מציאות מדומה 1D עונה 2 – פרק 33

~~~נקודת המבט של הארי~~~

"היי, אלה! הארי! הלווווווווווווווו. קומווווווו!" אלה ואני קפצנו מהמקום כששמענו את דניאל צורחת לנו. "דניאל! זאת אפילו לא הפעם השנייה שניסיתי להעיר אותנו!" אלה התעצבנה עלייה והלב שלי עוד דפק מהבהלה. "אני יודעת, אבל זה כיף להבהיל אותכם על הבוקר" היא חייכה כמו שטן והלכה משם. "זה יחזור אליה היום בלילה" אמרתי ואלה צחקה. "איך את מרגישה?" קירבתי את המצח שלי לשלה והסתכלתי מקרוב לתוך עיניי הדבש היפות שלה. "אני בסדר" היא אמרה בשקט עם חיוך מדהים. "מעולה. עכשיו תתלבשי חם, יורד שלג בחוץ" נתתי לה נשיקה קטנה על השפתיים לפני שקמתי מהמיטה. "לאן הולכים?" שמעתי אותה שואלת מאחורי והסתובבתי אליה. "הפתעה" חייכתי אליה וכבר ידעתי מה היא הולכת להגיד. היא פתחה את הפה כדי להגיד את המשפט הצפוי : "אני–" השלמתי אותה באמצע המשפט. "שונאת הפתעות. אני יודע, אבל אני אוהב לעשות לך אותן. אז תסבלי בשקט" היא גילגלה עיניים אלי אבל החיוך שלי לא ירד לפני שהלכתי להתלבש. אלה ואני הלכנו לכיוון היציאה אחרי שהאוטבוס החנה במקום נוח. "לאן אתם הולכים?" זאיין שאל כשהם כולם ישבו על הספה וכל הראשים סובבו אלינו. "להשתחרר קצת מהאוטובוס הזה" אמרתי לפני שתפסתי לאלה ביד והוצאתי את שנינו מהאוטובוס. היה קריר וטיפות עדינות של שלג ירדו לאט. לקחתי אותה ברחוב עד שידעתי שהגענו למקום. "בואי" נכנסנו לחנות סטארבאקס שהיה בפינה. "סטארבאקס? זאת הייתה ההפתעה שהיה כל כך חשוב לא לספר לי?" היא צחקה מבולבלת. צחקקתי מהתמימות שלה, היא באמת חושבת שאני אקח אותי לסטארבקס? לא יכולתי שלהפסיק לצחוק לעצמי. אנשים סיבבו אלינו ראשים ובאמת שלא ידעתי אם זה היה בגלל ההתנהגות המוזרה שלי או בגלל ש… אתם יודעים. אני מי שאני…

הלכנו לאחת הקופות ונערה נחמדה שאלה את עזרתנו. "איך אפשר לעזור לכם?" היא שאלה עם חיוך גדול. "אני אקח פרפוצ'ינו והיא תיקח קפה שוקולד ווניל." ידעתי מה אלה אוהבת הכי הרבה, אז הרשתי לעצמי להזמין בשבילה. הסתכלתי על אלה והיא חייכה אלי, אז ככה ידעתי שלא טעיתי- לפחות עד שהיא פתאום אמרה, "רגע, זה… עם קפאין נכון?" נראתי קצת מבולבל מהשאלה. זתומרת.. מה זה בכלל משנה?
"כן זה כן" המוכרת ענתה לה ואלה נראתה חושבת לרגע. "יודע מה…. האמת ש.. לא ממש מתחשק לי קפה, אולי מאוחר יותר" היא הסתכלה למעלה אלי וחייכה אלי חיוך מוזר. הייתי קצת מבולבל, דיי הרבה. אלה אף פעם לא מוותרת על קפה, בטח שלא האהוב עלייה. אבל אחר כך חייכתי אליה שתדע שאין לי בעיה עם ההחלטה שלה כי, לא יודע למה, אבל היא נראתה קצת לחוצה שהיססתי לגבי ההחלטה המוזרה שלה. לא עבר הרבה זמן עד שהקפה שלי היה מוכן. לקחתי אותו ויצאנו שנינו החוצה. הקור ניכה לנו בפנים ושלג קל המשיך לרדת. "עכשיו אתה מוכן להגיד לי לאן אנחנו הולכים?" היא שאלה תוך כדי שהלכנו על המדרכה המושלגת. "אמ.. לא" צחקתי אליהו היא צחקה יחד איתי. תוך כדי שהלכנו זה לצד זה, החלקתי את היד שלי לתוך היד שלה והרגשתי את החיוך הטיפשי שלי מרוח לי על כל הפרצוף. הסתכלתי למטה אליה וראיתי שהיה לה בדיוק את אותו החיוך. אפילו כשהיא בכלל לא הסתכלה עלי, ידעתי שזה בגללי. המשכנו ללכת ברחוב המושלג וזה היה פשוט יפה. הכל היה לבן חוץ מכמה עצים עם פרחים וורודים עליהם. זה היה כל כך יפה. זאת הייתה הפעם הראשונה שהסתובבתי עם אלה במקום ציבורי, ועוד בחו"ל, בלי שלא יהיה לי אכפת שמסתכלים עלינו, מצלמים אותנו או בוהים בנו. באמת שלא היה לי אכפת בכלל.

