מציאות מדומה 1D עונה 2 – פרק 16

~~~נקודת המבט של הארי~~~

אלה נראת הרבה יותר חזקה ממה שהיא הייתה… היא מתעלמת מכולנו וזה נראה שהכי קל לה ככה.
לואי עוד מרגיש ממש רע עם עצמו ופה ושם מנסה לדבר איתה, אבל היא פשוט מתעלמת. ליאם נותן לו שיחות קשות לפעמים אבל אף אחד לא באמת מבין מה קורה בינהם.
אני לא יכול להוציא ממני את הבמט שהיה לאלה בעיניים כשהיא ראתה אותי עם ג'סי באותו הערב בשירותים. אני לא יכול להגיד שאני מטצער כי אני יודע שעשיתי את זה בכוונה ואני ידעתי שהיא תהיה שם ממול. זה פשוט שברגעים כאלה אני לא חושב. זה כאילו שאני לא שולט על עצמי יותר והגוף שלי כבר לא ברשותי. לא יכולתי שלהתעלם מהעובדה שזאיין בא ודיבר איתה והם נראו מאושרים אחר כך, במיוחד לא כשאתה לא יודע על מה הם דיברו, ועכשיו הוא גם חוזר הביתה. נפלא… נראה כאילו פתאום כולם בבית הזה בונים על אלה שלי. רק הבעיה היא שהיא לא שלי יותר.

ובגלל זה הנה אני מוצא את עצמי עכשיו, מתנשק על הספה עם בחורה אקראית שאני בקושי מכיר.
אלה וזאיין בדיוק חצו אותנו בסלון, והיא אפילו לא הרימה מבט כדי לראות מי הבחורה שאני מנשק ואם היא מכירה אותה בכלל. ברגע שהיא וזאיין יצאו החוצה מהמרפסת שמאחורי הסלון, הזזתי בכוח ממני את אותה בחורה ונאנחתי כשהשלכתי את עצמי אחורה על הספה.
"מה קרה?" היא שאלה מופתעת ומבולבלת. "כלום. אני חושב שאת צריכה ללכת" אמרתי בקירות והיא נראתה מבולבלת יותר ויותר. "אז… תתקשר אלי?" היא אמרה מבולבלת כשנעמדה. "נראה" אמרתי בכינות כי אולי אני עוד אצטרך אותה כדי לגרום לאלה לקנא.
היא התחילה ללכת מבולבלת מהבית ויצאה משם. אני חושב שעכשיו שג'סי לקחה הפסקה קטנה מהבית הזה, לאלה יותר נוח להסתובב כאן. אני יכול לראות שהיא יותר מאושרת… היא באמת המשיכה הלאה ככה? היא באמת התבגרה עלי? … הא, כבר שכחתי שמההתחלה לא הייתי חשוב לה. הייתי כמו משחק בשבילה. היא ניסתה להראות לי איך כל הבנות שאני זורק ופוגע בהן מרגישות, והיא הצליחה.
אבל למה לאזעזל אני לא יכול לעבור הלאה ממנה?? יש מליוני בנות בכל רחבי ניו יורק!

עליתי לחדר שלי והתחלתי לאסוף את כל הבגדים המלכולכים מהריצפה, כי החדר שלי כבר נהייה חור אחד גדול של בגדים מלוכלכים. כשסיימתי הבנתי שסל הכביסה כבר לא אצלי בחדר ובדיוק ראיתי את ליאם עובר ליד הכניסה של החדר שלי. "היי ליאם" קראתי לו והוא נעצר לפני שהתחיל ללכת אחורה לכיוון הדלת שלי שוב וחיכה שאני אומר לו את מה שרציתי ממנו.
"ראית את הסל כביסה?" שאלתי. "אהה…. כן…" הוא אמר בהיסוס ולא הבנתי למה הוא לא אומר לי איפה הוא כאילו הייתי משעומם וסתם רציתי לדעת אם הוא יודע איפה הסל.
"אתה מתכוון להגיד לי איפה הוא?" שאלתי עם גבות מורמות. הוא היסס בהתחלה אבל אז דיבר.
"בחדר של אלה" הרגשתי את עצמי כבר נאנח בטבעיות. "אתה צוחק עלי?" נאנחתי כשליאם משך בכתפיים. יצאתי מהחדר ועמדתי מול החדר שלה. יכולתי להכינס כי ידעתי שאלה עם זאיין בחוץ, אז אין סיכוי שהיא תהיה בפנים.
פתחתי את הדלת לאט לפני שנכנסתי. החדר היה מסודר כי כל הכיסה הייתה בתוך הסל – שבאמת היה בחדר שלה- ליד המיטה שלה. לקחתי נשימה לפני שנכנסתי לחדר והתכוונתי לעשות את זה בשיא הרצינות. הריח המתוק שלה היה בכל מקום בחדר, זה שיגע אותי, הרגשתי שהראש שלי מסתובב.
התקרבתי לכיוון המיטה והרמתי את הסל הגדול. התכוונתי לצאת החוצה אבל משהו על המיטה שלה תפס לי את העיניים. זאת הייתה מחברת קטנה פתוחה, ובאמת שלא רציתי להציץ. אבל ברגע שראיתי את המילה אהבה בכל מקום הייתי חייב לקרוא. אני יודע שזה לא בסדר, אבל מספיק לשקר, כולנו צריכים להודות שאנחנו עושים דברים אפילו שאנחנו יודעים שזה לא בסדר ואנחנו עושים אותם תוך כדי שאנחנו אומרים לעצמנו שזה לא בסדר, מכירים את ההרגשה? זה כשהראש והלב מתכווחים.

הרמתי את המחברת אלי והתחלתי לקרוא :

~התאהבתם פעם במישהו? נורא נכון? זה גורם לך להיות פגיע. זה פותח לך את החזה וזה פותח לך את הלב וזה אומר שמישהו יכול להיכנס ופשוט לסבך אותך. אתה בונה לעצמך את כל ההגנות האלה, אתה בונה לך חליפה שלמה של שריון אחד גדול, ככה ששום דבר לא יוכל לפגוע בך, ואז בנאדם אחד טיפש, לא שונה מכל בנאדם טיפש אחר, נכנס אל החיים הטיפשיים שלך… ואתה נותן להם חתיכה ממך. אפילו שהם לא ביקשו אותה. הם עושים משהו מטומטם יום אחד, כמו לנשק אותך או לחייך אליך, ואז החיים שלך הם לא רק ברשותך יותר. אהבה לוקחת בני ארובה. היא נכנסת לתוכה. היא אוכלת אותך במפנים ואז עוזבת אותך בוכה בחשכה. אז משפט אחד פשוט כמו 'אני לא יכול לעשות את זה יותר' נהפך לשברירי זכוכיות שעושים את דרכם אל ההלב שלך. זה כואב. לא רק בדמיון. לא רק בראש. זה כאבי-נשמה, כאב אמיתי של -נכנס-לתוכה-וקורע-אותך-לגזרים. אני שונאת אהבה.~

סיימתי לקרוא את המכתב והבנתי שהעיניים שלי פקוחות לרווחה. זה כאילו שכל מילה חדרה בי.
אני ברצינות לא ידעתי שזה מה שהיא מרגישה, ובאמת שלא הייתי רוצה לתת לה להרגיש ככה בחיים.
הלב שלי דפק חזר ואפילו חשבתי על לנסות ללכת לדבר איתה, אבל לא היה לי את האומץ.
הנחתי את המחברת בחזרה והלכתי משם כמה שיותר מהר.

