מציאות מדומה 1D עונה שנייה – פרק 4

~~~נקודת המבט של אלה~~~

יצאתי מהמקלחת הנעימה והתחרטתי על זה ברגע שעשיתי את זה, משב רוח התנגש בגוף שלי והרגשתי צמרמרות עוברת בגופי תוך כדי שליפפתי מגבת קטנה מסביבי ויצאתי החוצה, מפנה להארי את המקלחת.
פתחתי את דלת המקלחת ונבהלתי כשראיתי את הארי מולי, נשען על קורת הדלת.
"הארי… כמה זמן אתה כבר עומד שם?" שאלתי וקיוויתי שלא הרבה זמן.

"מספיק זמן כדי לדעת איזה קול יפה יש לך" הוא אמר וחייך. אז כנראה שהוא כן שמע אותי שרה, שיט. ישר הרגשתי את עצמי מסמיקה והסתכלתי למטה, מנסה להסתיר את ההסמקות.
הוא נגע בסנטר שלי, מרים את הראש שלי למעלה לאט והיינו במרחק סנטימטר אחד מהשנייה, לא יכולתי להוריד את העיניים שלי מהעיניים הירוקות הלוכדות שלו.
"אני רק מקווה בשבילך שהשארת לי מים חמים" הוא לחש ואני גילגלתי עיניים, עוברת אותו, יוצאת מהחדר שלו וצועדת אל תוך החדר שלי. שמעתי אותו מצחקק ונכנס לתוך האמבטיה.

נכנסתי לתוך החדר הריק שלי, רק המזוודות שלי שם. סגרתי את החדר והתלבשתי.הסתרקתי, וייבשתי את השיער. כסיימתי ירדתי למטה וגיליתי שרק דניאל ואביה שם, יושבות בסלון ונראו נקיות אחרי מקלחת.
"מה אתן עושות?" שאלתי משהו שלא היה אמור להישאל ונעמדתי להן מול הטלוויזיה. הן הסתכלו עלי מבולבלות ועצבניות. "כמו מה זה נראה לך שאנחנו עושות? אנחנו רואות אמריקן איידול!" אביה התעצבנה עלי. "עכשיו זוזי מהטלוויזיה!" דניאל ניסתה להזיז את הראש שלה יחד עם שאר הגוף שלה מצד לצד כדי לנסות לראות את הטלוויזיה מעבר לגוף החוסם שלי.

"אני יודעת שאתן רואות טלוויזיה, השאלה היא למה אתן לא במטבח מכינות משהו לאכול? עכשיו אתן תקומו ותעזרו לי להכין אוכל! קדימה אני רעבה" אמרתי להן אבל הן ניסו להתעלם ממני ולהמשיך לנסות לראות את הטלוויזיה שהציגה א התוכנית מאחורי.
"עכשיו!" הרמתי את הקול וסגרתי את הטלוויזיה. הן נאנחו ונפלו אחורה לתוך הספה. "את לא כיפית בכלל" דניאל אמרה ואני פשוט גילגלתי עיניים וגררתי את שתיהן למטבח.

"אז מה מכינים?" אביה שאלה ואני באמת לא ידעתי את התשובה.
"זה תמיד ככה כאן שאין פה מה להכין?" שאלתי תוך כדי שכל הזמן פתחתי וסגרתי ארונות.

"היי, אנחנו עברנו לכאן היום בדיוק כמוך" דניאל אמרה ופתאום נזכרתי שזה בית חדש ובטח אף אחד עדיין לא עשה קניות של אוכל. נאנחתי ושמעתי את הבטן שלי אוכלת אותי מבפנים.

"אז כנראה שפשוט נצטרך להזמין אוכל מבחוץ" נאנחתי ודניאל ואביה צווחו צווחת שמחה קטנה מהמחשבה שהן לא צריכות להכין אוכל.