"הגענו" חייכתי אליה והכנסתי אותה לתוך מבנה ענקי. "איפה אנחנו?" היא שאלה אבל לא עניתי לה. רק הכנסתי אותה לתוך המעלית לפני שתספתי לה במותניים וסיבבתי אותה כדי שתהיה עם הגב אלי. כיסיתי לה את העיניים עם שתי הידיים שלי כשהייתי מאחורה ולחצתי על הקומה האחרונה שהיה רשום עליה '45'. "באמת הארי? אני מרגישה שאני נהיית עיוורת." היא צחקה כשהצמדתי את הראש שלה לחזה שלי תוך כדי שהיידים שלי מעולם לא עזבו את פס העיניים שלה. "אנחנו עוד שנייה מגיעים. אלוהים את הילדה הכי לא סבלנית שאני מכיר". נאנחתי והיא המשיכה לצחוק. עלינו את כל הקומות למעלה עד שהמעלית עשתה צליל והדלת נפתחה. נכנסתי איתה לתוך החדר המעוגל והורדתי את הידיים שלי מהעיניים שלה. העיניים שלה נפקחו לרווחה כשהיא הסתכלה דרך הזכוכית הגדולה שהייתה לארוך כל החדר. בעצם הקירות של החדר היו זכוכית שקופה שדרכה אפשר לראות את כל ברלין. זה הבניין הכי גבוה בכל רחבי גרמניה ואיתו אפשדר לראות את כל העיר המדהימה זאת. בגלל זה הקומה כל כך גבוה. "אני לא מאמינה. הארי. זה מדהים!" היא הסתובבה אלי כדי לראות איך אני צופה בה מתלהבת כמו ילדה קטנה עם חיוך על השפתיים. "אחרי שראיתי כמה התלבהת מהעיר הזאת ומזה שאנחנו מבקרים כאן, ידעתי שאני חייב להביא אותך למקום הזה." אמרתי לה והחיוך שלה רק גדל. "רגע, אבל… איך זה שהמקום כל כך ריק. אנחנו בבנין הטלווזיה, זה אחד ממקומות התיירות הכי גדולים בברלין. איך זה שאין כאן אף אחד?" היא הסתכלה מסביב וראתה שהמקום באמת ריק. חייכתי לעצמי כשהיא הצליחה לגלות את התשובה בעצמה. "הארי, אל תגיד לי ששכרת את המקום" היא הרימה גבה אלי אבל אני רק חייכתי כמו ילד קטן, מראה את הגומות שלי ומושך בכתפיים. היא צחקה ונשענה על המעקה שהיה מחובר לחלונות הקיר. "אתה יודע שלא היית צריך לעשות את זה. היינו יכולים להיות כאן עם אנשים בדיוק כמו שאנחנו לבד". חייכתי מכמה שהיא תמימה ועדינה. ברור שלא היינו יכולים להיות כאן עם עוד אנשים… הייתי צריך לתת תשומת לב למעריצים כל הזמן, כי בחדר סגור אתה לא יכול להתעלם מהם וללכת. ואם אני אתן תשומת לב למעריצים זה אומר שלא יהיה לי זמן להיות עם אלה, וזה למה הבאתי אותנו לכאן מתחתחילה. "ברור שהייתי צריך, אחרת איך הייתי יכול לעשות את זה?" אמרתי לה כשהתקרבתי אלייה ותפסתי לה במותניים. הרמתי אותה והושבתי אותה על המעקה. הרגליים שלה התלפפו לי סביבי והחזקתי את הגב התחתון שלה לפני שהתקרבתי אלייה יותר.

קירבתי את השפתיים שלי לשלה והתכוונתי לנשק אותה, זה הדבר היחיד שרציתי לעשות עכשיו מכל דבר אחר בעולם. ואיך שהשפתיים שלנו נגעו היא עצרה אותי. "ה– הארי..". וואוו .. פוס משחק. היא עצרה אותי מלנשק אותה? וקראה בשם שלי…? זה חייב להיות משהו רע. התחלתי להלחץ לגמרי. "תקשיב, הארי, אתה לגמרי מדהים, ואתה מתהג מושלם מדי…. ו… אני מרגישה לא הוגנת כי… אני צריכה לספר לך משהו". היא היססה ויכולתי לראות שהיא הייתה בלחץ כמעט כמוני. אבל אני הייתי כל כך הרבה יותר. … היא.. היא ניפרדת ממני? .. יש לה מישהו אחר? אין לכם מושג איזה שאלות עברו לי בראש. אני בטוח שהיא יכלה לראות את זה בעיניים שלי כי היא היססה כל כך הרבה פעמים.
"אני….. אממ… אני– אני…. שמעתי על מה שהיה לך עם המנהלים. ליאם סיפר לי. ואני באמת לא רוצה להקשות עלייך הארי. אני מצטערת שאתה עובר את כל זה בגללי." אני אפילו לא יכול לתאר לכם את הגודל העצום של האבן שהרגע ירדה לי מהלב. זה היה מדהים. הרגשתי כל כך רגוע. היא לא נפרדת ממני. היא לא בוגדת בי. וואו.. פתאום נהייה לי חיוך ענק על הפנים וכל מה שעשיתי היה לנשק אותה. היא הייתה מופתעת בהתחלה אבל אז נרגעה לתוך הנשיקה. זה היה פשוט נעים וכל מה שרציתי עכשיו. "אלה. אני אוהב אותך, ובשום דרך שבעולם את לא תקשי עלי" אמרתי לה והיא חייכה אלי מקרוב. "גם אני אוהבת אותך הארי" זה כל מה שהייתי צריך לשמוע בכדי להמשיך לנשק אותה. השפתיים המדהימות שלה.