מציאות מדומה 1D עונה 2 – פרק 25

~~~נקודת הבמט של הארי~~~

הרמתי את הבגדים שלי מהריצפה ישר לתוך סל הכביסה לפני שלבשתי מעלי חולצה מכופתרת פשוטה שחורה. כבר היה ערב אבל משום מה לא התחשק לי לצאת. ירדתי למטה במדרגות וראיתי שרובם היו לבושים ליציאה.
"לאן כולכם הולכים?" שאלתי כשכבר הייתי במדרגה האחרונה. "אני אביה לואי ליאם ונייל נוסעים ללונדון למשפחות רק לביקור לפני סיבוב ההופעות" זאיין אמר לי והסתכלתי עליהם קצת מופתע. "זהו? פשוט ככה? בלי מזוודות ובלי כלום?" שאלתי והרמתי גבות. "אממ.. כן.. לא רוצה להשתחצן או משהו, למרות שאנחנו באותו מצב. אנחנו טסים במטוס פרטי, אמרתי לך אנחנו עושים את זה מהיר, רק רוצים להגיד שלום. עם מטוס משלנו זה יהיה מהיר יותר" זאיין המשיך וחייכתי טיפה לעצמי כי אני יודע שזאיין לא אוהב להתרבב בכל מה שהפירסום הביא לו. אבל אם אין ברירה אז אין ברירה. אני שמח שהוא סוף סוף מרשה לעצמו קצת להנות מזה. הסתכלתי על דניאל שגם היא הייתה נראת מוכנה ליציאה ותהיתי לאן היא הולכת… היא לא גרה בלונדון, ואני כמעט בטוח שזאיין לא הזכיר אותה ברשימת השמות שנוסעים. "מה איתך דניאל?" שאלתי וכל המבטים היו אליה. הבנתי שאני לא היחיד שלא ידע הפעם.
"יש לי דייט" היא אמרה עם חיוך קטן על השפתיים. "יש לך מה?" הראש שלי לואי ישר הסתובב ומיד סחף אחריו את הראשים של השאר. "דייט?? יש לך דייט ולא סיפרת לי? איזה מן חברה את? הייתי אמורה לעזור לך להתלבש ולארגן את השיער ו– אוף.. את יודעת שאני אוהבת את הדברים האלה" אביה אמרה מופתעת ועצבנית. "אני יודעת אני יודעת… זה פשוט סתם, לא רציתי לעשות מזה כזה עניין. סתם להעביר את הזמן" היא עשתה מזה לא כזה עניין גדול. בהתחלה הייתי מופתע שלואי כזה מופתע, אבל אחרי הכל, הם היו ביחד והוא באמת חיבב אותה. אני יודע שזה לא המצב עכשיו אבל אתה לא יכול פשוט לשנות את הרגשות שלך כאילו זה מתג. זה לוקח זמן וגם אני הייתי מגיב ככה במקומו. אבל איזה מן חבר אני אהיה אם אני לא אתגרה בו קצת על פליטת הפה הזאת עכשיו, נכון? חייכתי לעצמי חיוך שטנתי כשהמחשבה עלתה לי לראש. "כן, דייט לואי… מה אתה כל כך מופתע?" שאלתי כשהרמתי גבה.. אלוהים אני כזה חרא חבר, ואני אוהב את זה. הוא נתן לי מבט מאיים כשהרים את הגבות שלו, חושב על תשובה.
"לא מופתע… סתם לא שמעתי טוב.. אממ, תהני" הוא נתן לי חיוך. -מזוייף לגמרי-. ומיהר לצאת מהדלת ממש לפני שנתן לי מבט הורג אחד אחרון וישר אביה ליאם וזאיין יצאו אחריו לתוך המכונית.

