי נעליים ונצא, כולם כבר שם" הוא אמר ועם זה הוא בא להתיישב ליידי על סוף המיטה כשנעלתי את הנעליים. יצאנו החוצה מהחדר לכיוון החדר הראשי שבמלון והבנו שבאמת כבר כולם הלכו. הפעם לא הלכנו כולם ביחד, ידענו שזה יהיה יותר מדי באלגן, יותר שומרים ויותר מעריצים וחבל. אני וזאיים הולכים ביחד כמובן, אלה עם הארי מן הסתם, לשם שינוי לואי הולך עם אוליב שגם ככה אמורה להיות שם בשביל אח שלה וארוסתו, וליאם ונייל מלווים את דניאל ביחד. יצאנו החוצה וירדנו במעלית המלון לפני שהתחלנו לצאת. ליוו אותנו כמה שומרים כשכמות גדולה של מעריצים ופאפארצי התחילו להגיע לכיוונינו. זאיין לקח לי את היד והמשכנו ללכת לכיוון המכונית שחיכתה לנו. היו צעקות והצלמים זרקו שאלות באוויר ככה שלא יכולנו אפילו לשמוע את רובן. "זאיין זה נכון שאתה יוצא עם דמי לובאטו??" אחד מהם שאל ועם כמה שלא היה לי נוח עם השאלה לא נתתי לה להפריע לי. אבל זאיין בכל זאת לא ענה. "זאת אותה אחת שאתה בוגד בדמי איתה??" עוד אחד מהם שאל ועם כמה שהשאלה הזאת לא לעניין היא גם ממש מטומטמת. כאילו מה אתה חושב, שהוא יענה לך: 'כן, איך ידעת! איזה אח!' או משהו בסגנון. זתומרת, קצת לחשוב! וגם מהשאלה הזאת זאיין התעלם. כל מיני צרחות של בנות שניסו לעקוף את הצלמים נשמעו. וואו הן ממש אוהבות את הבחור. מעניין איך זה להרגיש שכל כך הרבה אנשים אוהבים אותך אפילו שהם בקושי מכירים אותך. זה מדהים.

"זה בגלל שלא היה לך אבא שילמד אותך איך מתייחסים לנשים בילדות??". אוקיי. אאוץ'. את השאלה הזאת לא הייתי שואלת גם אם היו משלמים לי טונות של דולרים בשבילה. צריך שלא יהיה לך לב כדי לשאול שאלה כזאת. ברצינות לאיזה רמה הם יכולים עוד להגיע? כמו שאני מכירה את זאיין הגבול שלו זה המשפחה. הוא לא יודע מה זאיין עבר בילדות! איך הוא יכול לחדור עד כדי כך לחיים הפרטיים שלו. והכי מטומטם – אתה באמת חושב שהוא יענה לך דווקא על השאלה הזאת?? ברצינות!?
זאיין פתאום עצר והסתובב לכיוון הצלם. הוא פתח את הפה שלו במטרה להגיד משהו וראיתי על הפנים שלו כמה שהוא היה עצבני. ישר הגעתי מולו דוחפת אותו אחורה מהצלם. "זאיין. לא, תרגע. תתעלם מהם אתה נותן להם בדיוק את מה שהם רוצים. אל תתן להם לחדור אלייך עם השאלות האלה" אמרתי בטון שרק הוא יכול לשמוע. הפנים שלו טיפה התרכחו אבל עדיין נראו עצבניות מהשאלה והוא תפס לי ביד אפילו חזק יותר כשמיהרנו למכונית. התיישבנו שנינו במושב האחורי והנהג התחיל לנסוע לכיוון מיקום החתונה. זאיין הסתכל החוצה מהחלון בשקט. "אמרתי לך שאני יכולה אם אני רוצה" חייכתי אליו והמבט שלו עבר מהחלון אלי. כשהוא הבין על מה דיברתי הוא חייך חיוך קטן ותפס לי ביד לפני שנישק אותה בעדינות. "תודה" הוא חייך אלי לא לפני שחייכתי בחזרה. "תמיד כאן". ועם זה החיוך שלו יותר ויותר התרחב.

