מי אמר ששנוי זה לא דבר טוב? פרק שלישי

"ביי, אני אתגעגע אליך מאוד" אמרתי לה ונתתי לה חיבוק אחרון לפני הטיסה.
"אל תדאגי נפגש עוד מעט" היא אמרה וקרצה.
אמא שלי ואני מיהרנו להגיע למטוס. אפילו לא הספקנו לעבור בדיוטי פרי, היינו באיחור. ובקריאה האחרונה, קראו לנו במיוחד.
הגענו למטוס והתיישבנו במקומות שלנו, הייתה בעיה עם הכרטיסים ומתברר, שמה שנתנו לנו זה שני כיסאות רחוקים אחד מהשני ואמא שלי הייתה 3 שורות לפני.הגעתי לשורה שלי שורה בעלת שלוש כיסאות התיישבתי ליד גבר שמנמן עם זקן בצבע שטני וחולצה אפורה שנראתה קטנה עליו בכמה מידות, שישב במרכז השורה.
כמה זמן לאחר שהתיישבתי הגיע אחד שנראה גדול ממני בכמה שנים, אולי בן 20.
"סליחה אדוני, אני חושב שטעית" אמר אותו אחד "זה המקום שלי ושל אחי.”
"שמע בחורצ'יק" התחיל הגבר לומר אך ההוא קטע אותו.
"דני, קוראים לי דני.”
"אוקי, שמע דני על הכרטיס שלי כתוב שורה 22 כיסא b” אמר הגבר שנראה כי התחיל לאבד את סבלנותו.
"כאן זה כיסאות g,h,i ולכן הכיסא שלך נמצא בצד השני.”
"אני מצטער, כנראה שטעיתי" אמר בהתנצלות, קם מכיסאו והלך לכיוון המושב שלו.
"היי הארי בוא לפה" דני קרא, כנראה לאחיו שנראה כבן גילי.
"היי אני הארי וזה דני" הארי הציג את עצמו ואת אחיו בחיוך.
"ג'ניקה, אבל כולם קוראים לי ג'ני או ג'ן" אמרתי כמעט בקרירות, אני לא רעה, אני פשוט לא מכירה אותו. אבל אני מודה שהוא נראה טוב, רק לא הטעם שלי.
למזלי היתה טלויזיה במטוס, לכן לקחתי את האוזניות, חיברתי אותם למשענת ונרדמתי. הייתי עייפה והטלוויזיה רק הרדימה אותי יותר.
"כדאי שנעיר אותה?” שמעתי קול גברי שואל.
"מה אתה רוצה להשאיר אותה פה?” אמר קול צרוד.
"לא יודע.”
"איך זה שאתה הגדול מבינינו אבל עדיין אני הבוגר?”
"אתה לא!”
"אני כן"
"לא"
"כן"
"לא"
"כן"
"ל…”
"התעוררתי תפסיקו להתווכח" קטעתי את הוויכוח המטופש.
"אז.. ג'ן נכון?” דני שאל אותי והנהנתי.
"את גרה בלונדון?” הארי שאל אותי.
"ל… כן.” אמרתי בהיסוס.
"זה כן או לא?” דני שאל בגיחוך.
"לא בטוחה, אני עוברת לשם עכשיו, ממנהטן, אז אני מניחה שכן" אמרתי לא בטוחה עם זה היה נכון מצידי לספר זאת.
"אממ… אני חושבת שכדאי שנלך" הוספתי והסתכלתי מסביבי, היו עוד כמה אנשים פה ושם שעוד לא גמרו להתארגן וכמה עדיין הלכו, אבל נשארנו כמעט לבד, אני לא מאמינה שאמא שלי לא חיכתה לי.
"כן, כדאי" דני אמר והלכנו ביחד לכיוון היציאה. כשיצאתי מהמטוס ראיתי את אמא שלי מחכה לי.
"איפה היית?” היא שאלה אותי. “נרדמתי ולקח לי זמן להתעורר" אמרתי והתחלנו ללכת לכיוון איסוף המזוודות.
"מי היו הבחורים הנאים?” היא שאלה אותי כשאיבדנו אותם.
"סתם שניים מציקים שישבו לידי בזמן הנסיעה" אמרתי ובכך נגמרה השיחה.