"תהני" חייכתי אל דניאל שנראתה קצת באי נוחות מכל מה שקרה עכשיו אבל היא בכל זאת הגיבה. "תודה" היא חייכה וממש לפני שסגרה את הדלת שמאחוריה עצרתי אותה. "אהה דניאל" היא הסתובבה אלי. "את יודעת איפה אלה?" שאלתי. "אממ.. כן, היא נרדמה על הספה בסלון" היא אמרה ונתתי לה חיוך מודה לפני שהיא יצאה מהדלת.
הלכתי לכיוון הסלון וראיתי את אלה שוכבת על הספה עם עיניים סגורות. היא נראתה כל כך שלווה וחמודה, הייתי חייב להרוס לה. וואו אני ממש מניאק היום. חייכתי לעצמי בכל מקרה לפני שהלכתי לחדר שלי להביא את הזמבורה שנשאר לי מהמשחק NBA האחרון שאני לואי ונייל הלכנו אליו ונייל פשוט הרכיח אותנו לקנות את זה. אני זוכר איך הוא שילב זרועות ולא הסכים ללכת עד שלא נעמוד את התור המייאש הזה ונקנה לו את הדבר הטיפשי המרעיש הזה.
לקחתי את זה לפני שירדתי למטה ונעמדתי מול הסלון. הרמתי את הזמבורה לתוך הפה שלי והכנסתי לזה אוויר בחוזקה. זה השמיע צליל חזק נוראי ואלה פשוט קפצה מהסלון. צחקתי כל כך חזק שהייתי צריך לשכב על הריצפה כדי להרגע. אני חושב שאפילו ירדו לי דמעות מהעיניים.
"מ ט ו מ ט םםםםםםם!!!!!" היא צרחה עלי ואני פשוט צחקתי יותר ויותר חזק. שכבתי על הריצפה הקרה, מחזיק את הבטן על היידים שלי. "זה היה ממש לא מצחיק סטיילס!" התעלמתי ממנה ופשוט לא הצלחתי להפסיק לצחוק. היא קמה מהספה והלכה לכיוון המטבח. ראיתי שהיא חזרה עם משהו ביד אבל לא הצלחתי לראות מה זה כי דמעות של צחוק הסתירו לי הכל. צחקתי כל כך חזק שלא שמתי לב לכלום. היא התיישבה עלי באיזור המותניים כששכבתי על הריצפה. לפני ששמתי לב כבר כל הפנים שלי היו מכוסים במים. היא שפכה עלי מים?! על השיער! לא השיער!

כשהיא סיימה והצחוק שלי מת, מבט השוק הופיע לי על הפנים. והפעם זההיה התור שלה לצחוק עלי. "את לא עשית את זה עכשיו" שאלתי עם מבט שוק על הפנים אבל לא יכולתי שלא לחייך קצת מהצחוק המתוק שלה. "שלא תחשוב אפילו להעיר אותי ככה שוב!" היא אמרה בין צחוק ואני הנדתי בראשי… היא באמת משהו משהו… ישר נשענתי לצד ימין וגרמתי לה להיות על הריצפה ואני שכבתי מעלה. כשהיא נירגעה עם הצחוק שלה היא הסתכלה למעלה אלי והחיוך שלה לא ירד.
"אני באמת אוהב לבלות איתך אלה" לחשתי לה וראיתי את הלחיים האדומות שלה מופיעות. ועם הסימן הזה, ירדתי למטה אליה ונישקתי אותה. הרגשתי שהיא מנשקת אותי בחזרה. תוך כדי שקמתי מהריצפה הרמתי אותה ביחד איתי. הרגליים שלה היו מלופפות מאחורי הגב שלי והיידים מאחורי הצוואר שלי. החזקתי את הגב התחתון שלה וסחבתי אותה למעלה. כל הדרך התנשקנו והרגשתי את היידים שלה עולות למעלה לשיער שלי, משחקות איתו. נכנסתי לחדר שלי וסגרתי עם הרגל את הדלת מאחורי. התקרבתי למיטה וחייכתי לתוך הנשיקה שלנו. השכבתי אותה על המיטה שלי מיד לפני ששכבתי גם אני מעליה. הרגשתי את הלשון שלי נכנסת אליה ונהנתי מכל רגע שזה קרה.
