מציאות מדומה 1D עונה 2 – פרק 29

"לואי, תנעל את הדלת אחרייך, אתה אחרון" צעקתי לו מהכניסה לבית. "אוקיי!" הוא צעק בחזרה ושמעתי לאט לאט את הקול שלו מתקרב למטה אלינו. הוא נעל את הדלת והתחיל ללכת לכיוון האוטובוס. "את באה אלה?" הוא הוציא אותי מהמחשבות שלי. עמדתי מול הבית חושבת על זה שאני לא הולכת להיות בו להרבה זמן עכשיו. "האא? אהה.. כן אני באה" העברתי מבטים חטופים אל הבית לפני שנכנסתי לגמרי תוך האוטבוס. התפלתי שהצלכתי ממש לעמוד שם בלי להתקע עם הראש בתקרה, ובנסוף לזה, היה עוד מקום מעל הראש שלי על גג האוטבוס, שדרך הגב היה שתי קומות. האוטובס הזה פשוט ענקי. "אני מרגישה כמו נווד" דניאל אמרה כשהתיישבה על הספה. "לנווד יש רהיטים יקרים בתוך אטובוס יקר?" נייל שאל והתיישב ליידה. "אממ… אוקיי אולי לא, אבל הבנת את הרעיון…" היא ענתה לפני שהאוטבוס התחיל לנסוע. "שאטגאן למעלה!" לואי צעק ותפס את המיטה העליונה. האמת שלא ממש הבנו למה הוא מתכוון בזה… המיטות היו מסודרות ברבעיות. רביעיה אחת בצד ימין, ורביעיה שנייה בצד שני. זה היה כמו מיטת קומתיים כפולה. אז אין אחת למטה אחד למעלה… מבינים? זה קצת מסובך. ונראה דיי צפוף.
"זתומרת… ההכי גבוהה… אמ כן.. אני פשוט אשים את הדברים שלי עליה כדי שתבינו." לואי המשיך לפני ששם ג'קט על המיטה, וחד שניגנוב לו אותה, וזה דיי גרם לי לצחוק. בחרתי לעצמי את האחת לפני האחרונה, אותה אחת שמתחת לשל לואי. המיטות היו כמו תאים משל עצמן, היה להן ווילון שאתה יכול לסוגר ולפתוח לאורך כל המיטה. אף פעם לא ראיתי דבר כזה, האמת שזה היה דיי מגניב. אבל אני לא בטוחה יהיה לי כוח כל פעם לטפס למיטה כשאני ארצה לישון.

התיישבתי על הספה ליד נייל ודניאל בזמן שכל אחד התמקם לו באוטבוס. לא עבר הרבה זמן עד שנייל השאיר אותי ואת דניאל לבד כשהלך לאיזור המטבח. אני חושבת שזה יהיה האזור שהוא יהיה בו הכי הרבה בשבועות הקרובים. הסתכלנו על הנוף מהחלון וכבר לא זיהיתי ממש את המקום שהיינו בו, ואז הבנתי שאנחנו לאט לאט מתרחקים מניו יורק. התחיל להיות טיפה אור והתחלתי לראות אנשים מתחילים את היום שלהם. הסתכלתי על השעון והשעה הייתה שבע וחצי. אין מצב שהזמן עבר כל כך מהר… "כן, גם אני הייתי בשוק איך שהזמן עובר כל כך מהר, אני חושב שאנחנו צריכים לנצל כל דקה כאן, אם לא זה ייגמר יותר מוקדם ממה שנשים לב" זאיין משום מקום התיישב ליידי, ממש כאילו הוא קרה את המחשבות שלי. חייכתי אליו והסכמתי איתו במאה אחוז. "מישהו רעב לארוחת בוקר?" שמענו את נייל צועק מהמטבח. זאיין סימן לי עם הראש והלכנו לכיוון המטבח ביחד עם כולם. נייל עמד מול המחבת, ובוכו היה חביתה גדולה אחת. בקושי הצלחתי לקום, אבל משום מה הייתי ממש רעבה. ישבנו כולנו לאכול, זתומרת, נייל אכל ואנחנו אכלנו את מה שנשאר… וכמה שאכלתי, לא ממש שבעתי. אבל זה לא גרם לי להתלונן לאף אחד. כשסיימנו לאכול הלכנו כולנו לשבת בסלון מול הטלווזיה, אבל מה שאני הייתי צריכה זה רק שינה. הלכתי לכיוון המיטה שלי אבל ראיתי שהייתה דלת בהמשך האוטובוס. פתחתי אותה וראיתי מיטה ענקית, שמספיקה לכולנו ביחד והייתה נראת כל כך נוחה. חייכתי לעצמי לפני שקפצתי עלייה ונחתתי עלייה בנוחות. העיינים שלי נעצמו תוך שנייה וכל המחשבות שעולות לי בשינה עלו.

