מציאות מדומה 1D עונה 2 – פרק 22

~~~נקודת המבט של זאיין~~~

אחרי הסצנה הזאת שקרתה באולם כולם נשארו בדממה. הארי ואני הסתכלנו אחד על השני מבט מהיר אחד לפני שהוא רץ ישר החוצה אחריה. כל הבנות סובו את הראשים שלהן להארי, קיוו שהוא היו הולך אחריהן גם ככה כמו שהוא הלך אחרי אלה. הרגשתי שמישהו מסתכל עלי באולם וסובבתי את הראש, המבטים שלי ושל אביה ניפגשו ויכולתי לראות תסכול בפנים שלה. סימנתי לה עם הראש לצאת החוצה ממש לפני שאני בעצמי הלכתי לכיוון היציאה, למקום שבו נוכל לדבר בשקט בלי שאף אחד יפריע. אחרי כמה דקות שחיכיתי לה במקום מבודד וטיפה חשוך, ממש מעבר לתאי ההלבשה. חיכתי לה בתוך תא הלבשה קטן וצפוך, יכולתי לשמוע צעדים ושיערתי שהם שלה. "זאיין?" שמעתי את הקול שלה מחפש אותי. ישר הוצאתי יד החוצה מתא ההלבשה ותפסתי את שלה לפני שמשכתי אותה לבפנים. שמתי יד על הפה שלה כדי למנוע את הצעקת בהלה שלה וזה עבר. "אדיוט!" היא צעקה בלחש אחרי שהיא הורידה ממנה את היד שלי ולא יכולתי שלא לצחוק לעצמי. "מצטער" לחשתי בעצמי בין צחקוקים. "למה אנחנו לוחשים? ולמה אנחנו בתוך החדר החשוך והקטן הזה?" היא לחשה מבולבלת ויכולתי לראות בין החושך את העיניים הנוצצות שלה. "כי אני לא רוצה שאף אחד יתפוס אותנו ויתחיל להביא שמועות לבצפר שלך… אני לא רוצה לחלוק אותך עם כל העולם" חייכתי חיוך חצוף כשלחשתי ויכולתי לראות כמה היא מנסה להסתיר לעצמה את החיוך שלה.

"אתה לא יכול לחלוק מה שאין לך" היא ישר לקחה את כל הרגשות מהפנים שלה ואמרה בקול קשה ויציב. זה אפילו גרם ללב שלי קצת לשרוט.ישר נאנחתי והעברתי את האצבעות שלי בשיער… טוב זאיין למה ציפית? הבאת אותה לגאן כדי שתוכלו לדבר על זה, אל תשתפן עכשיו!
"אביה, תראי… את לא יודעת הכל… זה לא היה ככה." התחלתי להגיד לחוץ והיא שילבה זרועות. "אני מקשיבה" היא אמרה בשקט בקול עדין. "ג'סי סחטה אותי… אחרי מה שהיא סיפרה לי שהיא מתכוונת לעשות לאלה ראיתי כמה כוח יש לה והיא אמרה לי שאם אני לא אעשה את מה שהיא אומרת לי היא תהרוס את החיים שלך במקום. לא יכולתי לתת לזה לקרות, ידעתי שעלי את תוכלי להתגבר, אבל מה יקרה אם תאבדי את כל החברים שלך וכל מה שאי פעם היה לך? לא אני ולא הם יהיו שם כדי לעזור לך. זה עדיף בדרך הזאת…" קיוויתי שהיא מבינה את הנקודה והתפללתי שהיא תתפקח ותבין שהכל היה בשבילה. לא הצלחתי להבין מה הפרצוף שלה אומר ואפילו בחושך זה היה יותר קשה.

"איך יכולת?? איך יכולת לבחור בין החיים שלי לבין החיים של אלה? איך יכולת לבחור בשבילי מה טוב לי ומה לא טוב? מה יותר טוב ומה פחות טוב?? איך יכולת לתת לי לריב ככה עם אלה ולהרוס לכולנו את החיים! אתה לא מבין שאתה היית החיים שלי?! אתה לא מבין כמה בכיתי עלייך וכמה הלב שלי היה הרוס?? מה לא בסדר איתך זאיין!" היא גרמה צועקת ובוכה, היא בכתה כשהיכתה בי בחזה עם שתי היידים שלה תוך כדי שנשענה עלי. היא היכתה חזק אפילו שזה לא כאב לי… ידעתי שזה רק אחד מההתקפים שלה. שהיא הייתה צריכה להוציא את הכל ולהוציא את זה עלי. סובבתי את הזרועות שלי סביבה ומשכתי אותה לתוך חיבוק צמוד. הראש שלה נשען על החזה שלי, ליד שתי היידים שלה שהיו מונחות באותו מקום. והדמעות שלה פשוט המשיכו לנזול בזמן שליטפתי אותה בעדינות. נתתי לה לבכות עד שהיא סידרה לעצמה את הנשימות. כשהיא סוף סוף נירגעה, לא הוצאתי אותה מהחיבוק, חיבקתי אותה אפילו צמוד יותר אלי והתחלתי ללחוש לה בשקט באוזן.