היידים שלה התחילו לכפתר את אחד מהכפתורים של החולצה שלי ועצרתי אותה בעדינות. "אלה.. את לא חייבת. אם את לא רוצה רק תגידי." אמרתי לה בשקט וחיוך קטן שבילבל אותי הופיע על השפתיים שלה. "הארי סטיילס אומר לא לסקס?" היא לחשה מחוייכת והרימה גבה. לא יכולתי שלא לצחקק לעצמי מהביטחון שלה. "לא. הארי סטיילס דואג לחברה שלו" לחשתי לה עם חיוך חצוף לפני שנישקתי אותה.
"חברה? … אני אוהבת את איך שזה נשמע" היא אמרה עם חיוך כשעצרה את הנשיקה לפני שנישקה אותי שוב, וזה היא סיימה כסימן להמשיך לכתפר את החולצה שלי לפני שאני הורדתי לה את שלה.

**********************************************************************
******************************************
**********************************************************************************************

—אחרי חודש—

"מתי אתם הולכים?" אביה שאלה כשהיא דניאל ואלה אכלו גלידה מהקופסא בשולחנות האוכל. כמה נשי מצידן. "עכשיו" לואי אמר לפני שאני זאיין ליאם לואי ונייל התכוונו לצאת מהבית. "הארי, אתה זוכר מה יש לנו היום בערב נכון?" אלה שאלה לפני שיצאתי. ברור שאני זוכר, איך אפשר לשכוח כשהיא מזכירה את זה כל עשר דקות. "כן אלה, בפעם המאה, היום ארוחת ערב במסעדת 'פיירוסט' בשעה שמונה." דיקלמתי כמו רובות והיא נתנה לי חיוך חמוד לפני שיצאנו כולנו מהדלת. אני לא מבין מה הלחץ שלה כל כך על האחורה הזאת, אבל מה שבטוח זה שכדאי לי לזכור. מאז שאני ואלה שכבנו לפני חודש, כל מה שיכולתי לחשוב עליו זאת היא. בשבוע הראשון היה לי אפילו קשה לתת לה לצאת לברים עם דניאל ואביה. היה לי קשה להשאיר אותה לבד או שאני בעצמי אלך לאנשיהו. אפילו התחלתי לחשוב שכל מה שהיא רצתה ממני זה סקס ואז היא תזרוק אותי…. מה לאזעזל! זה אמור להיות הפוך! אני אמור לרצות רק סקס ואז לזרוק אותה. היא אמורה לפחד!
אני נשמע כמו בחורה? כן… כן אני כן.
נסענו כל הדרך למשרד. המנהלים שלנו רצו לדבר איתנו והם נשמעו ממש לחוצים ועצבניים. אני רק מקווה שזה לא משהו סתם כי ממש אין לי חשק לצאת מהבית. נכנסנו למשרד וכמה אנשים ישבו שם מסביב למייקל – 'האחראי הראשי' כמו שאני אוהבת לקרוא לו. התיישבנו בכיסאות וכל העיניים הופנו אלי וזה האמת קצת הלחיץ אותי. "אז מה קורה?" לואי שאל שאחרי כמה דקות הייתה שתיקה בחדר.
"מישהו מוכן להסביר לי מי זאת הבחורה החדשה?" מייקל היה נשמע מאופק. הוא מדבר על אלה? …
"הבחורה החדשה?" ליאם שאל מבולבל, כמו שכולנו היינו. "אתה צוחק עלי? יש תמונות בכל מקום? בכל מגזין רכילויות? בכל הערוצים בטלווזיה! אלה ג'ונסון? מה בדיוק עבר לכם בראש??" הלב שלי קפץ כשהוא אמר את השם שלה.
