מציאות מדומה 1D עונה 2 – פרק 2
"ארזת הכל?" "את בטוחה?" "לא שכחת כלום?". אמא שלי המשיכה לחזור על שאלות תוך כדי שהסתכלה עלי אורזת את הדברים שלי לתוך שתי מזוודות גדולות.
"כן אמא, את יכולה להרגע אני יהיה בסדר!" ניסיתי להרגיע אותה אבל היא פשוט גילגלה עיניים אלי. לפעמים יש לי הרגשה שאני יותר בוגרת מאמא שלי, מתסכל.
"קדימה המונית שלך כאן! את תאחרי לטיסה!" אני וקרוליין ניסינו לדחוף אותה מחות לבית כדי שלא תאחר. "אל תשכחו להתקשר ואלה תבדקי מה עם קרולין כל הזמן וקרולין תשמרי על עצמך ועל סבתא ו… ו.." היא המשיכה לחפש רק מה להגיד אפילו שזה חסר תועלת. "להתקשר כבר אמרתי?". הפעם קרוליין גילגלה עיניים והגיבה במקומי. "אמא! אנחנו נהיה בסדר! עכשיו קדימה לפני שתאחרי לטיסה!"
"אוקיי אוקיי, נראה שאתן ממש רוצות להיפתר ממני כבר" היא אמרה מופתעת ונתנה לכל חת מאיתנו נשיקה וחיבוק לפני שהלכה לכיוון המונית שהבחור שנוהג בה כבר סידר את המזוודות שלה במטען. היא הסתובבה אלינו עוד פעם אחת ואני וקורליין ניפנפנו לה לשלום מהכניסה.
אני וקורליין נכנסנו לתוך הבית ואפילו לא טרחנו לסגור את הדלת מרוב שהבית היה כל כך ריק, זה היה כל כך מוזר לראות אותו ככה. זה היה הבית שגדלתי בו, ועכשיו הוא עובר למשפחה אחרת. עליתי לחדר שלי, רק כדי להסתכל עליו בפעם אחרונה לתקופה הקרובה. נשענתי על המשקוף של הדלת והסתכלתי על החדר: על סימני העיפרון שעל הקיר מעל המיטה שלי שמראה מה הגובה שלי, על טביעות היידים בצבע שאני ואחותי השארנו שם כשהיינו קטנות, על סימני הצבע המגורד שעל הקיר מתוצאות הפוסטרים של קרוליין שתלשתי כל פעם שהיא הדביקה אותם מחדש. מצאתי את עצמי מצחקקת על הזיכרונות. מחר הכל הולך להיצבע מחדש, אני הולכת להתגעגע לבית הזה כל כך.
פתאום זוג זרועות התלפפו סביבי והוציאו אותי מהמחשבות שלי, אבל לא סובבתי את הראש כדי לראות מי זה, המשכתי להשקיף על החדר ולחייך לזכרונות שהמשיכו לקפוץ לי בראש.
"למה את מחייכת ככה?" שמעתי את הקול של הארי לוחש לי והרגשתי את הנשימות החמות שלו על הצוואר שלי כשהיידים שלו התלפפו יותר צמוד על המותניים שלי.
"החדר הזה מזכיר לי המון דברים" המשכתי לחייך בעדינות ועצמתי עיניים, נותנת לעצמי להיזכר בזיכרונות כשהשענתי את הראש אחורה על החזה של הארי.
"אני חושב שהיינו יכולים ליצור ביחד זכרונות מדהימים על המיטה הזאת ששם, חבל" הוא עשה את עצמו נאנח ואני לא יכולתי לעצור את עצמי מלצחוק, אבל עדיין קיוויתי שהוא יפסיק עם הדחיות המפגרות האלה. "פשוט תפסיק לדבר הארי" זזתי ממנו והשארתי לו מכה על הזרוע לפני שירדתי למטה ושמעתי אותו הולך אחרי אחרי שצחקק.
"קדימה קרוליין את מוכנה? אנחנו נוסעות" שאלתי אותה אחרי שלקחתי את המפתחות של המכונית שלי."שתי דקות" שמעתי אותה צועקת מהחדר שלה ובדיוק ראיתי את הארי יורד במדרגות.