"קודם כל, אלה חשובה לי, אבל את הרבה יותר. ואם הייתי צריך לבחור בין החיים שלך לבין שלה, הייתי בוחר בשלך בלי לחשוב פעמים. לכל אחד יש את השומר שלו. ואני מאמין שגם לאלה יש את שלה. אם הארי היה צריך לעשות את אותו הדבר הוא היה בוחר להציל את אלה, ואני לגמרי מסכים עם זה." התחלתי ללחוש לה בשקט וידעתי שהיא מקשיבה כי הנשימות שלה הואטו. "דבר שני… אני מכיר אותך יותר טוב משאני מכיר את עצמי… אני לא אומר שלתת ללב שלך להיפגע היה טוב בשבילך, אני רק אומר שזה היה עדיף מאשר לאבד את כל היקר לך. אז כן, אני יודע מה טוב בשבילך ומה לא, כי אני מכיר אותך יותר טוב מכל אחד אחר." המשכתי ללחוש לתוך השיער שלה והרגשתי חיוך קטן מוצמד לי לחזה ממנה. "ודבר אחרון, אף פעם לא רציתי לבחור מה יקרה לך. אף פעם לא התכוונתי לגרום לך לבכות. זה הדבר האחרון שאני רוצה בשבילך. ולגבי מה לא בסדר איתי? הכל בסדר איתי. אני פשוט יודע שלא משנה מה הייתי עושה, היית מוצאת דרך להראות לי מה לא עשיתי בסדר." צחקנו שנינו בחלק האחרון ויכולתי להרגיש אותה צוחקת לי לתוך החזה. "אבל זה חלק ממך. ואני אוהב את זה. ואני אוהב אותך." סיימתי את המשפט האחרון כשנישקתי אותה בראש ולא עזבתי אותה לשנייה במהלך כל השיחה שלנו. אחרי כמה שניות היא נאנחה והתחילה לדבר גם. "אתה צודק, אתה תמיד צודק… אני שונאת שאתה זוכר כל מילה שאמרתי ויודע לענות לפי הסדר של המילים שלי" שוב שנינו צחקנו ויכולתי לראות מלמעלה בחושך את החיוך היפה והחלק שלה.

"אין לך מושג כמה פחדתי שכל מה שהיה ביננו היה סתם. אין לך מושג איך הלב שלי התפורר ונשרף כשהייתי בטוחה שבגדת בי כל הזמן הזה. אין לי מושג למה הייתי כזאת טיפשה להאמין לכל זה." הקול שלה שוב התרכך ונהיה חלש. הדבר האחרון שרציתי זה שהיא תרגיש רע עם עצמה.
"שש… דיי. אני יודע.. אני מצטער. אין לך מושג כמה". היא הסתכלה למעלה אלי כשהרימה את הראש מהחזה שלי. העיניים שלנו פשוט בהו אחת בשנייה ולא אמרנו כלום. ראיתי את העיניים שלה זוהרות לכיווני מהדמעות שהיו לה ממוקדם. הסתכלתי עליה מלמטה ולא יכולתי שלא לחייך. העברתי יד אחת שלי אל הפנים שלה, מעביר חתיכת שיער שהפריעה לי לראות אותה אל מאחורי האוזן וישר גם היד השנייה עברה ללחי השני שלה. החזקתי אותה ביידים שלי ולא יכולתי להתאפק לרצונות שלי. קירבתי אותה אלי והנחתי את השפתיים שלי על שלה. אחרי כל כך הרבה זמן. הרגשתי שהיא מנשקת אותי בחזרה ולא יכולתי שלא לחייך לתוך הנשיקה. לא רציתי שהיא תיגמר. הרגשתי את שפתיים הרכות שלה בשלי ולא רציתי שהיא תהיה האחרונה. למזלי אני מקווה שהיא לא תהיה. אחרי כמה דקות של נשיקה מדהימה היא משכה אחורה כאילו ניזכרה במשהו. "יש משהו שאני צריכה לעשות… תתדאג להביא את אלה לאולם אירועים. אוקיי?" היא שאלה והנהנתי לאט בשקט עם חיוך לפני שהחיוך שלה עלה גם.
"אוהבת אותך" היא אמרה לפני שנתנה לי נשיקה נעימה וקלה על השפתיים ויצאה משם שאני מנחש לכיוון אולם האירועים שהיא דיברה עליו. עמדתי שם לכמה דקות לבד עם חיוך מטופש על הפנים כמו נערה בת 12 שקיבלה את הנשיקה הראשונה שלה. ניהרתי את הראש מהר מהמחשבה המוזרה הזאת ויצאתי החוצה לכיוון המסדרון. ראיתי את אלה והארי על הריצפה כנגד הלוקרים וליאם עמד מולם יחד עם לואי ונייל שבדיוק הושיט לאלה ידיים במטרה לעזור לה לקום מהריצפה. התקרבתי אליהם וחייכתי חיוך עדין לאלה והיא חייכה חיוך בחזרה אבל יכולתי לראות שהוא מזוייף.