מי אמר ששנוי זה לא דבר טוב? פרק ראשון

"היי ליאה" אמרתי לתוך שפורפרת הטלפון.
"היי, אני צריכה לספר לך משהו, אני יכולה לבוא אלייך?” היא שאלה ולפי הנימה בה היא אמרה זאת, היה אפשר להבין שזאת בשורה טובה.
"בטח, גם אני צריכה לספר לך משהו, עכשיו?”
"כן, אני מתארגנת ויוצאת" היא אמרה לי וניתקה.
ליאה ואני שכנות, אני גרה ב-צפון האחו, ברחוב סופטבול 7 והיא ב-6 (תקראו לי משועממת, מה שאני, אבל בדקתי את זה ויש רחוב כזה ומספרים 7 ו6 הם אחד ליד השני).
כעבור חמש דקות, נשמעה דפיקה בדלת ורצתי לפתוח. “ג'נייייי" ליאה קראה וקפצה עליי.
"היי ליאה, מה כל ההתרגשות?” שאלתי, כשליאה מדביקה אותי בהתרגשות שלה.
"בואי לחדר שלך" היא אמרה והלכנו לחדרי.
"אז מה קורה?” שאלתי
"מצאתי עבודה" היא אמרה בהתרגשות. לליאה היה אסור לעבוד, ג'ולייט לא רצתה שהיא תעזוב אותם, אז איך אפשר לעזוב בלי כסף?
"איך תעבדי? ג'ולייט תתפוס אותך"
"נכון… בגלל זה, שאת משמרת לילה, אני אתגנב מהבית בלילה אעבוד ואחזור לישון בלי שהיא תשים לב.” היא אמרה עם ניצוץ בעינייה, ליאה תמיד רצתה לעבוד, אפשר לומר שזה החלום שלה.
"רגע, לא אמרת שגם לך יש משהו לספר לי?” ליאה נזכרה והתיישבה על מיטתי.
"כן. אמא שלי רוצה לעבור ללונדון, כשנסיים ללמוד אני עוברת לגור שם.”
"אבל, מה אני אעשה פה בלעדייך? אני לא יכולה, אני אהיה לבד לגמרי!” היא אמרה והרגשתי רע עם עצמי שהרסתי לה את כל השמחה.
"אני מצטערת זה לא תלוי בי… יש לי רעיון! תעבדי פה ותקני כרטיס טיסה ללונדון, אני אתן לך את הכתובת שלי ותעברי לגור איתנו!!” אמרתי בהתרגשות, אמא שלי יודעת על כל הסיפור עם ליאה אני בטוחה שהיא תסכים.
"יואוו יהיה כל כך כיף, נלך לקוקה קולה סאמר לאב, תמיד רצית ללכת וזאת ההזדמנות האחרונה שלנו.” המשכתי בהתרגשות בלי לשים לב לליאה, שבינתיים ניסתה לדבר .
"אבל, יכול להיות שאמא שלך לא תסכים ואני אצטרך לעבוד שנים בשביל כרטיס טיסה" היא אמרה מבואסת.
"תראי אם תסעי בחברה גרועה, המחיר יהיה פחות, את רק צריכה להיות נחמדה ללקוחות ולעבוד קשה, לישון שנת צהוריים כדי שתהיי ערנית והכי חשוב..” אמרתי והיא קטעה אותי.
"חשיבה חיובית, כן אני יודעת זה מה שאת תמיד אומרת" היא אמרה בספק עצבנות ספק גיחוך.
"הי! בינתיים זה הוכיח את עצמו" אמרתי בחיוך "את תראי שהכל יהיה בסדר.”