יצאנו החוצה מהמכונית ושוב פאפארצי התקיפו אותנו אבל מיד נפרדנו מהם כשנכנסנו לאיזור החתונה, ולשם הם כבר לא יכלו להיכנס. היו הרבה מעריצות ששמעו שהם אמורים להיות בחתונה הזאת היום והגיעו עד לשם רק כדי לנסות לראות אותם. -מחוץ לגדרות החתונה-. מה שהם לא יעשו כדי לפגוש אותם. זה מ ט ו ר ף. זאיין אמר שלום לכמה אנשים כשאני עוד לידו ובירכנו שנינו את ג'ייק והלן.
"היי, בייבי, ליאם קורא לי, אני שתי דקות חוזר. אל תעלמי לי, אוקיי?" זאיין אמר והנהנתי לאט. הוא הסתכל עלי מודאג לכמה שניות "לך! אני לא הולכת לשום מקום!" צחקתי והוא חייך כשדחפתי אותו ללכת משם לכיוון ליאם. חיכיתי שם וחיפשתי עיסוק, למזלי גיליתי שהייתי ליד שולחן המשקאות והחלטתי לקחת לעצמי משהו לשתות. רק יין?? אוף.. שיהיה. מזגתי לעצמי כוס יין והתחלתי לשתות לאט, רק כדי לבדוק את הטעם. "אפשר?" שמעתי קול לא מוכר מאחוריי. הסתובבתי וראיתי בחור שנראה בערך בגיל שלי. אולי אפילו 20-21. גבוה עם שיער בהיר ועיניים דבש. לא נראה רע אם אפשר לציין. הבנתי שאני עומדת בדיוק באמצע השולחן ומפריעה לו לקחת לעצמו גם יין. "אהה, כן, סליחה" צחקתי לעצמי כשלא הבנתי בהתחלה מה הוא רצה. "זה בסדר?" הוא חייך כשחיפש מה לשתות. "איך זה?" הוא שאל ולא הבנתי שוב מה הוא רוצה ועשיתי פרצוף מוזר. "היין שאת שותה? איך הוא?" הוא שאל ושום צחקתי מעצמי שלא הבנתי. "אהה, נחמד. האמת שטיפה מתוק מדי לטעמי." אמרתי בכינות והוא הנהן כשהנחתי את הכוס על השולחן. "אז איך את קשורה לחתונה? אני פשוט לא זוכר שראיתי אותך בעבר ותאמיני לי, שלא הייתי שוכח" הוא חייך אלי והרגשתי בהתחלה לא בנוח. אבל אחרי הכל אנחנו בסך הכל מדברים, זה לא כאילו אני הולכת לראות אותו שוב בחיים שלי, רוב הסיכויים. חייכתי בחזרה כשהסברתי לו. "ידידה רחוקה מצד החתן והכלה אפשר להגיד" ממש לא היה לי כוח להסביר את כל העיניין אז שיניתי את האמת קצת. הוא הנהנן ושאלתי אותו גם, לא רציתי להראות יבשה. "מה איתך?"
"חבר טוב, גם מצד החתן אם נקרא לזה ככה" הוא אמר והנהנתי בהבנה. "איתן" הוא שלף את היד שלו קדימה אלי כשהציג את עצמו. "אני אביה" חייכתי כשניהרתי לו את היד בעדינות. פתאום הרגשתי את המגע המוכר של זאיין על הגב שלי, מחליק מסביבי ומקרב אותי אליו. אוי זה לא הולך להיות טוב… לרגע ריחמתי על איתן. "ואני זאיין" הוא הצהיר. -בלי ששאלו אותו כמובן- אבל אני חושבת שהוא לא ממש שם זין על זה. הרגשתי ממש לא בנוח עכשיו. זאת סיטואציה דיי מביכה. לא יכולתי להגיד מה הפנים של איתן אומרות. "כן… טוב, אני צריך ללכת אבל אני אראה אותך כבר בסביבה אביה" הוא חייך אלי וחייכתי בחזרה רק מהנימוס לפני שהוא התחיל ללכת משם. "לא אתה לא" זאיין אמר ולא ידעתי איפה לקבור את עצמי. אבל איתן התעלם והמשיך ללכת.