"מה הבעיה?" זאיין היה הבא בתור לשאול. "היא ידידה שלכם? בכיף, מעולה. תשמרו על חברות שלא מוכרת לכל העולם. אבל הארי? אתה יוצא איתה?? אתה נורמאלי? אתה יודע כמה מעריצים אתה מאבד?" הוא אמר והרגשתי את הדם שלי מתחמם. "כמה מעריצים אני מאבד?? אני באמת מצטער שאני אוהב מישהי… לא רגע… בעצם אני לא!" אמרתי עצבני מתרומם על הכיסא והרגשתי את נייל מניח לי יד על הכתף מנסה להרגיע אותי. "אני מצטער הארי, אבל לא הייתם צריכים להביע את זה בציבור. אתה צריך להיפרד ממנה."
"לא! אני לא הולך להיפרד ממנה ולאכול חרא כל החיים שלי רק בגלל שאני מאבד מעריצים וזה אומר שאתה מאבד כסף! אני לא מביא שיט על זיוני השכל שלך!". אני לא הולך לוותר עליה בכזאת קלות. לקח לי הרבה זמן להביא אותנו למצב הזה. זה לא יקרה. הרגשתי את כולי מתחם ויכולתי להכות מישהו עכשיו. "אתם לא יכולים לבקש ממנו משהו כזה!" ליאם גם נעמד אחרי מהכיסא והגן עלי. תודההההה ליאם.

"כן אנחנו כן. אם לא אנחנ–" הוא התחיל להגיד אבל נייל עצר אותו עם גיחוך רגוע. "אתה מה? תפטר אותו? שכחת שאנחנו כאן ביחד ואם אתה מוציא אחד מהלהקה כולנו מתפרקים, וכולנו יודעים שבזכותינו יש לך מה לאכול ואיפה לישון. אנחנו הפרנסה שלך…" הוא אמר רגוע וזה גרם לי כל כך לשמוח שיש לי את לואי. לשמוח שיש לי את כולם, שהם תמיד לצידי. כשהיה שקט כולנו נעמדנו ויצאנו משם. בעיקר בעצבים. "אני צריך לשתות משהו" אמרתי והתחלתי ללכת לכיוון בר שהיה פתוח, מן הסתם פתוח, השעה 7 בערב.. "גם אני" הם אמרו אחד אחרי השני. הלכנו כולנו לכיוון הבר שלא היה רחוק ממקום החניה שלנו. ליאם כרגיל החליט שהוא לא שותה כדי שיהיה איזה מבוגר אחראי שייקח אותנו הביתה בשלום ובלה בלה… אתם מכירים את ליאם בקיצור.
התיישבנו על הבר והזמנו שוטים. הכנסתי אחד מהיר לפה שלי וזה צרב מרוב כמה שזה היה חזק. זה בדיוק מה שהייתי צריך עכשיו. ניהרתי את הראש מהחמיצות ונרגעתי לפני שהזמנתי עוד אחד.
"אני לא מאמין שהוא באמת רצה שתיפרד ממנה" זאיין אמר לפני שלקח לעצמו את השוט שלו. "אנחנו צריכים להלחיף את הסוכנות שלנו, ומהר" נייל הציע אחרי ששתה מהבירה שלו.
"אני מסכים" ליאם אמר. "גם אני" נייל וזאיין אמרו אחריו. "תרשמו אותי גם בתוכנית" אמרתי ושתיתי את השוט הרביעי שלי. הייתי כל כך עצבני שלא שמתי לב כמה או מה אני שותה. הייתי כל כך שיכור שכבר התייאשתי מלשתות. הייתי חייב לעשות את זה כדי להעביר את הכעס שלי מהמנהל הסתום הזה.