"אז… עכשיו אפשר ללכ–" אביה עשתה לי עיניי כלב כמו ילדה קטנה תמימה אבל עצרתי אותה באמצע כי ידעתי מה היא רוצה. "כן אתן יכולות ללכת לראות את התוכנית שלכן" אמרתי ולפני שהספקתי לסיים שתיהן כבר ממזמן ישבו בסלון והדליקוו טלוויזיה. הלכתי אחריהן מיואשת מהן והתיישבתי בספה השנייה שלידן.

"אז מה מזמינים?" דניאל שאלה אותי ולא הורידה את המבט מהמסך. "אני לא יודעת, נחכה לבנים נראה מה הם רוצים" אמרתי והן שתיהן הוזיזו מהר את המבט מהטלוויזיה אלי.

"מה?" שאלתי מבלובלת מהמבטים שלהן.

"הדבר היחיד שהבנים ירצו להזמין כשתשאלי אותם זה יהיה חשפנית. אנחנו לא צריכות את הדעה שלהם, בואו פשוט נזמין סושי" אביה אמרה ואני מצאתי את זה דיי הגיוני.
"כן, תזמיני לי צמחוני" דניאל אמרה. "גם לי" אביה אמרה אחריה. לקחתי את הפלאפון שליידי והתחלתי לחייג למספר שדניאל אמרה לי כי היא זוכרת אותו כבר בעל פה.

שמעתי את צליל ההמתנה מחייג ובינתיים הבנים מתחילים לרדת אחד אחרי השני במדרגות.
"מה אוכלים?" זאיין שאל כשםה כולם התקרבו לסלון.
"מזמינים סושי" אמרתי כשהזזתי את הפלאפון מהפה שלי כדי לא אדבר בטעות למי שיענה לי בצד השני – אם יענו לי בכלל כי אני כבר לפחות דקה מחכה על הקו.

"לאאאאאאא!" פתאום נייל קפץ עלי על הספה וסגר במהירות את הפלאפון שחטף ממני.
"השגעת או משהו?!" הוא אמר לי. נייל שוכב מעלי על הספה, צועק עלי, ושואל אותי אם -אני- המשוגעת?.

"מה הבעיה?" שאלתי מבלובלת. "סושי? באמת? … סושי זה לכוסיות" לואי אמר ולא יכולתי שלא לצחוק על זה. "יש בזה גזר" אביה אמרה ומשכה בכפתים.
"אני אומר נלך על סושי" לואי מהר שינה את הדעה שלו בנוגע לסושי.
"כוסיות או לא כוסיות, זה. לא. משביע! זה כמו לאכול צמחים!" נייל אמר עדיין מעלי.

"נייל אולי תרד ממנה כבר?" הארי אמר ולא הוריד את הבמט מאיתנו.

"האמת שדיי נוח לי" נייל אמר והסתדר בנוח מעלי לפני שחיבק אותי כאילו הייתי בובת שינה או משהו.

"אוקיי פשוט נזמין משהו אחר" אמרתי וחיבקתי את נייל בחזרה בלי בכלל לשים לב שאני מחבקת אותו בחזרה, הוא היה פשוט כמו ילד קטן שרצה חיבוק, זה היה כל כך חמוד.

"נאנדוס!!!!" נייל קפץ מהספה וצעק בכל הבית 'נאנדוס'.
"אוקיי, אז נאנדוס נבחר?" שאלתי ולא היה נראה שלמישהו יש בעיה עם זה, מצד שני לא היה נראה שמישהו כל כך התרגש לגבי זה – חוץ מנייל כמובן.

"טוב תנו לי רק לחפש את המספר." אמרתי והתכוונתי לקום אבל נייל עצר אותי ככשמעתי אותו מגחך. "מה את ילדה או משהו?" הוא גיחך ולקח ממני את הפלאפון והזמין לכולם במקומי.
הוא הזמין לכל אחד מה שהוא ביקש, "כן, תודה" הוא סיים וניתק. "הם יהיו כאן עוד רבע שעה לפחות" הוא נאנח והיה נראה כאילו הוא לא יכל לחכות.

"היי אלה, יש פה משהו בשבילך" לואי צעק לי מהכניסה והלכתי מבלובלת לכיוונו.
