מלאך או שטן

"בבקשה תפסיק" אמרתי בחוסר עונים שוכבת על רצפת המסדרון הקרה שפצעים כחולים וסגולים עוטרים את גופי, שמעתי אותו צוחק את הצחוק הקר והגס שלו וחבריו צוחקים, "את רוצה שאני יפסיק כן" הוא גיחך ובעט בבטני בחוזקה ללא הפסק, אחרי כמה דקות של הכאב שחוויתי כל יום מחדש הפסקתי לשמוע את הצחוק שלהם, הרמתי את ראשי בחשש וראיתי שהם נעלמו קמתי במהירות מחשש שהם יחזרו חטפתי את התיק מהרצפה והתחלתי לצלוע בכאב לחנייה, הרגשתי את הכאב בכל צעד יותר ויותר רק התפללתי להגיע לחנייה.
"סליחה" אמרתי שהרגשתי שאני נתקלת בבחור גבוה וחסון לא הרמתי את מבטי והמשכתי ללכת בכאב, בלי לדעת שהוא המשיך להסתכל עלי בתדהמה, נכנסתי למכונית הכסופה שלי ונסעתי במהירות לבית שלי, המילים הדהדו באוזניי הצחוק, למה דווקא לי מה אני עשיתי חשבתי לעצמי, שלבסוף הגעתי לביתי הטלפון שלי רטט בכיסי הוצאתי אותו וראיתי שיחה נכנסת מאבי, "הלו" עניתי בריקנות, "אלי" שמעתי את אבי מקו הטלפון, מיד ידעתי שמשהוא קרה הוא תמיד קורא לי ככה שהוא מבשר בשורה רע, מה קרה שאלתי אותו יוצאת מהאוטו לוקחת את הדברים שלי וטורקת את הדלת המכונית, "הייתה לי קריאה דחופה מהעבודה ואני עכשיו בניו-יורק הייתי צריך לטוס על הבוקר" הוא אמר הכל בנשימה אחת, "זה בסדר" נאנחתי, "מתי אתה חוזר", "עוד חודש אבל יכול להיות שיותר תלוי איך התיק ילך" הוא אמר, "בסדר אוהבת אותך ביי" העמדתי פנים שהכל בסדר וניתקתי בלי לחכות לתשובה ממנו, לקחתי את המפתח מהתיק שלי ופתחתי את דלת ביתי משכתי את שיערי השחור והחלק לאחור שדמעות בעיניי הירוקות, סגרתי את הדלת אחרי וישבתי על הספה זורקת את התיק על הרצפה, בהיתי בתקרת הסלון, אין לי אף אחד אני לבד אמרתי לעצמי שהדמעות זולגות על לחיי בלי רשות, הסתכלתי על גופי שכולו כאב, למה פגשתי אותו בכלל למה הוא בבית- הספר שלי זעקתי בכאב לחלל הריק, "אני שונאת אותך הארי סטיילס" צרחתי זורקת לקיר את הכוס הזכוכית שהונחה על השולחן, אחרי כמה דקות של בכי ושנאה עליתי לחדרי מצפה לערב שקט, פתחתי את החלון לרווחה נותנת לרוח להעיף את שיערי לאחור בעדינות, "שלום" אמר בחור שפתח גם הוא את חלון חדרו, חייכתי חיוך צבוע, "אתה חדש בשכונה" שאלתי מכיוון שהוא לא היה מוכר לי נשענת על אדן חלוני, "כן הרגע עברתי מקליפורניה" הוא אמר מחייך בשמחה, "זה מסביר למה אין לך מבטא" צחקתי, "למה כדי להשתלב אני צריך מבטא של סיימון קאוול" הוא אמר במבטא בריטי גרוע, צחקנו, "לא אתה תסתדר מצוין" אמרתי מעיפה את הפוני שלי לאחור, שמעתי צעדים באים מהחדר שלו ואחרי כמה שניות נגלתה לעיניי ילדה בת 13 עם שיער בלונדיני ועיניים כחולות, "קייט