מציאות מדומה 1D עונה 2 – פרק 20
~~~נקודת המבט של אלה~~~
נכנסנתי לתוך הבצפר, עושה את הדרך אל הלוקר שלי במסדרון. לא יכולתי שלא לשים לב לעובדה שכולם מסתכלים עלי. חלק נתנו לי מבט של רחמים, חלק של שנאה, הרוב סתם הסתכלו עלי וריכלו, אבל החלטתי שלהתעלם מכולם. פתחתי את המנעול של הלוקר והוצאתי משם את הספרים לשיעור הראשון שלי. אעח.. הסטוריה על השעה הראשונה, מה עשיתי רע שזה מגיע לי?
סגרתי את הלוקר והלכתי לכיתה כמה שיותר מהר, מנסה לברוח מכל המבטים שמקיפים אותי. אני יודעת שעוד לא התחיל השיעור ואין אף אחד בכיתה, וזה למה בדיוק רציתי ללכת לשם. נכנסתי אל הכיתה הריקה והתיישבתי באחת השולחנות – המרוחקות ביותר. ישבתי לבד וחיכיתי שהיום הזה כבר ייגמר…
לא עבר הרבה זמן והצלצול נשמע. לאט לאט ילדים התחילו להיכנס. אתם יודעים איך בדרך כלל ילדים נכנסים מההפסקה לשיעור, צוחקים עם חברים שלהם, מחייכים… וככה היה, אבל ברגע שהם הבחינו בי הם השתתקו והתיישבו במקום שלהם. אני לא אוהבת שמרחמים עלי, ואף פעם לא ביקשתי את זה.
"בוקר טוב כיתה, אני בטוחה שלכולם הייתה חופשת חורף מדהימה." המורה שלי נכנסה לכיתה וישר כולם התיישבו במקום שלהם. "אליסון" המורה שלי הוציאה אותי מהמחשבות שקראה לי בשם המלא שלי. ישר ניהרתי את הראש ממחשבות והסתכלתי עליה, מחכה לשמוע מה היא רצתה. "אנחנו כולנו משתתפים בצערך, תרגישי חופשייה לצאת מהשיעור מתי שתיצטרכי". כרגיל – רחמים… זייפתי חיוך קטן אליה. "זה בסדר. אני לא חושבת שאני אצטרך את זה" אמרתי לה בתור רמז לה ולכל הכיתה שיפסיקו את עניין הרחמים הזה.
למזלי אביה ודניאל לא נמצאות איתי בשיעור הראשון, אבל לצערי, אחרי הפסקת האוכל מתחיל שיעור ספורט ושם הן איתי…. אני רק מקווה שזה יעבור מהר וחלק.
הצילצול להפסקת האוכל ניגן ובמהרה לקחתי את הדברים שלי ומיהרתי לקפיטריה, שוב מתעלמץ מכל המבטים… אעחח,, למה יש כל כך הרבה תלמידים בתיכון הזה?
לקחתי את המגש האוכל איתי והתיישבתי בשולחן הריק שהיה ממולי, אחרי שהתיישבתי לא הבנתי למה פתאום כל כך שקט, כולם שתתקו והרגשתי שמישהו מסתכל עלי, ולא כמו שכולם הסתכלו, הסתכל עלי מקרוב. הרמתי את הראש וראיתי את ג'סי עומדת מול השולחן שלי. "אני–אני… אני יכולה לשבת איתך?" היא נראתה לחוצה מאוד. היה לי במט עצבני אבל הנהנתי בכל מקרב, היא במהרה הניחה את האוכל שלה על השולחן והתיישבה ממולי. בהיתי בה כשהיא שיחקה עם המזלג באוכל שלה.
"את בסדר?" היא קפצה כששאלתי אותה והנהנה בראש שלה. "אוווקייי…" אמרתי כשידעתי שה יא משקרת אבל לא התכוונתי להדחיק בה בכל מקרה… "את יודעת שאני מצטערת על מה שעשיתי נכון?" היא שאלה פתאום. "כדאי לך להיות!" שמעתי קול של מישהו זר צועק מאחד השולחנות והבנתי שכולם מקשיבים ובוהים בנו. נתתי לכולם מבט של -כדאי לכם לשתוק ולהפסיק לבהות- והם ישרהסתכלו בחזרה ממני והתחילו לדבר בינהם.
