מיקרופון הפרחים- פרק ראשון

חלק ראשון: הפרחים
פרק ראשון: סופי: תחילת מעשה בסוף מחשבה.

"שחמט!" אני צועקת, קולי נשמע ברחבי החדר השומם. נראה היה שרק הוילון משיב לי, כשהרוח מזיזה אותו העדינות קיצית אופיינית וחמה ברשרוש. חיוך היה מרוח לי על הפרצוף. הצצתי במסך, מפחדת להיסתתכל ולגלות שאכן כן, ניצחתי. אני מתיישבת נוחות יתר וכבר סדרך ללחוץ על ה"איקס" האדום ולסגור את האתר בשמחה של ניצחון, להדליק סקילט ולצרוח בשמחה- בתקווה שהשכניםפ לא בבית ושההורים שלי ואחותי עדיין בעבודה ובקייטנה. אבל משהו, מין פס כחלחל הופיעה על המסך, בתחתית לוח השח, מהבהב לי. לחצתי על זה, ונפתח לי מין צ'אט עם היריב. הסתכלתי על זה בסקרנות, ואז קראתי את מה שכתב היריב שלי.
"hello! you win me! you are be good!" היריב שלי כתב, גיחכתי מהאנגלית המוזרה שלו, והשבתי לו.
"thanks! why youre english is so… bad?" לא רציתי להיות מנומסת. חיכיתי לתשובה, היריב לא ענה לי דקות ארוכות (בטח חיפש מילון), וכבר הרגשתי שאני רוצה לחזור לתוכנית המקורית שלי, אבל לבסוף הוא ענה.
"i am vladlen, and i am is from belarus… " לא הייתי מופתעת מידי. בבלארוס לא מלמדים אנגלית טוב. מיד עניתי.
"i know russian" אני כותבת, מתלהבת מידי. ומיד כותבת לו ברוסית
"היי! אני סופי, מישראל… אתה דווקא משחק לא רע". אני הייתי בטוחה שהוא מגחכך ומחייך. לא יודעת למה.
"אז איך את יודעת רוסית?" הוא שואל בהתעניינות מסויימת. כלומר, כמה שאני לא שומעת אותו, יש לי הרגשה שהוא מעוניין. תמיד חשבתי בשביל אחרים, ואף אחד לא אהב את זה. אני מחייכת.
"הורים… אתה יודע, לפעמים הם באמת מטרד" אני מוסיפה לאחר כמה שניות סמיילי מחייך. הוא לא עונה הרבה זמן. אני מרגישה כאילו אני הלעבתי אותו.
"סליחה…" אני כותבת. אבל מיד מופיעה תשובתו.
"הוריי גרושים… אז אני לא יכול להגיד שהם מטרד, עם כבר… אני המטרד בעניין" והוא גם מוסיף סמיילי מחייך.
"אוי… אני כול כך מצטערת!" אני אומרת בלי לחשוב. רק מקלידה ושולחת.
פתאום השקט בבית מתחיל להפריע לי. כמו זמזום טורדני, כול רשרוש ממקפיץ אותי, בעודי מחכה לתשובה. ברור שאין לו מושג מה לענות! אני דופקת את ידי בראשי בתסכול.וכבר סדרך ללחוץ על האיקס בפעם השנייה. ללכת, לקום, ולהתקשר לאימי, אבל הוא עונה.
אני קוראת באיטיות את התשובה שלו… כן.
"זה בסדר… אני חיי עם זה!" זה נראה שמח אבל מיד הוא ממשיך "מה עוד את אוהבת לעשות חוץ מלשחק שח?"
"אה… לשיר?" אני כותבת, אבל מיד מפנה את מבטיא ל החלון, מנסה להבין למה לוקח להם כול כך הרבה זמן. אני לוקחת אתהפלאפון ומתקשרת, אף אחד לא עונה. תא קולי.
אני מתקשרת שוב. משהו חונק אותי בגרון. אני מתחילה לדאוג.
אני חוזרת אל המחשב, במחשבה שאמצע שם מנוחה.
"גם אני! גם ברוסית?" הוא כתב.
"לא! בעברית, באנגלית… אבל ברוסית?" אני עונה.
"למה?"
אני מדחכת וכותבת חזרה. "כי יש לי מבטא נוראי". אני לוחצת על האנטר, ואת מחשבותיי קוטעת דפיקה בדלת.
אני פותחת אותה באיטיות. שוטר רחב מימדים וכחול מדים עומד מולי.
"את סופי שורבקין?"הוא שואל. אני משתנקת ומהנהנת.
"בואי נדבר קצת".