מציאות מדומה 1D עונה 2 – פרק 40 -קצת שונה אבל הסברתי בסוף-

~~~נקודת המבט של לואי~~~

*****************פלאשבק******************

קמתי באמצע הלילה, כמו שאני עושה בדרך כלל שאני פשוט מתעורר והגוף שלי דורש כוס מים. קמתי לאט מהמיטה ושיפשפתי עיניים לפני שהלכתי ברחבי החדר לכיוון המטבח והופתעתי לגלות שאני לא לבד, האור הקטן במטבח כבר היה דלוק וראיתי את דניאל שם. היא ישר הסתובבה אלי כשהבחינה שהיא לא לבד. "לואי?" היא שאלה עוד ישנונה ממקודם. צחקקתי בשקט עליה לפני שהנהנתי. "אני רק רציתי–"
"לקחת כוס מים? כן… אני זוכרת שיש לך קטע כזה…." היא אמרה בהתחלה גאה אבל לאט לאט הנמיכה את הקול וכמעט עצרה את המשפט באמצע. היא יודעת שיש לי קטע כזה בגלל שכשהיינו… אם יודעים… ביחד.. אז היא הייתה ישנה איתי במיטה בבית ותמיד הייתי מעיר אותה בכך שאני קם למטבח. אני יודע שלא שמים לב לזה אבל לאחרונה אני ודניאל נקלעים לסיטואציות דיי מביכות ולא נעימות. זתומרת… אף פעם לא דיברנו על מה שקרה ביננו. סיימנו כידידים אבל יש לנו סוג של משיכה. זה לא ברור אבל זה עוד יותר לא ברור כשאנחנו לא מזכירים את זה בכלל. זאת לא הפעם הראשונה שיצא לנו להיות לבד במקום מסויים מאז ש'סיימנו' את זה. וזה היה מביך כל פעם מחדש, פשוט עשינו כאילו זה לא עניין גדול והמשכנו האלה. אבל הפעם אני חושב שכדאי לדבר על זה סוף סוף… אני לא יודע עוד כמה הזדמנויות כאלה יהיו לנו.

לקחתי כוס ומילאתי אותה במים קרים לפני שהבאתי לדניאל. היא היססה לקחת אבל בסוף לקחה ומילמלה 'תודה' קטנה תוך כדי שמזגתי אחת גם לעצמי ולגמתי ממנה. היה ביננו שקט מביך אבל סוף סוף (וזה היה ממש קשה) לקחתי אומץ והתחלתי את כל העניין. "לפעמים את חושבת לעצמך…?" שאלתי והיא נראתה טיפה לחוצה ומבולבלת באותו הזמן. "למה אתה מתכוון?" היא שאלה אבל ידעתי שהיא יודעת למה אני מתכוון, או שלא… לא יודע, פשוט הייתי כל כך מבולבל בעצמי. "זתומרת… מה על המלון? כן, יפה כאן, אני אוהבת את ברזיל.. בכלל סיבוב ההופע–" עצרתי אותה באמצע כי ידעתי שהיא סתם מבלבלת במוח ועכשיו ידעתי שוודאות שהיא יודעת למה אני מתכוון והיא סתם מנסה לנשות נושא, ידעתי את זה כי ראיתי שהיא הייתה לחוצה ושיחקה עם השיער שלה כשמילמלה כל מיני שטויות על המלון שלנו. "עלינו" השתקתי אותה כשאמרתי את זה. "אני מתכוון אם את לפעמים חושבת לעצמך עלינו דניאל…" המשכתי והיא המשיכה לשתוק מהקיפאון. היא ידעה שזה יבוא מתישהו ואני רוצה לטהר את זה אחת ולתמיד.

"לואי… ארבע לפנות בוקר.." היא נאנחה כשהניחה את הכוס על השיש. "אף פעם לא סיימנו את זה דניאל. אף פעם לא דיברנו על זה… אנחנו לא יכולים פשוט להשאיר את זה תלוי ככה. אני רוצה לדעת" אמרתי לה אבל היא שוב נאנחה. "לואי… נדבר על זה ביום אחר. אני ממש עייפה ורוצה ללכת לישון. לילה טוב…" היא אמרה לפני שהסתובבה אבל תפסתי לה ביד וסובבתי אותה בחזרה אלי. אני לא רגיל לראות את דניאל כל כך רצינית. היא תמיד שטותית וכייפית. "אין יום אחר! אני רוצה לדעת. דניאל תגידי לי" היינו ממש קרובים ויכולתי להרגיש את העיניים שלי משנות צבע מהמצב רוח. היה שקט לשלוש דקות שהיו נראות כמו נצח. "אתה חושב?" היא סוף סוף אמרה בשקט כשהסתכלה למעלה אלי.
"כן. כל הזמן" אמרתי בכינות והיד שלי לא עזבה את מפרקת היד שלה. "אנחנו רק חברים לואי. לא יותר מזה ואתה יודע את זה. כן, אני חושבת עלינו ושום דבר לא עולה לי בראש, הכל חסום ושחור." היא אמרה והרגשתי צביטה קטנה בלב שלי. "זאת הייתה הפסקה! הייתה לנו סוג של הפסקה דניאל וזה קרה בגלל כל העניין עם אלה. הייתי צריך להתרחק קצת מכולם כדי לנסות לשקם לעצמי את המערכת יחסים שלי עם אלה. את יודעת שאני כמו אח גדול בשבילה ואת יודעת מה עבר עלינו. זה לא אומר כלום עלייך ועלי" העיניים שלי המשיכו לשנות צבעים מהכעס והכאב והכל. היא הסתכלה למעלה אלי ולא ידעה מה להגיד. "מה אתה בעצם אומר לואי?" היא שאלה בקול שבור ועדין. לא אמרתי כלום. רק הסתכלנו אחד לשנייה בעיניים. בלי שהספקתי לעשות כלום הרגשתי אותה מנסה להרומם אלי והשפתיים שלנו נפגשו. היא נישקה אותי! -היא- נישקה -אותי-! הייתי בדיוק בדרך לעשות את זה ונישקתי אותה בחזרה. הנשיקה נהייתה יותר ויותר חמה והרגשתי את היידים שלי מסביב לגב שלה מרגישות את העור שלה שמתחת לחולצה שלה. הרמתי אותה דרך המותניים לכיור כשהרגליים שלה התלפפו סביבי והרגשתי אותה נאנחת לתוך הנשיקה. כל הזמן הזה שהיינו זוג לא שכבנו אפילו פעם אחת. ודווקא עכשיו כשאנחנו לא ביחד היא כאילו צועקת לי שהיא רוצה את זה.
הנחות ההנאה שלה לא נפסקו ואז בבת אחת הוא דחפה אותי אחורה והנשימות שלה היו כבדות. הייתי כל כך מבולבל ולא הבנתי למה היא הפסיקה. "מה קרה?" שאלתי גם אני נושם בכבידות ממה שקרה כאן הרגע. בארבע לפנות בוקר. "אני… אני לא יכולה לעשות את זה. אני מצטערת לואי. נתראה מחר בבוקר" היא אמרה מתנשמת לפני שמיהרה ללכת לחדר שלה. נאנחתי בעצבים והעברתי את היידים בשיער שלי. "פאק" אמרתי לעצמי בשקט. ידעתי שהייתי צריך ללכת אחריה אבל הייתי קפוא ממה שקרה כאן עכשיו.