מציאות מדומה 1D עונה 2 – פרק 14

יום שבת היום, היום הראשון של תחילת חופשת החורף, והיום של הנשף הטיפשי ההוא שליאם הכריח אותי ללכת אליו.
כבר עברו כמה ימים מאז המקרה, והאמת שאני כבר לא כל כך עצובה, על מי אני עובדת. כן אולי אני קצת, אבל יותר כועסת מאשר עצובה עכשיו, יותר עצבנית. ליאם היה צריך לעצור אותי מלעשות דברים מטופשים כבר מספר פעמים וזה דיי מציל אותי, למרות שאני חושבת שזה יגיע לה. אני עדיין לא על מאמינה שה'חברים' שלי עושים. ברציניות, הם לא זוכרים שג'סי רוצה להביס אותי עוד מהרגע הראשון ראתה אותי עם הארי? אפילו לא לשמוע את הצד שלי? . אבל מה שהכי פגע בי, זה שהם באמת חושבים שאמרתי את כל הדברים האלה.

–פלאשבק–

"איך את מרגישה היום?" ליאם שאל אותי ברגע שפתחתי את העיניים שלי. "אעח.. כאילו אני רוצה לחבוט למישהו בפרצוף" נאנחתי כשמשכתי את השמכה למעל הראש שלי. "אאאאאאאאאאוקייייי" הוא אמר. הבחנתי שהוא היה לבוש בחליפה מכובדת ויפה והייתי דיי מבולבלת.
"קדימה תתלבשי יפה" הוא אמר כשהוריד ממני את השמיכה ועכשיו הייתי לגמרי מבולבלת. "הא?" שאלתי עם גבות מחוברות.
"יש לנו היום סוג של נשף משהו שקשור לסיבוב ההופעות ואת באה בתור הזוג שלי" הוא אמר עם חיוך מלחיץ. גיחחתי לעצמי -זתומרת, אין סיכוי. "אל תעלב ליאם, אבל אתה לא הטעם שלי" אמרתי בצניות ומשכתי שוב את השמיכה מעל הראש שלי בחזרה. "חהחהחה. מצחיק. אבל את באה איתי בתור חברה, גם כי אני צריך זוג, וגם כי את כבר כמה ימים לא יוצאת מהבית ואני חושב שהגיע הזמן, ושלא נזכיר א זה שישנת עד אחר הצהריים" הוא שוב משך ממני את השמיכה ונאנחתי בעצבים.
"אין מצב ליאם, הדבר האחרון שאני רוצה זה לראות צלמים, כתבים, פפראצי, מפורסמים, ובעיקר את הארי והשאר" נאנחתי והתיישבתי, ידעתי שאני כבר לא אצליח לחזור לישון.
"כאילו ברצינות. אתמול השגחת עלי עד שהלכתי לישון ועכשיו אתה משגיח עלי עוד לפני שאפילו פתחתי את העיניים?" אמרתי כשניזכרתי ב~ליאם המגונן~.

"כן, אחרי ההופעה הקטנה הזאת שנתת לפני כמה ימים אני לא יכול להשאיר אותך לבד בלי השגחה. ומשום מה, אני סומך רק על עצמי איתך" הוא הרים גבה ואני גילגלתי עיניים כשניזכרתי באיך ש-כמעט- התנפלתי על ג'סי באותו היום. "איך בכלל ידעת על הילדה שהלכה לבית החולים בגללי בכיתה ח'?" שאלתי פתאום. הוא צחקק לעצמו ודיבר "בואי נגיד שסבתא שלך עידכנה אותי בכמה דברים בזמן שארזת את המזוודות שלך.". הייתי צריכה לדעת…

"טוב אבל אם היית נותן לי לגמור איתה באותו היום, היא לא הייתי מראה את הפרצוף שלה כאן יותר" אמרתי כשהורדתי את מכנסי הפיג'מה שלי ולבשתי ג'ינס קצר במקום. לא התביישתי מליאם, הוא היה כמו אח שלי. מה שהזכיר לי את לואי… לואי היה כמעט כמו אח שלי, הרגשתי שהיינו כל כך קרובים. היה לנו קשר כל כך טוב. אני לא מאמינה שזה נהרס.
"אלה…" הוא נאנח וידעתי שאני לא אמורה לבאס אותו, אפילו אם אני בעצמי לא בתקופה הכי טובה של החיים שלי.