שנינו הסתכלנו על הריצפה, עליה הייתה מונחת מעטפה לבנה. הרמנו את הראש והסתכלנו אחד על השנייה מבולבים. "איך אתה יודע שזה בשבילי?" שאלתי ולא הורדתי ממנו את המבט.
"רשום על זה אליסון והנחתי שאת אליסון בגלל שהשם שלך הכי קרוב לזה" הוא אמר ומשך בכפתיים.
"רגע, את אליסון נכון?" הוא שאל ורצה לבדוק את עצמו. "אממ.. כן, זתומרת זה השם המלא שלי, אבל אף אחד לא קרא לי ככה כבר המון המון זמן" אמרתי מבלובלת, קצת יותר לעצמי.
הרמתי את המעטפה ולא זיהיתי את הכתב שרשם את השם שלי עליה.

לא ידעתי אם לפתוח אותה, קצת היססתי בהתחלה, אבל בסופו של דבר החלטתי לפתוח.
קרעתי את החלק העליון של העטפה לאט והוצאתי מכתב ממנו, פתחתי אותו התחלתי לקרוא:

-אליסון נסיכה קטנה שלי, אני יודע שעבר הרבה זמן ואני יודע שאת בטח לא רוצה לשמוע ממני.
אבל לא מצאתי את הרגע הנכון להגיד לך ולא הייתי מסוגל,
אבל אני באמת מתגעגע, אני רוצה להתעדכן בחיים שלך, לדעת במה תעבדי, מה את לומדת בבצפר,
לדעת מי החברים שלך,
אני רוצה שוב להיות מעורב בחיים של הבת שלי. אני מקווה שתוכלי לסלוח לי ויותר מקווה שתרצי להיפגש, אני רוצה לראות אותך שוב ולהגיד לך כמה אני מצטער. אם תסכימי להיפגש אני אהיה בפארק הקפה ברחוב 213 בשעה 2:30 בעוד חודש בדיוק, מקווה שתחשבי על זה.
אהבתי ואוהב אותך תמיד -אבא-. –

קראתי את המכתב והלב שלי דפק כל כך מהר, הרגשתי את העיניים שלי מתמלאות בדמעות, אבל אלה היו דמעות של כעס, ניסיתי להחזיק אותן חזק כדי שלא יצאו והרגשתי את היד של לואי על התכף שלי ורק עכשיו הבנתי שכולם בוהים בי לכמה דקות בדממה ומנסים לדבר איתי ולהוציא אותי מהטראנס שהייתי בו. ברגע הראשון שהרגשתי דמעה אחת יוצאת לי מהעין ישר ניגבתי אותה מהר וניסיתי להבריש את כל הנושא הזה מהראש שלי, לנסות לא לעשות מזה ביג דיל.

"קרה משהו אלה?" ליאם שאל אותי והם כולם המשיכו להסתכל עלי.
"מה רשום במכתב?" הארי שאל מעוניין.

"האא..? מה? שום דבר, זה סתם שום דבר" ניסיתי לחייך חיוך מזוייף וקרעתי את המכתב לשמונה חתיכות קטנות לפני שזרקתי אותו לפח.
ראיתי שאף אחד לא קנה את החיוך המזוייף שלי אבל בכל זאת לא עזבו אותי בשקט עם זה, כל אחד בתורו ניסה להתיישב ליידי ולנסות לשאול אותי מה קרה אבל למזלי פעמון בדלת עצר הכל. קמתי לפתוח וראיתי בכניסה את השליח של האכול, נתתי לו כסף ואמרתי לו תודה לפני שלקחתי את האוכל והתיישבנו כולנו לאכול. פשוט תשכחי ממנו אלה, יותר מ10 שנה את כבר מסתדרת בלעדיו ולא חשבת עליו לשנייה אחת, תמשיכי ככה. הוראתי לעצמי תוך כדי שאכלנו וראיתי את ליאם מנסה לשלוח לי כל מיני חיוכים מעודדים, יכולתי לראות שהוא יודע שלא באמת הייתי בסדר, אף אחד מהם לא חשב באמת שהייתי בסדר.