"זאיין לפחות תנסה להראות נחמד!" אמרתי לו כשאיתן כבר לא היה במיקום הראייה שלנו. "מה לאזעזל אביה?? אני משאיר אותך שתי דקות לב–" הוא נשמע… עצבני? לא, הייתי קוראת לזה קנאי יותר. "זאיין! הוא לא ידע שאני איתך. זאת לא אשמתו" ניסיתי להרגיע אותו ולהזכיר לו שאנחנו לא מפורסמים בזוגיות שלנו כמו אלה והארי. "מצטער, אני פשוט לא יכול לראות בחורים מתחילים איתך בלי–", "לקנא?" המשכתי את המשפט שלו עם חיוך אבל הוא לא היה נראה כל כך מחוייך כמוני והזעיף את הפנים שלו לתשובה המחוייכת שלי. "בלי לרצות להכניס להם אגרוף לפנים" הוא 'תיקן' את התשובה שלי אבל בכל זאת חייכתי כי ידעתי שגם התשובה שלי נכונה גם כשהוא לא מודה בזה.
"בואי הטקס מתחיל" הוא אמר לפני שתפס לי ביד בעדינות ולקח אותנו לכיוון מקומות הישיבה, ליד שאר החברים שלנו שכבר ישבו וחיכו שהטקס יתחיל. "הארי, פליז! רק אחד, תן לי לשתות רק שלוק אחד!" שמענו את אלה והארי ליידנו מתכווחים על הכוס יין שהייתה להארי ביד. "היית צריכה לחשוב על זה לפני ששתית בלי הכרה אז בבר! אולי אז היית יכולה לשתות שלוק אחד היום!" הארי הזעיף בה והיא נאנחה בעצבים שישבה אחורה בכיסא שלה ושילבה זרועות. זה באמת גרם לי לצחוק. לכולנו. הארי כזה נשמה, כל הזמן דואג לאלה וההריון שלה. אני והארי בזמן האחרון כמו קוץ בתחת של אלה עם ההריון הזה. אבל זה רק לטובתה ולטובת התינוק. "קדימה הארי תן לה זה בסך הכל שלוק אחד" לואי התערב וניסה להרגיע את הארי הבטוח בעצמו. "כן! זה ועוד כל מה שהיא שתתה כל החודשיים האלה שאתה ואת לא חשבתם לספר לי שום דבר על זה!" הוא הצביע על אלה ולואי כשאמר -אתה ואת- ולואי ישר החליט שלהתערב היה רעיון רע והרים יידים למעלה בתמימות והתייאשות. "ששש! די שקט הטקס מתחיל!" ליאם השתיק אותם והמוזיקה התחילה כשהלן צעדה לצד אביה בשמלת כלה מדהימה. לבנה טהורה וטיפה נפוחה. הכל היה פשוט מושלם. המוזיקה, האווירה, השמלה שלה, התסרוקת, החתן. חתונה מושלמת. לפעמים אני חושבת על חתונה. ועוד יותר על ילדים. אני ממש רוצה ילדים. לפחות אחד לבינתיים… אני יודעת שאני עוד צעירה ואני עוד לא אמורה לרצות אבל אני ממש ממש -ממש- רוצה להחזיק ביד שלי תינוק יפה, בשר מבשרי ולדעת שהוא רק שלי. אה ושל האבא כמובן… כןןןןן- לא בעצם רק שלי… לאבא יהיה מזל אם אני יסכים לו להחזיק אותו בכלל…

הטבעות של החתן והכלה הוכנסו לאצבעות של אחת של השנייה לפני שהם התנשקו וכולם קמו והריעו. מוזיקה התחילה וכולם הלכו לרחבת הריקודים. המוזיקה הייתה פרועה וכייפית וזאיין ואני רקדנו ביחד עם כולם. עברה שעה וחצי לפחות וכולם עדיין רוקדים, חלקם שותים, חלקם מדברים ופתאום הרגשתי את היד של זאיין לוקחת אותי הצידה. "לאן הולכים?" שאלתי אותו אבל הוא רק חייך והגביר את הקצב ומבלי ששמתי לב הוא נחת במהירות על איזה נדנדת גינה יפה שהייתה בצד בפינת הישיבה וישר גם משך אותי ליפול ביחד איתו. כן אפשר להגיד שזאיין שתה קצת. שנינו צחקנו כשנפלנו על הנדנה הזאת וישר התכרבלנו בה ביחד. נרגענו מהצחוק שלנו והרגליים שלי היו מונחות מקופלות על הנדנה ונשענתי על זאיין שליפף את הזרועות שלו סביבי והחזיק אותי קרוב לחזה שלו כששיחק לי עם השיער.