מה את עושה כאן אמרתי לך לא להיכנס" הוא פנה אליה בהפתעה, "תרגיע רק באתי להגיד לך שאימא רוצה שתרד לסלון" היא אמרה והסתכלה עלי, "את ממש יפה" היא חייכה אליי את דוגמנית" היא שאלה בסקרנות, צחקתי "לא ממש לא" עניתי לה בחיוך צבוע, הציעו לי הרבה עבודות דוגמנות אבל את כולם דחיתי בנימוס יש לי מספיק בחיים, "את צריכה להיות" היא השיבה לי בחיוך, "אני חושב שאימא קוראת לך" הבחור שיקר מנסה לגרום לה ללכת, "לא היא לא" היא ענתה בחוצפה, "תלכי" הוא פקד עליה, היא יצאה בעצבנות, "מי זאת" שאלתי אותו בסקרנות, "האחות הקטנה והמעצבנת שלי" הוא נאנח בכעס צחקתי, שיחקתי עם הצמידים על ידיי, אני צריך ללכת הבחור אמר בנימוס, "ביי אולי נדבר מאוחר יותר" אמרתי בחיוך, "כן זה יכול היות כיף" הוא אמר, חייכתי והלכתי סגרתי את התריסים בעדינות.
"עוד יום בגן עדן" שיקרתי לעצמי נכנסת לכיתה שלי יושבת בשולחן הכי רחוק שמצאתי, הנחתי את התיק שלי על השולחן בשעמום הוצאתי מהתיק את מחברת השירים שלי והתחלתי לכתוב זה תמיד אפשר לי להביע רגשות מאז ומתמיד, הרמתי את ראשי מידיי פעם מחכה לצלצול, אחרי כמה דקות שהספקתי לכתוב שתי בתים היה צלצול והארי והחבורה שלו נכנסנו, הסתכלתי עליהם באימה מקווה שהם לא ישימו לב אלי, המשכתי לכתוב בהיסוס, "הנה שק האגרוף האהוב עלי" שמעתי את הקול הקריר מאחוריי גבי הסתובבתי וראיתי את הארי עומד וצוחק, "רק תעזוב אותי" מלמלתי בפחד מופתעת שהצלחתי להוציא את המילים ברצף, הוא גיחך, "מה זה" הוא אמר בלגלוג וחטף את המחברת מידי הוא רפרף בה וצחק, הוא התחיל לקרוא את הדפים, "די למה אתה עושה את זה" זעקתי בבכי מנסה להרים את הדפים בייאוש, הוא התחיל לצחוק והלך משאיר אותי לבד מנסה לאסוף את הדפים," אני שונאת אותך תמות" לחשתי מרימה את כל הדפים ושמה אותם בתיק מקללת את הארי בלחש, זה היה יכול להיות יותר גרוע חשבתי, המורה נכנס במהירות והתחיל ללמד.
אחרי שעה ארוכה של ההיסטוריה של צרפת השיעור נגמר, יצאתי מהכיתה ראשונה נושמת לרווחה שראיתי שחבורת בנות גדולה מקיפה את הארי, ידעתי שליד מעריצות ופפארצי הוא לא יכול לגעת בי כדי לא להרוס את השם הטוב של הלהקה אלה היו הפעמיים היחידות שהוא ראה אותי ולא עשה לי כלום, הלכתי ללוקר שלי מסתובבת לאחור מקווה שהמעריצות יעכבו את הארי עד סוף ההפסקה
"שלום שלום תראו מי כאן" זאין אמר בלעג יורק עלי את המילים בערסיות
"תעזוב אותי כבר" אמרתי פחות פחדתי מחברים של הארי מאשר הארי עצמו הם תמיד נגררו אחריו
"לאן את הולכת כל כך מהר קודם כל אני צריך טובה ממך" הוא אמר תופס בידי ללא רגש ברגע שהמילים יצאו מפיו ידעתי שאני נכנסתי לצרה אחת גדולה