"מה השעה?" שאלתי מיואש את אחד הבנים, אני כמעט בטוח שזה היה לואי. "2:43 בלילה" הוא אמר אחרי שבדק את הפלאפון שלו. "אהה.." אמרתי שניגבתי את העיניים. "מה?! שיט!" התפקחתי כשניזכרתי בבהבטחה שלי לאלה. שיט שיט שיט… הרבה אחרי שמונה…. פאק! יופי הארי! הזדמנות אחת! זה כל מה שהיה לך והצלחת להרוס את זה! מה לאזעזל!
הרגשתי שאני כבר בכלל לא שיכור. הכל חזר אלי. "מה קרה?" זאיין שאל והתברר לי שאני הייתי היחיד ששתה כל כך הרבה. "פאק פאק פאק! חייבים לחזור עכשיו!! עכשיו מהר נו זוזו" אמרתי ורצתי החוצה כמה שיותר מהר. ניכנסתי למכונית אבל לא למקום הנהג כי לא יכולתי לנהוג. עם כמה שהרגשתי פיקח עדיין היה לי אלכוהול בדם ולא היה כדאי ששוטר יעצור אותנו. במהרה הבנים הצטרפו אלי וליאם נכנס למקום הנהג והתחיל לנסוע. "אתם צוחקים איתי? ליאם נוהג! הוא הכי איטי בעולם !! אעחח אנחנו בחיים לא נגיע הביתה בקצב הזה.." נאנחתי בכיסא שלי. "מה הלחץ הארי?" נייל שאל מבולבל כמו שאל הבנים. "הבטחתי לאלה שני אגיע בזמן היום לאיזה מסעדה שהיא כל כך רצתה שנלך.." אמרתי וככל שהזכרתי את זה לעצמי יותר ויותר ככה נילחצתי יותר ויותר.
"באיזה שעה זה?" לואי שאל ורציתי להרביץ לו על השאלה המטומטמת והמעצבנת הזאת. "זה היה אמור להיות בשמונה אם אתה חייב לדעת." אמרתי עצבני כששיחקתי על השיער שלי בלחץ. לואי התחיל להקרע מצחוק וככה גם זאיין אחריו. "וואוו שמונה… זה לפני הרבה הרבה זמן" זאיין אמר כשהם סיימו לצחוק. הרגשתי את הדם שלי מתחמם וישר הסתובבתי אליהם אל המושב האחורי ותפסתי בחולצות של שניהם וקירבתי אותם בכוח אלי. "תקשיבו לי טוב שני מסטולים מטומטמים.. אם תצחקו על זה עוד פעם אחת אני אטלוש לכם שיערות מהחזה ואמכור באיביי למעריצים" אמרתי להם בעצבים לפני שזרקתי אותם אחורה למושבים שלהם… די הארי, תרגע, זה הלכוהול שלהם מדבר. הם לא סתם רוצים לעצבן אותך ככה….
"היי היי תרגעו שם. אני נוהג!" ליאם אמר כשהיה מרוכז בנהיגה שלו כאילו שהוא בשיעור נהיגה עכשיו ואנחנו הבוחנים. "כן ואתה עושה את זה ממש לאט!" אמרתי ונתתי עם הרגל של עצמי גז במקומו. "הארי!!!" ליאם אמר מפוחד ובפחות מעשר דקות כבר היינו בבית. רצתי החוצה מהמכונית ונכנסתי הביתה.

ראיתי את אלה יושבת בספה עם דניאל ואביה. הן שלושתן סיבבו את הראשים אלי והסתכלתי על אלה… המבט שלה… אם מבט היה יכול להרוג. כבר מזמן לא הייתי כאן. שמעתי את הבנים נכנסים מאחורי וסוגרים את הדלת. נשארתי לעמוד ככה מול אלה, פשוט הסתכלתי עליה מסתכלת עלי ולא ידעתי מה להגיד. הפה שלי נסגר ונפתח, חיפשתי מה להגיד אבל לא מצאתי.