"איך זה שאתה יכול לשחק עם השיער שלי אבל אני לא יכולה לשחק עם שלך?" אמרתי בשקט כשהוא המשיך להעביר את האצבעות שלו דרך השיער שלי וידעתי שהמבט שלו מרוכז העיסוק שלו עם השיער שלי. "כי בשיער שלי אף אחד לא נוגע" הוא אמר וצחקתי לעצמי בשקט. "לפעמים אני חושבת שאתה אוהב את השיער שלך יותר ממני" צחקתי לעצמי והוא צחק ביחד איתי. "זה בלתי אפשרי ואת יודעת את זה" הוא אמר בשקט לפני שנתן לי נשיקה על הראש.

"את יודעת מה מוזר?" הוא אמר והייתי בטוחה שהוא יתחיל לדבר שטויות בגלל ההשפעה של האלכוהול וישלים את השאלה של עצמו בכך שיגיד 'שחייזרים לא קונים לי תכשירים לשיער, זתומרת, הם כל הזמן מסתכלים עליו ממבט על'. כן זה תיפוסי לזאיין להגיד את זה כשהוא בהשפעת אלכוהול.
"המ?" שאלתי בשקט, מרגישה את עצמי כמעט נרדמת. ולהפתעתי הוא אמר משהו ממש שונה ממה שחשבתי שהוא יגיד. "שאנחנו חברים הכי טובים מאז שאני זוכר את עצמי, ולא נתת לי לפגוש את אבא שלך אפילו פעם אחת" הוא גרם ללב שלי לדלג על פעימה אחת כשהזכיר אותו.
***(הערה מהכותבת: אביה אני יודעת שזה לא בחיים האמיתיים שלך וחס וחלילה שיהיה. זה רק סיפור שום דבר לא אישי ואמיתי מקווה שאת מבינה ^_^ זה רק מהעלילה. את יודעת שאני אוהבת אותך ;)***
"אתה תהיה בסדר" אמרתי עדיין נשענת עליו והוא לא הפסיק לשנייה להתעסק לי עם השיער ושמעתי אותו מצחקק מהתגובה שלי. "קדימה אביה, אני מוכן. אני רוצה לפגוש אותו. אני גם בכלל לא בטוח אם הוא יודע שהפכנו לזוג" יכולתי להרגיש את החיוך שלו כשהוא דיבר 'עלינו'. הוא תמיד מחייך כשהוא מדבר על הזוגיות שלו. וזה גורם גם לי לחייך, אבל לא במקרה הזה. "אתה אף פעם לא תהיה מוכן זאיין" אמרתי לו ברצינות כשהתייבשתי זקוף. מרימה את הראש שלי מהחזה שלו והוא נהייה פתאום מבולבל.

