מציאות מדומה 1D עונה 2 – פרק 11
"נו? איך הלך??" לואי שאל אותי כשאני והארי נכנסנו לסלון. כולם סובבו את הראשים שלהם אלינו והרגשתי לא נעים שכולם בוהים בי ככה.
"בואו נדבר על זה בהזדמנות אחרת" הארי אמר במקומי כשהוביל אותי לשבת לידו על הספה הפנויה.
"אויי אלה, אני מצטער שגרמתי לך ללכת לזה. אני מרגיש כל כך אשם…" ליאם אמר כשהסתכל על הריצפה בעצב, לא רציתי שהוא ירגיש רע עם עצמו, אז גרמתי לזה להשמע כמה שפחות נורא.
"לא לא ליאם… הייתי צריכה את זה, הייתי צריכה להוציא את כל מה שהיה לי להגיד אליו לפני שלא תהייה לי הזדמנות אחרונה. תודה שגרמת לי ללכת לזה ליאם." ואפילו שלא שיקרתי, באמת הייתי צריכה את זה. ניסיתי לחייך אליו חיוך נעים וקטן והוא הרים את הראש וחייך אלי בחזרה לפני שהארי סימן עיגולים עם היד שלו על הגב שלי בצורה נעימה וקירב אותי לצידו.
**************************************************************************************
*******************************************************************
*****************************************
"ידעתי שהיה בינכם משהו! אני פשוט לא מבינה איך לא סיפרת לנו עד מלפני שלושה ימים…" אמרתי לדניאל כשאני היא ואביה היינו בדרך חזרה הביתה מהלימודים.
"אני לא יודעת. פשוט רציתי לראות שזה בטוח לפני שאני אתחיל להפיץ שמועות.." היא אמרה ויכולתי כל כך לראות את ההסמקה שהייתה לה רק מלדבר על לואי.
"אוואואוו .. תראו מי מסמיקה מלדבר על החבר החדש שלה" אביה אמרה ודיברה בקול של תינוק מה שגרם לי לצחוק ודניאל התעצבנה עלינו. "לא אני לא!" היא אמכה בעצבים כשכיסתה את הלחיים שלה. ידעתי שבסוף היא ולואי יהיו ביחד, זה היה רק עניין של זמן. אביה ואני דיברנו על זה אפילו כמה פעמים.
נכנסנו הביתה והיינו לבד. הבנים אמרו שהם הולכים היום להקלטות ויחזרו בארבע. הסתכלתי על השעון וראית שעכשיו 4:56. הם אמורים לחזור בכל רגע.
"הבית נראה כמו חוות חזירים" אביה אמרה כשהתקרבה לסלון. וואו, הבית באמת נראה נורא. "משעמם לי" דניאל אמרה כשהתיישבה על הספה. "בקרוב מאוד לא יהיה לך, אנחנו מסדרות את כל הבלאגן הזה. עכשיו" אביה אמרה כשהקימה את דניאל בכוח מהסלון. "אני מתערבת איתך שזה הבנים אחראיים לכל הבלאגן!" אמרתי לה מתלוננות. ואני גם בטוחה מאוד אני צודקת.
"אבל שלושתינו יודעות שהם לא ינקו את זה, אז מה הטעם להאשים?" היא אמרה. אני שונאת כשהיא צודקת. אני ודניאל הוצאנו הנחה והתחלנו לסדר.
אחרי כמה דקות שמענו את הבנים נכנסים מהדלת הראשית. "לא יכולתם להגיע חמש דקות לפני?" דניאל שאלה עצבנית לפני שלואי תפס אותה לתוך חיבוק ונישק אותה. אואוו זה היה פשוט מתוק. חשבתי לעצמי אבל מתברר שהארי חשב אחרת. "תמצאו חדר או משהו" הוא אמר עם פרצוף נגעל.
כולנו צחקנו והחלטנו ללכת לאכול צהריים. כולנו התקרבנו למטבח אבל זאיין עצר אותי ליד שולחן האוכל.
"אני יכול לדבר איתך רגע?" הוא שאל ונראה מהסס מאוד. הוא היה נראה נורא לחוץ ולא הבנתי למה.
