מסעותיי כסופרטרמפ

בוודאות המים זורמים אל הים,
כמו שבוודאות ייקחו אותי איתם אם אעזוב את האחיזה.
וכשעוזב, מתגעגע מיד, מתחרט ומפוחד.
מדמיין נקודות אחיזה מתאכזב מהחלטה פזיזה.
הזרם זורם והדם מתחמם כשאני כועס על עצמי,
אבל לומד לקבל את שלא קורה.
ממשיך להיטלטל במי הנהר,
כבר מדמיין את החדש שלי, ובונה את המחר.
מדי פעם נסחף עם ההאשמה שיש לי דמיון פורה
תפוח בבת עיני, שורף את הכסף והזהות
נהנה לטייל עם עצמי כשאני בחוסר ודאות
נתקל במורים, במוזרים, בכאלה שכמעט ונהיים לי הורים
לומד אהבה מחדש, לומד לשרוד ולהתקיים
לומד שלפעמים בשביל לחיות צריך גם להילחם
חוויות חדשות בין ערים וארצות, ואין לי דבר קבוע
וגם כשהכול מסביבי תוסס אני נשאר רגוע
חכם כל כך ומוזנח, זונח את ההזדמנות להיות מוצלח
נודד לי באשר אני בדרך אל הקור הגדול
פילוסופיה משתנה צורך עצום בהבנה
ואני נאכל מבפנים, בטעות.
עוצם את עיניי לפני ההתגשמות.