"למה לא?" הוא שאל מבולבל. "כי ככה זאין… לא יצא מזה שום דבר. לא לטוב ולא לרע. תסמוך עלי" אמרתי לו. תמיד בילדות שלי ושל זאיין לא היינו באים אלי הביתה. תמיד היינו הולכים לשלו ואם היינו אצלי זה היה כשאבא שלי לא היה בבית. אבל אני את אמא שלו הכרתי. היא אישה מדהימה. אמא שלי עזבה אותנו כשהייתי בת עשר, היא עזבה עם המאהב שלה לפריז ומאז אבא שלי כבר לא היה אותו בנאדם. הלב שלו לגמרי נשבר והוא התחיל לשתות ולהמר בלי סוף. לא סיפרתי לזאיין כי ידעתי כמה הוא תמיד תיפוס מגונן ולא רציתי שהוא יתחיל להתערב וזה יעשה רק רע לכולנו. אני יודעת להסתדר עם אבא שלי בעצמי. אמא שלי שולחת לי מכתבים עד היום כדי לבדוק מה מצבי. אף פעם לא הפסקתי לאהוב את אמא שלי והיא לא התכוונה להיפרד גם ממני כשעזבה. היא רצתה שאני אבוא איתה אבל אני לא הסכמתי לעזוב את לונדון. לא רציתי לעזוב את החבר הכי טוב שלי ובטח שלא להשאיר את אבא שלי לבד. לא ידעתי למה הוא יהפוך אז… את אמא שלי זאיין מכיר אבל הוא חושב שהיא עזבה כי היא ואבא שלי התגרשו מסיבות רגילות, הוא לא באמת יודע הכל אבל זה לא כאילו אני משקרת לו, אני פשוט לא מספרת -הכל-. אמא של זאיין מצד שני יודעת את כל התמונה הכללית. היא כמו אמא בשבילי ותמיד הייתה. כל ערב בדיוק בשעה 7 בערב היא הייתה עומדת במרפסת ומחכה לראות את המכונית של אבא שלי חוזרת מה'עבודה' – יותר נכון משחקי ההימורים שלו וברגע שהייתה רואה את המכונית נכנסת לחניה של הבית שלנו היא הייתה מתקשרת כל חמש דקות כדי לבדוק שהכל בסדר עם האבא השיכור שלי וששום דבר לא קרה לי. ולפעמים היא הייתה מתקשרת ושומעת צעקות של אבא שלי ברקע ושבירת בקבוקי זכוכית. היא הייתה מתעקשת שאני אבוא לישון אצלם בבית, אפילו כשניסיתי לשכנע אותה שהכל בסדר היא הייתה באה לקחת אותי בכוח. באמת שאין אישה שאני יותר אוהבת ממנה.

"אם זה גם לא לרעה זה אומר ששום דבר רע לא יכול לקרות. מה כל כך מפחיד אותך אביה?" הוא שאל אבל שיניתי את הנושא כששמעתי שריקודי הסלואו התחילו. "קדימה בוא לרקוד אני אוהבת את השיר הזה" תפסתי לו ביד והתחננתי שהוא יקום. הוא נאנח וקם סוף סוף. הוא הסתכל לי בתוך העיניים כאילו מנסה לקרוא את מה שאני לא מוכנה לספר לו. לא זזתי כשנעמדתי מולו ובלי ששמתי לב הוא נתן לי נשיקה ארוכה ונעימה על המצח והסכים שנחזור לרחבת הריקודים כדי לרקוד לשיר שאני אוהבת 'kiss me' של Ed Sheeran. (כותבת: לא יודעת מה איתכם, אני ממליצה לשמוע את השיר תוך כדי שאתם קוראים זה מוסיף לאווירה חיחיחי)

~~~נקודת המבט של נייל~~~