"לאן אתן הולכות?" הארי שאל בדיוק שסיים לרדת את כל המדרגות. "קרוליין צריכה להגיע לסבתא שלי, אז אני מסיעה אותה" הסברתי לו והתכוונתי לצאת החוצה לכיוון המכונית אבל תפס לי ביד ועצר אותי.
"לא חכי, אני אקח אותה" הוא אמר ולא הבנתי מאיפה זה בא. "באמת?" הרמתי גבה והייתי מבולבלת מההצעה.
"כן" הוא חייך. "ואת באה איתנו, ואחר כך אנחנו הולכים לבחור צבע לקיר של החדר החדש שלך". חייכתי אל ההצעה. "אוקיי, אבל אני אקח את קרוליין, אין לך מה לנסוע איתנו את כל הדרך הזאת, תחכה כאן עד שאני יחזור" הסברתי את התכנון והתחלתי ללכת לכיוון הדלת אבל היה נראה שהוא בכלל לא רצה לחשוב הרעיון לשנייה אחת. "לא, אני מעדיף להיות איתך". הסתובבתי בפיתאומיות מופתעת והרמתי את הגבות שלי אליו ורק אז היה נראה שהוא הבין מה הוא אמר. "הא.. באמת?" שאלתי עם הגבות עדיין מורמות. הוא הסתכל עלי והרים את הגבות שלו גם, חשב מה להגיד.
"אמ.. לא.. התכוונתי שכאן ישעמם לי, כבר עדיף לספר לך את הבדיחות שאת שונאת בנסיעה". הוא ענה מהר ואני גילגלתי עיניים אליו.
"אוקיי אני מוכנ–" קרוליין בדיוק ירדה במדרגות וכשראתה את הארי היא השתתקה.
"הארי!" היא רצה לחבק אותו והוא חיבק אותה בחזרה. "איזה מזל שבאת, חשבתי שאני כבר לא יספיק להיפרד ממך!" היא שברה את החיבוק והסתכלה למעלה אליו.
"טוב, אין צורך לזה, כי אני מסיע אותך" הוא חייך אליה והחיוך שלה גדל יותר ויותר אבל ירד כשאני התחלתי לדבר.
"לא אתה לא הארי" כבר ידעתי מה הולך להיות בנסיעה הארוכה הזאת וממש לא רציתי את זה.
"מה? למה?!" שניהם הגיבו ביחד אבל עניתי התעלמתי מהם. התכוונתי ללכת לכיוון הדלת אבל קרוליין עצרה אותי וחיבקה אותה במותניים חיבוק ענק עם שתי זרועות מלאות שלא נתנו לי לזוז, מיד אחריה הרגשתי את הארי מוץ אותי חיבוק מסביב לכתפיים.
"בבקשה בקשה בבקשה" שניהם התבכיינו והרגשתי כאילו יש לי שתי אחיות קטנות במקום אחת.
נאנחתי וגיגלגלתי עניים אפילו שהם לא ראו כי הם היו עסוקים בלמחוץ אותי. "בסדר!" אמרתי עם הנחה גדולה והן – אני מתכוונת הם… שיחררו אותי סוף סוף.
"אני נוהג!" הארי חטף לי מהר את המפתחות מהיד ורץ למכונית וקורליין רצה אחריו.
רגע, המזוודות! "קרוליין המזוודות! אני לא מתכוונת לסחוב לך אותן!" צעקתי לה אבל היא כבר ממזמן לא הייתה בטווח השמיעה שלי. אעחח, אז כנראה שאני כן הולכת לסחוב לה אותן, נאנחתי לעצמי בעצבים בזמן שגגרתי את המזוודות שלה למכונית.
ומשום מה אמא אמרה שהיא סומכת על -הארי- שישמור -עלי-.
תגובות (8)
מושלםםםםםםםםםם תמשיכיייי מאוהבתתת בסיפור הזההה !!!❤❤❤❤❤
אם באלך את מוזמנת לקרוא את סיפור שלי שטי אויב , אשמח לדעה שלך עליה :-*
ותמשיכיייייייי !!!!
מדהים! פשוט מדהיים!
מדהים! פשוט מדהיים!
המשךך !!!!!
תעלי עוד פרק בזה הרגע!!!!!!!!!!!!!!!!!!!
אני אוהבת את הקטעים האלה בסיפורים הם כפיים ^^
תמשיכי!! :)
תעלי כבר!!!!!!!! למה את מחכה?????
חחחחח תמשיכי!!!!!!!!!!!