"אוקי אוקי. אני מבטיחה שאני לא אעשה משהו טיפשי היום…. אלא אם היא תתבקש לזה" זה היה נראה מספיק משכנע את ליאם כי ברגע שסיימתי להתלבש הוא תפס לי את היד וגרר אותי לכיוון החדר שלי. "למה אנחנו נכנסים לחדר שלי?" שאלתי מבלובלת כי ידעתי שאין שם כלום חוץ מקירות וריצפה. "תראי" הוא פתח את הדלת וראיתי שהחדר היה לגמרי מלא בריהוט יפה וחדש. הייתי מופתעת ובעיקר הייתי שמחה שסוף סוף יש לי חדר משלי. "ליאם ! אני לא מאמינה! אתה מדהים!" קפצתי עליו ונתתי לו חיבוק גדול. "אני יודע, למרות שעכשיו אני דיי עצוב שאת עוזבת את החדר שלי" הוא עשה את עצמו מנגב דמעה וצחקקתי. הוא פשוט החבר הכי מדהים שיכולתי לבקש. אחרי שראיתי וחקרתי קצת את החדר החלטנו שאפשר לצאת מהחדר ולרדת למטה. פתחתי את הדלת של החדר אבל לא הספקתי לצאת משם כל כך כי נתקעתי במישהו שבדיוק עמד במעבר של הדלת שלי, גורם לי לאבד את שיווי המשקל שלי.

"תזהרי!" חרקתי את השיניים שלי כשהסתכלתי למעלה את העיניים המוכרות של הארי.

"בפעם האחרונה שבדקתי זה החדר שלי וגם אני גרה כאן, תיזהר אתה" שמתי חיוך מזוייף על השפתיים שלי.
"שיהיה, תמסרי לליאם ד"ש בשמי, אה אני רואה שהוא גם כאן. טוב אני לא אתפלא ששניכם יוצאים ביחד מחדר השינה שלך, או שזה זאיין או מי שזה לא יהיה שאת רודפת אחריו עכשיו". וואו, אוקיי. זאת הפעם הראשונה שבאמת דיברתי עם הארי אז הייתי צריכה לצפות לתגובה כזאת.

"כן… טוב, תמסור היי לג'סי כי בפעם האחרונה שבדקתי הוא קראה לך ואתה רצת אליה". הוא הביט בי למטה עם מבט מעוצבן. "אולי אתה צריך לשאול את עצמך משהו הארי. יש רק דבר אחד שג'סי רוצה, זוכר? ולפני שאני עוזבת, תיזכר באותו הערב שלונדון, אותו הערב שעזבתי בחזרה לניו יורק." לחשתי בחוזקה לפני שחתכתי אותו והלכתי יחד עם ליאם משם.

—סוף פלאשבק—

"אני חייבת לעשות את זה?" שאלתי בפעם השלישית היום. "כן, בפעם המאה" הוא אמר ודחף לי את השמלה ולפנים. אעחח אני שונאת שמלות. הן חגיגיות מדי וכל הפלצניות מתלבשות בסגנון שמלות האלה. "אעע.. כדאי לך להרגיש לגמרי מיוחד עכשיו, לא הייתי מוותרת בקלות ככה לכל אחד" אמרתי לו בכינות לפני שנאנחתי. "אוקיי לפחות תן לי להתקלח קודם" אמרתי והוא הנהן לפני שנכנסתי לחדר האמבטיה. הורדתי את הבגדים ממני ונכנסתי לתוך האמבטיה. נתתי למים החמים לרדת עלי בזמן שהעלתי לעצמי זכרונות מהימים האחרונים.