ריקודי הסלואו התחילו וכולם מצאו להם זוג. ראיתי שדניאל עומדת שם מלטפת לעצמה את היד באדישות וראיתי שהמבט שלה היה מונח על לואי כל הזמן. בודקת כל הזמן מה הוא עושה וכאב לי לראות אותה ככה והצעתי לה לרקוד איתי. היא חייכה חיוך קטן והניחה את היידים שלה על איזור הכתפיים הנמוכות שלי כשסיבבתי את הזרועות שלי סביב המותניים שלה. זזנו לפי הקצב האיטי של המוזיקה כמו כולם וראיתי את זאיין ואביה מגיעים לכיוון רחבת הריקודים. נעמדים צמודים כמו כולם לפני שזאיין נשען קדימה אליה ונתן לה נשיקה על השפתיים תוך כדי שהם זזו לאט לפי הקצב. הארי החזיק את אלה צמוד אליו כשהיידים שלה היו בטבעיות מסביב לצוואר שלו והם דיברו על משהו שגרם לאלה לחייך ולצחוק, וככה גם להארי ואני דיי בטוח שזה קשור להריון כי זה הדבר העיקרי שמעסיק אותם. הארי ממש שמח לגבי התינוק הזה לשם שינוי. אני ממש גאה בו, הוא היה כל כך ילדותי ופלייר לפני שכל עניין המריבה עם אלה התחיל, ועכשיו הוא עומד להיות אבא. ראיתי שהוא נתן לה נשיקה ארוכה על המצח לפני שנתן לה אחת על השפתיים וזה באמת גרם לי לחייך. העברתי את המבט שלי לדניאל שגם היא בדיוק הסתכלה מסביב אבל בהרבה יותר ריכוז ממני, ולא נראתה נהנת מהמראה כמו שאני נהנתי מהמראות שלי. ניסיתי לחפש לאן היא מסתכלת וכמובן שאלה היו לואי ואוליב. ממש מול הפרצוף שלנו. הם גם צחקו על משהו כשלואי קירב את אוליב צמוד יותר אליו בעדינות. בלי ששמתי לב הוא כבר נתן לה נשיקה על השפתיים. מול העיניים של דניאל? יפה…

"דניאל, תסתכלי עלי" הסתכלתי עליה כשהמבט שלה לא עזב אותם. "דניאל.." אמרתי לה שוב ובמהרה היא הסתכלה עלי, כנראה בכלל לא שמה לב שהיא בוהה כבר הרבה זמן. יכולתי לראות את הכאב הרח שהיה לה בעיניים. ברצינות אני קורא אותה כמו ספר פתוח. "תפסיקי להכאיב לעצמך, אל תתני להם להרוס לך את הערב" חייכתי אליה וחיוך עדין. היא הנהנה בעדינות שגם החיוך הקטן שלה יצא. הוא היה חצי מזוייף חצי לא. אני לא יכול לאמר. אבל מאז שאמרתי לה את זה היא כבר לא הסתכלה עליהם יותר. היא סוף סוף הרגישה מספיק בנוח והניחה את היידים שלה במלואן מסביב לצוואר שלי והתקרבה אלי. יכולתי לראות את הצבע העיניים המדהימות שלה. כחול בהיר נראה כמו צבע המים שמקיפים איזה אי באמצע האוקיינוס והריסים שלה היו כל כך ארוכים ועגולים, כאילו שהכל אצלה מושלם. כשהיא חייכה יכולתי לראות את הגומה המתוקה שיש לה בצד ימין שלה הלחי והשיניים המושלמות והמצוחצחות שלה שמציצות בין השפתיים המלאות, בריאות והוורודות שלה. זה מראה שאף אחד, ואני מתכוון -אף אחד- לא יכול לשכוח. להגיד שהיא יפה אפילו לא יתחיל להגדיר את מה שהיא.

כששירי הסלואו הסתיימו וכולם הפסיקו לרקוד בזוגות לא עמדתי בזה יותר ולקחתי -בכוח- את לואי הצידה תוך כדי שהוא לא מבין מה אני רוצה. הצמדתי אותו לקיר אבל בכל זאת ניסיתי להישאר רגוע ולא לתת לעצבים להשתלט עלי יותר מדי. אבל יכולתי לראות שהוא מבין שאני עצבני. "מול הפנים שלה?? באמת לואי?? … מהלך יפה" אמרתי לו בזלזול לפני שעזבתי את היד שלי שהצמידה את הכתף שלו לקיר בכוח והלכתי לשם. ידעתי שהכאבתי לו, לא יותר מדי אבל מספיק כדי שהוא יפסיק לעשות את מה שהוא עושה כל הזמן. וידעתי שהוא מבין טוב מאוד על מה אני מדבר, כי הוא לא אמר כלום.
זאת הייתה שתיקת הבנה.