***************************************************************************
***************************************
*********************************************************

פתחתי עיניים, אחרי משהו שהיה נראה כמו מליון שעות של שינה והרגשתי שאני על החזה של מישהו. המחשבה הראשונה שעלתה לי לראש זה הארי, אבל לא זכור לי שהלכתי לישון איתו. הרמתי את הראש וראיתי את לואי מעלי. ישר קפצתי ונבהלתי. מה עשית אלה?!. ישר אחר כך הרגשתי מישהו מחבק אותי גם מאחור, עכשיו בכלל נבהלתי. סובבתי את הראש וראיתי את נייל מחבק אותי מצד ימין שלי, לואי מחבק אותי מצד שמאל שלי. אוקיי, זאת התחלה לא טובה. הרמתי את הראש וראיתי שבעצם הארי מחבק את לואי שמחבק אותי, וזאיין מחבק את נייל שמחבק אותי. אוקיי זה ממש מוזר. הרגשתי שאני תקועה באמצע סנדוויץ אבל בכל זאת נרגעתי לתוך החזה של לואי, הייתי יותר מדי עייפה. הרגשתי שלואי התעורר כי הוא מתח את הזרוע שלו שהייתה עלי חזק ושיחרר לאט. "האא התעוררת? את יודעת שצצעקת את השם שלי המון מתוך שינה?" לואי שאל והסתכל למטה עלי. ישר נהבלתי והאמנתי לו עד שראיתי את הארי חובק לו ביד מאחוריו. "תרגע" הוא אמר עם עיניים עצומות בקול של בוקר וחזר לישון. זה גרם לי לצחוק טיפה וזה עורר אותי. "אלה, תפסיקי לצחוק. זה מרעיד אותי" נייל שעשה לי כפיות מאחורה התלונן. "איפה אנחנו?" שאלתי – לא משיהו ספציפי, פשוט שאלתי וחיכיתי שמישהו יענה. "באוטובוס של סיבוב ההופעות" לואי אמר וכנראה שאנחנו היינו הערים היחידים. "אני יודעת איפה אנחנו אדיוט. התכוונתי איפה אנחנו בעולם" שאלתי שוב וגילגלתי עיניים אליו. הוא צחק אבל ענה בכל זאת. "באיטליה, אני לא בטוח איפה באיטליה אבל אנחנו בקרוב נברר". "מה זאת אומרת בקרוב נברר? אנחנו יורדים?" שאלתי עייפה. "כן, קדימה אנחנו מתארגנים קומו" אביה ענתה במקומו. קמנו לאט והארנו את השאר. שלא היו נראים שרצו לקום. "בסדר בסדר אחר כך" הארי מילמל מתחת לכרית שלו. "הארי עכשיו!" זאיין צעק עליו כשקם אבל עצרתי את זאיין כשהיה לי רעיון. הלכתי למטבח והבאתי כמה קוביות קרח לפני שחזרתי בחזרה. השתקתי את הבנים כדי שלא ירעישו וכל אחד מאיתנו הכניס קוביית קרח לתוך החולצה של הארי. לא עבר הרבה זמן עד שהארי ישר קם בצרחות, ובהתחלה הייתי בטוחה במאה אחוז שזאת הייתה אישה. "אתם לא חברים!" הוא אמר כשמיהר להוריד ממנו את החולצה וכל קוביות הקרח נעלמו. "זה היה רעיון שלה" נייל הצביעה עלי ונתתי לו מבט של 'מה יש לך נייל?!' והוא חייך אלי במקום. "הייתי צריך לדעת" הוא אמר עם חיוך לפני שנפל עלי על המיטה וניסה להכניס לתוך החולצה שלי גם כמה קוביות קרח בעצמו. צחקתי וצעקתי עליו תוך כדי. "תמצאו חדר" לואי אמר וגילגל עיניים. הארי קם ממני והתיישב בחזרה ליידי. "מצאנו חדר, מעכשיו זה החדר שלנו. עכשיו צאו" הוא אמר בטון מתנשא שגרם לי לצחוק. זאיין פשוט זרק עליו כרית ומימלמל 'פשוט תתארגן אדיוט' והשאר יצאו מהחדר עם צחוק עליהן. הסתכלתי החוצה מהחלון והעיניים שלי נפתחו לרווחה. מליון מעריצות עומדות וצורחות. מזל שהן לא יכולות לראות אותי כי זה חלון חד צדדי ורק אנחנו יכולים לראות אותם. "תתחילי להתרגל" הארי שם לב להבעת שוק שלי לפני שנתן לי נשיקה קלה על הלחי והלך להתארגן בעצמו.

טוב… תחנה ראשונה, אטליה.