—פלאשבאק—

"ליאם, מצאת את ה–" הלכתי לכיוון המקרר. קפאתי באמצע המשפט כשהבחנתי שאביה, דניאל ולואי יושבים מסביב לשולחם, מסתכלים עלי.
"כן, מצאתי." הסתובבתי כדי לראות את הפרצוף של ליאם כשהוא מחזיק ביד שלו את הארטיק קולה. "היי, אם נשאר ארטיק תות הוא שלי, אני אוהב את התות יותר". וככה גם אני, חשבתי לעצמי עם חיוך כשראיתי את הארטיק תות החארון במקפיא. "אממ.. לא…" שיקרתי בצחוק כשהחבאתי מאחורי את הארטיק תות.
"כן אלה, אני יכול לראות שהחבאת את זה מאחורי הגב" ליאם צחקק וצחקתי גם אחריו כשנתפסתי.

"עדיין משקרת אני רואה…" שמעתי את הקול של דניאל לוחשת לשאר. נאנחתי בעצבים וחרקתי את השיניים שלי ביחד.
"אוו לא.." שמעתי את ליאם ממלמל כשהוא הניח את הארטיק על השיש ומתכונן לעצור אותי.

"שש… פשוט תתעלמי ממנה דניאל" שמעתי את אביה לוחשת לה בחזרה.
"כן.. אנחנו יודעים איך היא עכשיו אודות לג'סי, אני לא יודע מה קרה לה מאז שג'סי כאן, אבל פשוט תתעלמו ממנה." לואי אמר. צחקתי בהומור כשהפנתי את הפנים שלי בחזרה אליהם.

"כן, אין לך פאקינג מושג באמת מה קרה כאן מאז שג'סי חזרה ועדיין אתה קופץ למסקנות" אמרתי בעצבים, מנסה להרגיע את עצמי. ולפי ההבעות פנים שלהם יכולתי לדעת שהם נראו דיי מפוחדים.

"קדימה בואו" לואי אמר וגורם לבנות ללכת משם. "אלה–" ליאם התחיל. "לא, אתם תחזרו בחזרה לג'סי, ההיא שמנסה להרוס לי את החיים מאז כמעט שנה שלמה! אתם יודעים מה, בפעם הבאה שתסתבכו עם חבר, מישהו, כל אחד. תישארו קצת בסביבתם כדי לשמוע את הצד המזדיין שלהם בסיפור. תתנהגו כמו חברים אמיתיים, בגלל שעכשיו אתם גרועים בזה. ושאפילו אל תגרום לי להתחיל איתך, לואי". פניתי במיוחד אליו, הוא האחרון שחשבתי שיעשה לי את זה. הוא כמו אח. סיפרתי לו הכל. שיתפתי אותו בהכל. אני פאקינג סמכתי עליו עם כל מה שהיה לו, עד עכשיו הוא היה הבן אדם הכי קרוב אלי.

"אלה–" הפעם לואי אמר את השם שלי אפילו עם חריקת שיניים. "לא. אני סיימתי עם כולכם. אתם פאקינג פתטיים. אנחנו כבר לא החברות הכי טובות יותר… ואתה, אתה בשבילי רק עוד אחד שגר כאן איתי" אמרתי באכזריות עם כעס בכל מילה ומילה שיצאה לי מהפה. הם נראו מופתעים לשנייה ולואי נראה לגמרי פגוע. ידעתי שגם בשבילו היינו ממש קרובים, וזה לא היה ככה רק מהצד שלי.

יופי. עכשיו הוא יודע איך אני הרגשתי כשהוא עזב אותי ככה כשהייתי צריכה אותו הכי הרבה. נתתי להם מבט מכאיב אחרון, ויצאתי החוצה מהמטבח בחזרה לחדר שלי.