"כן" אמרתי בכינות. "יופי" היא נאנחה אבל נראתה מצוברחת. "את יכולה להגיד את זה לחברים שלך בבקשה?". הרמתי את הגבות שלי. "מה הם עשו?" שאלתי והסתכלתי אל העיניים האדומות שלה. "שום דבר רע אם זה מה שאת חושבת" היא אמרה מבחינה במבט המודאג שלי. כן, אני יודעת, אני יותר מדי נחמדה. "הם רק נותנים לי טעימה מהנקמה שלהם.. אחרי שסיפרתי להן את כל מה שעשיתי לך אז–"
"סיפרת להם?" הפרעתי לה באמצע. "ביום של התאונה של המטוס.. שדרך אגב אני מאוד מצטערת על זה." היא אמרה. הנהנתי לפני שהיא המשיכה. "הם יודעים שכל מה שקרה לא היה באשמתך. הכרחתי אותם שיתנו לי להישאר כדי שאני אוכל להגיד שאני מצטערת כשתחזרי מאיפה שהלכת אליו, שעכשיו אני יודעת שזה היה בית חולים דרך אגב… אבל…" הבנתי לאט היא חותרת והנהנתי כשהבנתי את הסיטואציה. "בכל מקרה, רציתי ללכת ללוויה, לא יכולתי שלא לחשוב על כל מה שכרחתי אותך לעבור אז אני מקווה שאת רואה שאני מחזיקה את הדגל הלבן. אני רוצה שנהיה חברות, אם אנחנו יכולות להיות חברות. אני יודעת שעשיתי הרבה דברים נוראיים…"
"זה בסדר. אני חושבת שאנחנו להתחיל עם דף חדש" אמרתי והיא הסתכלה עלי מופתעת. "מה? לא חשבת שאני אסלח לך כל כך במהירות כל כך במהירות?" שאלתי עם חיוך.
"לא ממש" היא הודתה. "אבל תודה. אני רק מקווה שהם יראו שברגע שאת יכולה לסלוח לי, גם הם יוכלו. את יודעת שאת מאוד חשובה להם נכון? בזמן שביליתי איתם הם היו מוטרדים מהמריבה שהייתה לכם." זייפתי חיוך ונאנחתי. "בואי פשוט… לא נדבר על זה בסדר?" שאלתי והיא הנהנה. עכשיו הבנתי שאנשים עדיין מסתכלים עלינו. הרמתי את הראש ושוב נתתי מבט לכולם ושוב כולם העמידו פנים שהם עסוקים. "אז את רוצה לעשות אצלי בבית משהו אחרי הלימודים?" שאלתי מנסה להתחיל את החברות המוזרה הזאת ביננו. היא הנהנה ונתנה לי חיוך תודה.
-אני רוצה שתחיי את החיים במלואם. תחיי בשביל שתינו. החיים יותר מדי קצרים, תקחי סיכונים וסיכויים ואל תבזבזי את החיים שלך על להתהות מה אם… אני רוצה שתהיי שמחה-
הקול של אמא שלי צלצל לי בראש. אני יודעת שאני צריכה לסלוח לג'סי אם אני רוצה לשכוח את הזכרונות הרעים וליצור לי חדשים טובים.אני צריכה לתת לעבר ללכת כדי שאני אוכל להתמקד בעתיד ובהווה.
************************************************************
**************************************************************************************
********************************************
"מוכנה לתת להם מופע?" שאלתי את ג'סי כששילבנו יידים, מוכנות ללכת אל האולם ספורט. היא צחקה והנהנה אלי. הלכנו כל הדרך במסדרון אל הלוקר שלי, מוכנות להוציא את בגדי הספורט כדי שנוכל לגמור את השיעור הזה. חייכנו וצחקנו כאילו שהיינו חברות מאז ומתמיד. אנשים כרגיל הסתכלו עלינו וריכלו, אבל זה לא עצר אותנו מלהגיע ללוקר שלי. כשנעמדנו ג'סי פתאום נזכרה במשהו. "הארי סיפר לך?" היא שאלה אותי והסכלתי עליה מבולבלת. "אז כנראה שלא… שמעתי ילדים כל הזמן מדברים עליהם והם באים להרצות במגמת מוזיקה, בטח שילמו להם כסף טוב לזה…" היא אמרה והרימה גבה. הם באים לתיכון שלי? למה הארי לא סיפר לי בכלל? הוא ידע שאני הולכת לבצפר היום.
"כנראה שזה לא סתם שמועות" היא סימנה את הראש שלה והסתובבתי כדי לראות את לואי בוהה בנו מרחוק. כולם הסתכלו עליו וצרחו, זתומרת הבנות.. "לכל הבנות שקלטו שוואן דיירקשן באים להרצות בבית סיפרנו, אני מזהיר אותכן, לא להפריע או לקפוץ או להפחיד אותם. מי שתתנהג כמו מופרעת תושעה מהלימודים להיום" הקול של המנהל ברמקולים נשמע. הוא בטח היה יכול לשמוע את הצרחות של הבנות שלפתע נשמעו. ראיתי שלואי מסתכל עלי וסימן לי לבוא אליו עם הראש.