~~~נקודת המבט של אלה~~~
זאיין ואני ישבנו בחוץ בדשא קצת לדבר לפחות לשעה. כשעברתי מול הארי לפני לגמרי התעלמתי ממנו ומהזונה שהתנשקה איתו. ידעתי שזה עובד כי ראיתי איך הארי היה עצבני אחר כך, וידעתי שהוא עושה את זה כדי לגרום לי לקנא. אפילו שזה עבד, עשיתי את עצמי לא מתייחסת, ותאמינו לי שזה היה הדבר הכי קשה שעשיתי. "אני כבר חוזרת" אמרתי לזאיין ועליתי למעלה לחדר כדי לוודא שהחזרתי את המחברת למגירה כי אני דיי בטוחה שלא עשיתי את זה. ואני לא רוצה שכל אחד יוכל פשוט להיכנס לי לראש. עליתי לחדר וגיליתי שכמובן לא הכנסתי אותה והיא שכבה לה על המיטה. לקחתי אותה והחזרתי אותה למגירה. כשהסתובבתי ראיתי את ליאם עומד מולי והבהיל אותי. "ליאם! אל תעשה את זה!" צחקתי בבהלה. "את נראת שונה היום" הוא אמר עם חיוך. "שונה?" שאלתי עם חיוך. "כן, שמחה" גם החיוך שלו עלה. "כי אני באמת שמחה" אמרתי עם חיוך. "זה טוב… רק שאני עדיין יכול לראות את הכאב" הוא אמר והחיוך שלי לאט ירד. "מה?" שאלתי בשקט כשהורדתי ממנו את המבט.