—סוף פלאשבאק—

"קדימה אלה!" שמעתי את ליאם מאחורי הדלת. נאנחת, סגרתי את המים וסובבתי סביבי מגבת קטנה. פתחתי את הדלת כדי לפגוש את הפרצוף העצבני של ליאם שהיה עדיין לבוש בחליפה שלו עם היידים משולבות.
"באמת הייתי שם לכל כך הרבה זמן?" שאלתי מופתעת. "כן! עכשיו בואי!" הוא אמר כשדחף לכיווני את השמלה. נכנסתי שוב לאמבטיה כדי להתלבש לפני שסיימתי להתאפר. אני חייבת להודות, השמלה הייתה באמת יפה (כל השמלות של כל הבנות ברציתי להוסיף) היא הייתה בצבע צכלת בהיר ועדין כמעט כמו העיניים שלי וארוכה שכיסתה לי את כפות הרגליים, כי ככה זה שמלות ערב. יצאתי החוצה מהשירותים עם הבעת פנים מתחרטת עלי. "זה פשוט לא אני" אמרתי לליאם בכינות כשהוא בהה בי. "את צוחקת עלי? את יכולה לדגמן סוג שמלות כאלה" הוא חייך אלי וחייכתי למטה לעצמי על הריצפה.
הרגשתי אותו מתקרב אלי ומחזיק לי בלחיים מכריח אותי להסתכל למעלה אליו. "והיא לגמרי מבליטה לך את העיניים" הוא חייך אלי לפני שנישק אותי בראש. אם לא ליאם, הייתי מסרבת לתת לאף אחד לראות אותי בשמלה הזאת. נעלתי את הנעלי עקב שלי לפני שליאם ואני התחלנו לרדת למטה. עצרתי אותו בדרך והוא נראה מבולבל. "אני לא יכולה לרדת כשכולם למטה" אמרתי לו בלחץ. הוא חייך אלי "הם לא באיזור, השטח נקי אני רואה מכאן" הוא הרגיע אותי והיססתי לפני שירדתי למטה. הגענו לקרקע לפני ששמעתי קולות של דלת. "מי זה?" שאלתי מבולבלת.
"הא.. נראה שאחד מהבנים שכח משהו"

"הוו שיט" מילמתי ורצתי אל כיוון חדר המוזיקה. אני יודעת, אני לא מפחדת מלפגוש אותם זה פשוט שהבטחתי לעצמי להמנע מלריב איתם ולהמנע מלהיפגש איתם זאת הדרך הכי טובה.
סגרתי את הדלת מאחורי ונאנחתי כשהתיישבתי על המושב של כיסא הפסנתר. לא ניגנתי בפסנתר מאז כיתה ו'. תמיד אהבתי לנגן, זה הרגיע אותי כל פעם מחדש. "תסדרי את הרגשות שלך" הקול של ליאם חזר בראש שלי. אולי זה יעבוד. חשבתי לעצמי. הנחתי את האצבעות על התווים והופתעתי איך שבקלות התחלתי לנגן ושרתי יחד עם המנגינה.

In the blink of an eye
All I believe became a lie
I need you like the air I breathe
But your love is out of reach
Out of reach
If this is where our story ends
Won’t you show me how do I begin
I know that I will love again
I will I can through till then
It’s time my only friend