"זה ייקח רק שנייה" הבטחתי לג'סי והיא הנהנה לפני שהתחלתי ללכת לכיוונו, מקווה ששאר הבנות לא יחשבו שזה מותר ותחילו לקפוץ עליו.
"מה?" שאלתי כשהגענו פנים מול פנים. "את יודעת מה אלה.. מה את עושה איתה? איך את יכולה לסמוך עליה אחרי כל מה שהיא גרמה לך לעבור?" הוא אמרה ולקח אותי יותר הצידה כדי שנוכל לדבר בלי כל המבטים והצעקות שהגיעו מכל הבנות מסביב. לפי השאלה הזאת יכולתי לדעת שהוא הבחין ב'מופע' הקטן הזה שנתנו עכשיו במסדרון. ננתי לו מבט מוזר. "אתה מתכוון בדיוק כמו שיכולתי לסלוח לך אחרי כל מה שגרמת לי לעבור?" שאלתי והוא נראה טיפה אשם לפני שעשה פוקר פייס שוב.
"היא גמרה לך לעבור דברים נוראיים יותר" הוא אמר והנהנתי. "כן, אתה צודק לואי," נאנחתי, "ג'סי ואני דיברנו. אני מבינה את הסיבה שלה, היא המשיכה להתנצל כל חמש דקות מאז ואני יכולה לדעת שהיא באמת במצטערת על מה שהיא עשתה. תראה, נתתי לאמא שלי הבטחה. וכדאי לשמור את ההבטחה הזאת, אני חייבת להפסיק לחיות בעבר. אני חייבת להמשיך לחיות את החיים שלי, להשאיר את הזכרונות הרעים מאחורי ולסלוח לג'סי זה הצעד הראשון שלי כדי שאני אוכל לצחוק על כל מה שקרה במקום לבכות. זה מה שאני צריכה, בבקשה תמשיך להיות האח שלי כמו שהיית ותתמוך בי בזה." אמרתי והפנים שלו התרכחו יותר כשהוא משך אותי לתוך חיבוק.
"אני רק לא רוצה לראות אותך נפגעת שוב." הוא אמר לתוך השיער שלי. חיבקתי אותו בחזרה ונירגעתי בתוכו. "אני יודעת" מילמלתי כשהורחקנו מהחיבוק. "עכשיו, אני צריכה ללכת לדבר עם אביה ודניאל" החלטתי שזה הזמן הנכון והוא הנהן לפני שנישק אותי על המצח והלך משם. הוא חייך אל ג'סי ונתתי לו חיוך מודה כשהיא הלכה לכיווני.
הלכנו לכיוון אולם הספורט אחרי שהחלפנו את הבגדים שלנו לבגדים ספורטביים יותר. "אוקיי בנות, היום אנחנו משחקות כדור עף" המורה לספרוט שלי אמרה לכולם והתחלנו לצאת מחדר ההלבשה לכיוון האולם שבו ראינו שכבר הייתה רשת למשחק. אני וג'סי הלכנו לכיוון קבוצה 1 וזה היה רק אז כשהבנתי שדניאל ואביה היו בקבוצה שלי. התחלנו לשחק את המערכה הראשונה והכדור תמיד עף לכיוון שלי, מזל שאני טובה במשחק הזה. כשהמערכה הראשונה הסיימה והקבוצה שלי הובילה הלכנו להפסקת שתייה. זה היה רק אז כשהבנתי זאיין והארי צופים בנו מהצד כשבנות התחילו להתרגש. הם באמת חייבים להספיק להגיעה למקום שנערות נמצאות בהם, יש כאן הרבה משוגעות וזה סכנת חיים.
הלכתי לכיוון וקיוויתי שאף אחד מהמורים לא יראה להשעות אותי בגלל זה, אחרי הכל אף אחד לא יודע שאנחנו באמת חיים באותו בית.
תגובות (7)
תמשיכיייייי 3> הפרק יצא מושלםםםם 3> כרגיל ;)
יאיי!! המשך!!!!!!!!!!!!
מההההממממושששששש
חעחעחעחע הארולד בוהה ^^
לול
זה לגמרי מושלםםםםםם!
תמשיכייי מהר כי זה מהמממםםםם
לאאב יו
מושלםם תמשיכייי
יפה שלי!!!! תמשיכי כמה שיותר מהר הסיפור מושלם!!׳צצ
יפה שלי!!!! תמשיכי כמה שיותר מהר הסיפור מושלם!!׳צצ
מושלםםםם ומדהיייים והורססססס אני מאוהבת בסיפור ההזהה תמשיכייי!!