"אני יכול לדבר איתך אלה?" רציתי לנסות להסביר. אני יודע שזה לא תירוץ אבל בכל זאת. "דבר" היא אמרה באדישות וקרירות והסתכלה הרחק ממני חזרה לטלוויזיה. נאנחתי לעצמי כי ידעתי שהיא יודעת למה אני מתכוון. היא עושה בכוונה כי היא עצבנית עלי.. אעחח. "בחדר שלי, לבד.. רק לכמה דקות" ביקשתי שוב והיא גילגלה עיניים לפני שעלתה ביחד איתי למעלה לחדר.
עמדנו שם אחד מול השנייה ושתקנו. חשבתי על מה לומר אבל באמת לא יודעתי… "אלה אני יכול להסביר." יופי הארי, ממש משפט חוכמה. זה הדבר האחרון שבחורה רוצה לשמוע כשאתה עושה טעות!
"עוד סיכוי אחד הארי. זה מה שביקשת. ניסיתי כל כך חזק! כל כך חזק ניסיתי כדי לא להקשות עלייך עם זה. אבל אז פתאום יש לי הודעה סופר חשובה לספר לך! רציתי לעשות את זה בצורה יפה כמו ארוחה. אז מה כבר ביקשתי?! שתבוא בשמונה לפאקינג מסעדה מסכנה? מאה פעם הזכרתי לך ואמרת לי שאני כבר חופרת לך. אז הייתי בטוחה שתיזכור! אלוהים הארי! אני לא יכולה לשנוא אותך יותר ממה שאני עכשיו…." היא אמרה עצבנית. אף פעם אלה לא תוקפת ככה ישר… הרגשתי באמת נפגע. "היי אלה תרגעי! יש לי הסבר. אמרתי לך… אני רק רוצה להסביר.. תראי, הייתי ב–" היא עצרה אותי באמצע.

"מספיק הארי! כבר לא אכפת לי מהתירוצים המזדיינים שלך! למה כל כך קשה לך להיות אחראי! ערב אחד ביקשתי שתקדיש. ערב אחד שנוכל לאכול במסעדה! אבל במקום זה החלטת ללכת לבר, להשתכר כמו מטומטם ולשכב עם כל מה שזז… ממילא אתה עושה את זה כל יום! מה כל כך כואב לך להקדיש לי יום אחד?! ברצינות הארי! אני יכולה להריח את האלכוהול עד לכאן!" היא אמרה עצבנית והאמת שאני בטוח שהיא יכלה להריח. הייתי ממש שיכור. מרוב שהייתי עצבני ושיכור האלכוהול השתלט עלי וכבר לא ידעתי מה אני אומר. "את יודעת מה אלה! את בכלל לא יודעת מה קרה ואת ישר קופצת למסקנות. ישר את מקלל ויורה! אולי פשוט תלמדי שנייה איך לשלוט בעצמך ותפסיקי להיות כזאת שתלטנית מעצבנת?!". הארי! מה אתה אומר?!! תפסיק לדבר! תפסיק!
היא לה מבט שוק על הפנים והיא הסתכלה עלי לכמה דקות. "יודע מה הארי… אתה משוחרר. אתה משוחרר מאחריות אתה משחורר מהכל. אתה יכול עכשיו לחזור לבר ולזיין כמה בנות שאתה רוצה. אני בכלל לא מבינה למה רצית אותי כל כך אם ממילא אתה בורח לבר כדי לשכב עם עוד בנות" היא אמרה רגועה אבל יכולתי לראות אתהעצבים שבה.
המשכנו לזרוק מילות שנאה נוראיים אחד לשני לפחות במשך עשר דקות. כל מילה שלה שרטה לי את הלב יותר ויותר. לא ידעתי שהיא מסוגלת להגיד דבריים כאלה נוראיים וגם אני לא האמנתי שאני יכול לעשות אותו הדבר. אבל האלכוהול לגמרי השתלט עלי.