I wish everything could be just like before
I'm running to the place before we fell apart
How can I move on to what tomorrow brings
Tell me how do I fly

~~~נקודת המבט של הארי~~~

"שיט, שכחתי את הפלאפון במטבח." אמרתי ללואי כשחיפשתי בכיסים שלי.
"טוב לך, תחזור מהר" הוא אמר ונשען קדימה כדי להגיד לנהג שיחכה כמה דקות. אני אגיד את האמת, אני שונא ארועים כאלה, אני לא מבין מה הטעם של הצלמים לצלם אותנו עוד ועוד ועוד… כמה אפשר?
שמעתי שאלה באה, עם ליאם. ושנאתי את זה. אני הייתי אמור לקחת אותה… לא משנה כמה אני מנסה לצאת מהסיטואציה הטיפשית הזאת שניכנסתי אליה, היא פשוט לא יוצאת לי מהראש.

אף פעם לא הייתי ככה לשום בחורה בעבר וזה מפחיד אותי. סיפרתי לה הכל והיא השתמשה בזה לנגדי. כשג'סי הוציאה את הפלאפון שלה והתחילה להשמיע את ההקלטות, התפללתי שזה יהיה משהו טיפשי ושלא שווה להקשיב לו. אבל כשראיתי אותה מנשקת את זאיין, הרגשתי את החזה שלי מתכווץ.
אחרי כל מה שעברנו, לא יכולתי להאמין שהיא עשתה את זה. לא חשבתי שהיא כזאת. ג'סי כבר נידנדה לי שבועות שאלה רק הולכת לנצל אותי ולהשתמש בי לרעה. אף פעם לא הבנתי איך היא הגיעה לכאן מההתחלה בכלל אבל מה שהיא סיפרה לי היה נכון.

אני באמת חיבבתי את אלה. אבל אתה לא יכול פשוט לשנות את הרגשות שלך כמו מתג, אני עדיין מחבב אותה והעובדה שהיא ולואי כמו אחים, או לפחות היו, זה רק עינוי. זה לוקח לי את כל הכוחות שלא פשוט ללכת אליה, להרים אותה ולנשק אותה עד שאני לא אוכל לנשום יותר. כמובן, שהתמונה שלה ושל זאיין צצה לי כל הזמן בראש ואני פשוט מפנה לה את הגב.
כן, ברור שג'סי דיי מנחמת אותי, היא נראת כמעט כמו אלה. וזה לא שיש לי רגשות אליה, וזה לא שיש עוד כמו אלה בעולם. זה פשוט, כמו אשליות… אני לעולם לא רואה את עצמי עם ג'סי, גם לא בעוד מליון שנה וגם אם שנינו נישאר לבד באי בודד.

"חמש דקות" לואי אמר לי כשיצאתי מהמכונית. עמדתי מול הבית ונכנסתי אליו. עמדתי קופא כשראיתי את ליאם עומד בסלון. הוא נתן לי מבט מאיים ומאוכזב, כאילו הוא רצה להגיד לי משהו אבל לא רצה. הנדתי בראש שלי ופשוט הלכתי לכיוון המטבח.
מצאתי את הפלאפון שלי עם השולחן אבל שוב מצאתי את עצמי חושב על אלה. איפה היא? היא בכלל הולכת לאירוע הזה? היא וליאם יוצאים עכשיו? או שהיא יוצאת עם זאיין? תפסיק, תפסיק לחשוב עליה. אמרתי לעצמי כשפתחתי את הדלת והייתי בדרך לצאת החוצה אבל צלילים מתוקים של פסנתר עצרו אותי.

הלכתי קרוב אל הדלת של חדר המוזיקה ועצרתי במחוץ אליו כדי להקשיב. ורק אז שמעתי את הקול המתוק והמלאכי שלה.

I'm running to the place before we fell apart
How can I move on to what tomorrow brings
Tell me how do I fly
With broken wings
Broken wings
Broken wings
Broken wings
I wish everything could be just like before
I'm running to the place before we fell apart
How can I move on to what tomorrow brings
How do I fly
How do I fly
I wish everything could be just like before
I'm running to the place before we fell apart
How can I move on to what tomorrow brings
Tell me how do I fly
With broken wings
Broken wings
Broken wings
Broken wings

(לשיר קוראים broken wings של Nikki Flores. המשך בקרוב ואולי אפילו היוםםםם אם תגיבו תגיבו תגיבוווו 4+ וממשיכה