"נו באמת אלה, אני מכיר אותך יותר טוב מכל אחד… אני יכול לראות שעוד כואב לך ואני יכול לראות כמה שאת מחבבת את הארי וזה קשה לך. אני לא טיפש" הוא אמר ונאנחתי.
"אני יודעת… זה פשוט שכבר נמאס לי. מתי זה ייגמר כבר? מתי אני אמשיך האלה? אני רוצה להיות שמחה ככה כל יום. אני רוצה את החיים השמחים שלי בחזרה" אמרתי והתיישבתי על המיטה.

"ואת תקבלי אותם. לאט לאט. אני כאן איתך ואעזור לך לעבור את זה, אל תדאגי" הוא חייך חיוך מעודד אלי. "ויש לי הודעה משמחת. אמא שלך באה לבקר. אחרי שהיא שמעה על כל העניין היא אמרה שהיא צריכה לראות את הבייבי שלה ולכסח לג'סי את הצורה" ליאם אמר בצניות מה שגרם לי לצחוק לעצמי.
אמא! איך התגעגעתי אליה! באמת לא תזיק לי קצת זמן אמא עכשיו. התגעגעתי כל כך. אני לא יכולה לחכות שהיא כבר תגיע. מכל הדברים בעולם עכשיו אני צריכה אמא. מי יכול בלי אמא?
היה לי חיוך ענק מהפנים שלא ירד. "מתי היא תגיע??" שאלתי בתהרגשות. "היא עכשיו במטוס בדרך לכאן" ליאם חייך ואני קפצתי עליו וחיבקתי אותו חיבוק ענק. בדיוק צלצל לי הפלאפון ששכב על המדף.
הלכתי לכיוונו וראיתי מספר לא מזוהה אבל עניתי בכל זאת, קצת בהיסוס.
"הלו?" שאלתי מבולבלת בלי יידיע מי מתקשר.

"אני מדברת עם אלה ג'ונסון?" קול של אישה נשמע בפלאפון. "כן. מי שואל?" שאלתי מבולבלת וליאם הסתכל עלי מבולבל.

"מדברים מבית החולים, אמא שלך, אמליה ג'ונסון, הייתה על טיסה 5371. הייתה תאונה נוראית ויש המון נפגעים, את מתבקשת לבוא לבית החולים במהרה לראות את מצבה של אמא שלך בכל הבלאגן שהולך כאן" היו המון רעשים ברקע ובקשו הצלחתי לשמוע את האישה. הפלאפון שלי נפל לי מהיד והרגשתי כאילו שנעשתי לבד בעולם. יכולתי לשמוע את ליאם שואל מה קרה מודאג אבל שמעתי בקושי, ושמעתי שהילוך איטי, וראיתי מטושטש. נפלתי ישר לברכיים, לא יכולתי לחשוב.
"המטוס…. הייתה…. הייתה תאונה… אמא שלי" ממלמלתי לעצמי בשקט.

לא, לא, לא, לא. זה לא יכול לקרות. הכל הלך פשוט טוב. זה לא קורה.
אלוהים, בבקשה תעשה שהיא תהייה בסדר.

,