הנהנתי וניסיתי לחייך כדי שירגיש יותר בנוח לגבי מה שזה לא יהיה שהוא רוצה לדבר איתי עליו.
הוא התקרב אלי והשעין אותי על הקצה של השולחן. הסתכלתי עליו מקרוב מבולבלת ולא הבנתי מה הוא רצה. הוא כל הזמן נראה חושב ומבולבל ומהסס, הייתי באמת מבולבלת.
"את… את זוכרת את המשחק ששיחקנו לפני כמה ימים? את החובה שעשית?" הוא שאל ואני זכרתי באותו הערב. הוא מדבר על המשימה הדבילית שנייל נתן לי לעשות? חשבתי לעצמי.
הנהנתי בשקט כשנזכרתי.
"אז חשבתי.. אולי אני יכולים להמשיך מאיפה שעצרנו" הוא ניסה להגיד כמה שיותר מהר לפני שהתקרב קרוב יותר אלי. "זאיין… אני לא–" הוא עצר אותי באמצע כשניסיתי להתנגד והוא פשוט קירב את הפרצוף שלו אלי ונישק אותי. אני נשבעת שלא הבנתי מאיפה זה בא וניסיתי להתנגד הכי חזק שלי. אבל הרגליים שלו חסמו את הרגלים שלי ככה שזה הקשה עלי להתנגד. הרגשתי דמעות יורדות לי מהעין. הרגשתי כל כך חסרת אונים שזה היה פשוט מפחיד. זאיין נישק אותי ולא יכולתי לעשות עם זה שום דבר.
ברגע שהוא לקח צעד אחורה הוא הסתכל לי ישר בעיניים. ראיתי מבט של חרטה עוברות לו על הפנים לפני שהוא יצא מהר מדלת הבית. הייתי בהלם. לא הצלחתי להפנים את כל מה שהלך כאן עכשיו, ובכלל רציתי לבכות כשראיתי מהצד את כולם עומדים ומסתכלים עלי. כולם היו מופתעים, בדיוק כמוני. אביה הייתה כל כך בהלם שהכוס נפלה לה מהיד והתנפצה על הריצפה. לרגע ראיתי הכל בהילוך איטי. ראיתי את המבטי אכזבה שעוברות לכולם על הפנים. ואז ראיתי את הארי. מה לא עבר לו על הפנים. עצב, כעס, קנאה, עצבים, אכזבה. הכל ביחד… למה זה קרה לי? הכל היה כל כך טוב.
פתאום צלצול בדלת נשמע שהעיר אותי מהמחשבות שלי. קפאתי במקום שלי, לא ידעתי מה להגיד או לחשוב. נייל הלך לפתוח ובמהירות זיהיתי את הקול של ג'סי. מה לאזעזל היא עושה כאן?? חשבתי לעצמי.
היא התקרבה לשולחן האוכל וראתה את כולנו עומדים, בשקט, בלי לזוז. "מה את עושה כאן?" דניאל שאלה ונשמעה עצבנית כבר ממוקדם. כנראה בגללי. "הגעתי לראות את הבית. חשבתי שהבנים לא יהיו היום ותהיה לנו הבנות הזדמנות לדבר" היא אמרה עם קול יותר מדי נחמד.
"אז תלכי, באת ביום לא טוב" נייל אמר לה. "מה קרה כאן?" היא שאלה כשראתה את כולנו קופאים במקום ואת הכוס השבורה שעל הריצפה. "מתברר שהחבר שלי בוגד בי. עם אלה" אביה דיברה בפעם הראשונה מאז. הדמעות שלי התחילו לאט לאט לרדת.
"האא. שמעתי משהו על זה… מה, לא שמעתם עוד את ההקלטה?" ג'סי שאלה ושיחקה את עצמה תמימה. מה לאזעזל היא שמעה על זה משהו?? אני לא בוגדת עם אף אחד ואף אחד לא בוגד איתי.
"איזה הקלטה?" הארי שאל עצבני וגם את הקול שלו שמעתי בפעם הראשונה מאז. ג'סי הוציאה את הפלאפון שלה והתחילה ללחוץ על כמה כפתורים והפלאפון התחיל לנגן.