"תקשיבי למה שאת אומרת! את פאקינג מקשיבה למילים שיוצאות לך מהפה?!" צעקתי עליה. "כן הארי! ככה אני! ככה חינכו אותי! זה לא כאילו שאתה ממש משורר השנה בעצמך!" היא צעקה בחזרה.
"אבל לפחות לי עדיין יש הורים שיחנכו אותי לדבר כמו שצריך!!!". הארי אתה לא אמרת את זה עכשיו. בבקשה תגיד לי שלא אמרת את זה עכשיו. הבמט שהיה לי על הפנים היה הרבה יותר מופתע משלה. היא באה להגיד משהו אבל בדיוק אז היא קלטה מה אמרתי. וגם אני. אני לא מאמין שאמרתי את זה. אם היה לי עכשיו רובה הייתי יורה בעצמי בלי לחשוב. איך יצאו לי מהפה מילים כאלה. איך יכולתי להגיד את זה?! אני יודע שזה האלכוהול אבל זה לא תירוץ! פאקקק. העברתי את היד שלי בשיער מהלחץ וידעתי שהיא ראתה כמה התחרטתי על המשפט הזה. "אלה.." לחשתי בהיסוס, כל כך התחרטתי על מה שאמרתי.

"אני לא מאמינה שאמרת את זה עכשיו" היא לחשה בלי כוחות. ראיתי את הדמעות שלה מתות לצאת החוצה. היא ישר יצאה מהחדר ורדפתי אחריה למטה. "אלה! אלה חכי!" ניסיתי לעצור אותה לפני שהיא יצאה מהדלת. "הארי, תעשה לי טובה ואל תבוא לחפש אותי. אל תבוא אחריי. זה כל מה שאני מבקשת" היא אמרה ותרקה את הדלת. נשענתי עם המצח על הדלת. תוהה מה כדאי לי לעשות. היה שקט והבנתי שהראשים של כולם מהסלון מסובבים לכיווני. הם הסתכלו עלי במבט מאוכזב ויכולתי לדעת שהם שמעו את הכל. "אתה דפוק בכל כך הרבה רמות הארי" לואי אמר. "אני נשבע אני יודע לא התכוונתי להגיד את זה גם לא בעוד מליוני שנים. אני יודע אני כזה מטומטם. אני נשבע שאני אף פעם לא רציתי לעשות את זה.. פאק.." אמרתי והכנסתי את הראש בין שתי היידים. אף אחד לא אמר כלום חוץ מלואי. הוא קם מהסלון והתקרב לכיווני לפני שלקח את הג'קט שלו. "מה הבעיה שלך הארי?" הוא דחף אותי בכוח מהדרך שלו לפני שהתקרב לכיוון דלת היציאה. "לאן אתה הולך?" שאלתי אותו אחרי שהתייצבתי מהדחיפה שהוא נתן לי. יכולתי לראות כמה הוא היה עצבני עלי. "אם אתה לא מתכוון ללכת לראות שהיא בסדר אז אני מתכוון" הוא אמר לפני שיצא מהדלת. השאר המשיכו להסתכל עלי בפנים מאוכזבות. הלכתי לכיוון החצר דרך הסלון וניסיתי כמה שפחות להסתכל עליהם. "ברצינות הארי?" נייל התחיל להגיד אבל לא יכולתי לסבול את זה יותר. "הבנתי! אוקיי?! הבנתי! אני לא צריך את זה עכשיו… פשוט.. פשוט תעזבו אותי" החלשתי את הקול שלי בסוף לפני שיצאתי החוצה לחצל והתיישבתי על הספה שבחוץ מעצבים ובתסכול. "באמת מה לא בסדר איתי? איך יכולתי להרוס את זה…" אמרתי לעצמי ותהיתי לעצמי מה היה כל כך חשוב שהיא רצתה לספר לי… חשבתי על כל מה קרה בחדר שוב ושוב ודמעות התחילו לרדת לי מהעיניים.