"שמעת שדניאל ולואי ביחד? קשה לי להאמין האמת. או שלא. שניהם ממש ילדותיים ומפונקים. הם דיי מתאימים אחד לשנייה." הקול שלי נשמע מתוך הפלאפון ואני פשוט הייתי בשוק. אין סיכוי בחיים שהם יאמינו לזה! היא שוב לחצה על כמה כפתורים והפלאפון כל פעם התחיל לנגן משהו אחר.
"אביה גם ככה לא אוהבת את זאיין. אני יכולה לשחק עם שניהם".
"אני נשבעת שכל הקניות שאנחנו עושים לאוכל זה בגלל נייל. זה כבר לא מצחיק, זה נורא. הוא אוכל כמו חזיר ואני לא צוחקת."
"הארי לגמרי חושב שאני מתאהבת בו… אני אגרום לו להתאהב בי ואז אשבור לו את הלב. פשוט ככה. שילמד את ההרגשה שהוא גורם לבנות אחרות." ההקלטה האחרונה שברה אותי. ניסתי לעצור את הדמעות. אבל כל השקרים האלה היו יותר מדי. ולפי הפנים שלהם הם נראו שהאמינו לזה לגמרי.
"הארי..–" ניסיתי לדבר אבל פשוט לא הצלחתי. "לא אלה. כל מה שהיה ביננו, או מה שזה לא יהיה, פשוט נגמר. סיפרתי לך הכל! ניפתחתי אלייך וסמכתי עלייך! סיפרתי לך דברים שלא סיפרתי לאף אחד אחר… ברכותיי אלה, הצלחת להשיג את מה שרצית." הארי אמר עצבני לפני שהלך משם. "אני לא מאמינה…" אביה אמרה לפני שגם היא ודניאל הלכו משם. נייל היה נראה עצוב ומבואס. באמת שהסתדרנו לאחרונה, בחיים לא הייתי אומרת דבר כזה עליו… איך אפשר לחשוב את זה בכלל. לואי הלך אחרי דניאל לפני שגם נייל הלך ובדרך לקח איתו את ג'סי.
נשארתי לעמוד מול ליאם. פשוט בוכה. הוא היה נראה כל כך מאוכזב. כאב לי לראות אותו ככה. "מה לאזעזל אלה?" הוא שאל בקול רגוע והניד את ראשו.
"ליאם…– אני נשבעת לך. אין סיכוי שתאמין לזה" בכיתי החוצה וניזכרתי שלא אמרתי שום דבר על ליאם בהקלטות. – או לפחות שג'סי לא המציאה שקר שאמרתי משהו על ליאם.
"בואי לכאן" הוא אמר תוך כדי שליפף את הזרועות שלו סיבי ופשוט בכיתי החוצה הכל לתוך החולצה שלו. אני לא מאמינה לזה שהם פשוט הלכו ככה. הם אפילו לא שאלו אותי אם זה נכון. לא דאגו לשמוע את הצד שלי בסיפור. הייתי בטוחה שזה מה שחברים טובים עושים
למה זה היה חייב לקרות לי? הכל הלך כל כך טוב. למה ג'סי היתה חייבת להיכנס לחיים שלי. מה בכלל עשיתי לה אי פעם?
תגובות (5)
וואו ג'סטי פשוט מניאקית!!
*ג'סי
אמגגגג ג׳סי אני ירצח אותךךךךךךךך לאאאאאאא אבל אבל אל תאמינו לההההההה לאלאלאלאלאלאלאלאלאלאלאלא אוףףף אבל הם היו כלכך מאמים ביחדדדדדד לאאאא אוף תמשיכי מהר אני לא מאמינה האי אעאעאע פליז תמשיכי ת הדבר המושלם הזהההה
לא!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!! המשך!!!!!!!
אני בוכה עכשיו :(
איזההה עצוווב!!! והארי עוד האמין לג'סי המניאקית איכככס אני שונאאאת אותה…
אלא אם כן זאת ג'סי מליטל מיקס ואז זה בעיה…