מחלת האהבה סיפור על וואן דיירקשן פרק 9

*נקודת המבט של ליז*
המרפסת הפכה למקום קבוע. הייתי יושבת פה כל פעם שהייתי מעשנת, כל הזמן שבו רוזלין הייתה בחיים.
עכשיו כשהיא מתה, אני עדיין כאן.
שום דבר לא השתנה כביכול.
חוץ מדבר אחד, ליאם ישב לידי. ולמרבה הפלא, העישון שלי לא הפריע לו, חשבתי שרוזלין כבר עשתה לו שטיפת מוח בכל הפעמים שדיברו, על כך שאני פשוט חייבת להפסיק לעשן והוא יהיה זה שיגרום לי להפסיק.
או שבפעם הזאת שכח, או שפשוט רצה לתת לי קצת מרחב.
הצורות המוכרות הופרחו אל האוויר הקר, השמש החלה לעלות לה אי שם מהחצי השני של כדור הארץ אל מרומי השמיים, צובעת אותם בגוון כתום-סגול מדהים.
זו הייתה המרפסת הכי גבוהה בבית החולים, בדיוק בקומה של רוזלין. מן המרפסת נשקפה כל העיר, החלק השקט ביותר שבה, "הביג-בן" מככב אי שם בצד, רחוק מהעין ומטושטש לגמרי, אבל קיים ומוחשי.
העיר שקטה לגמרי, כולם עדיין בבית ישנים ואני מביטה בהם מהגובה, שמה זכוכית מגדלת על חייהם הבלתי נראים.
אהבתי מקומות גבוהים, תמיד יכולתי להרגיש שם יותר טוב, האוויר הצח והרוחות גרמו לי להרגיש חופשיה ממחשבות, בדרך כלל, מה שממש עזר ברגע הזה עכשיו.
כשהנוכחות השקטה של ליאם לידי והרוח העזה חותכת את עורי, הרגשתי טוב יותר.
כי כשהיה לי קר, כשכאב לי, הרגשתי יותר טוב. כמו שכאב לרוזלין, עכשיו הכול עובר אליי.
בחיי שלא ידעתי למה אני מתעללת בעצמי בגלל המוות שלה, זה לא כאילו הכול קרה בגללי, זו לא אשמתי.
ועדיין, אני מרגישה שהכול קרה בגללי, מרגישה שיכולתי לעשות יותר, לא להעליב אותה, אפילו בטעות, לא לשבור את שמחת חייה, ידעתי שאוכל, רק לא ידעתי שאצטרך, לא ידעתי שאאבד אותה.
הסיגריה נגמרה, האפר שלה מתפזר על רצפת הבטון הקרה.
לא חשבתי על כלום כשקמתי בפתאומיות ופניתי לצאת משם, רק לברוח.
"לאן את הולכת?” בדרך כלל הייתי לבד, הייתי יכולה לברוח מתי שרציתי, הייתי יכולה לעשות מה שאני רוצה.
הייתי חופשיה, חופשיה מאהבה. הוא כובל אותי?
"אני לא יכולה להישאר פה יותר.” לא הבטתי בו, היד שלי כבר לוחצת על ידית הדלת שמובילה אל בית החולים.
"את רוצה שאני אסיע אותך הביתה?” שאל, קם גם הוא, מנסה לתפוס את מבטי בעקשנות.
"אני לא חוזרת הביתה.”
"את רוצה שאני אסיע אותך למקום אחר?”
"לא, ליאם. תודה.” חייכתי אליו חיוך קלוש, פותחת את הדלת במהירות ונעלמת.
"ליז?” הוא נשמע מופתע, לא הבין מה הוא עשה.
אבל הוא לא עשה כלום.
אני הדפוקה.
אני הפגומה.
לא הוא.
כמה אני רוצה כבר לתת לאנשים להתקרב אליי, לא להיעלם בפתאומיות, לא לשקוע בשתיקות ארוכות, לשמור את הכאבים לעצמי, להתעלם מהאחרים.
אני לא רוצה את זה, אבל אני תמיד אהיה כזאת. אנשים לא באמת משתנים.
אני מפרה את ההבטחה שהבטחתי לרוזלין, לתת לאנשים לעזור לי, להיפתח.
הדרך המוכרת הייתה לפני, לא ידעתי אם ליאם הלך אחרי או לא, אם הוא עכשיו רואה אותי או לא.
קיוויתי שאף אחד לא יראה אותי.
יצאתי אל האוויר הקר, מלווה בטיפות גשם קטנות ובאורה הקטן של השמש שנראתה רחוקה מידי.
נשמתי לעומק את האוויר הטרי.
זהו יום חדש.
מיששתי את הכיס של המעיל שלי, בודקת כמה כסף יש לי, מעלה כנגד רצוני את ריחו של ליאם ואת אירועי האתמול.
רציתי לחזור לשם.
לסרט הדפוק, לחיבוק החם שלו.
יכול להיות שעכשיו הרסתי לעצמי הכול, יכול להיות שעכשיו, כשהלכתי לו ככה בפתאומיות הוא הבין כמה דפוקה אני, כמה מטומטמת והוא ילך.
וככה צריך, כי הוא טוב מידי בשבילי.
לו מגיע יותר טוב.
וכמו שאמא שלי אמרה, לי, לא מגיעה אהבה.
היא הרסה אותי, ועכשיו אני לא מסוגלת שלא לחזור על טעויות נפוצות בחיי.
להישאר, לא לברוח.
לחשוב, לא לעשות דברים במהירות.
התחלתי ללכת, פשוט נותנת לרגליים להוביל אותי, לא יודעת לאן אגיע.
לונדון מוכרת לי כבר, מאז הימים החשוכים שבהם ישנתי בה, כל פעם במקום אחר.
צלצול הטלפון הקפיץ אותי.
ליאם, היה כתוב באותיות קטנות על הצג.
נשכתי את שפתיי וניתקתי את הטלפון, שמה אותו על מצב שקט.
אחרי כמה דקות עוד רטט בכיס, הסתכלתי על הצג שוב.
אמילי.
כיביתי את הטלפון.
עד הלוויה מחר יש לי זמן להירגע, להבין מה אני רוצה ולמה.

*נקודת המבט של ליאם*
היא פשוט הלכה לי. לא יכולתי לעצור אותה, אין לי זכות לעשות את זה בכלל.
אם היא צריכה זמן כדי לחשוב על דברים, להירגע, זו זכותה המלאה.
יכול היה להיות יותר נחמד אילו אמרה לי קודם.
התקשרתי אליה, היא ניתקה.
חזרתי לחדר של רוזלין בצעדים מהוססים, לא בטוח מה אני אמור לעשות עכשיו.
אמילי באה מהצד השני של המסדרון וחייכה אליי חיוך עייף.
"היי, איפה ליז?” שאלה.
"היא ברחה לי הרגע.” נשמעתי מבולבל.
"מה אמרת?” כעסה עליי, כבר הייתה לנו שיחה כזאת, שאני אמור לנסות לא לפגוע בה, שהיא שבירה יותר ממה שהתדמית הקשוחה מנסה לשדר.
"לא אמרתי כלום למעשה, היא פשוט קמה והלכה.”
אמילי הוציאה את הטלפון במהירות, מחייגת את המספר של ליז, מחכה כמה שניות ואז מביטה בצג בתסכול.
"היא ניתקה.”
"גם לי.”
"זה בסדר, אתה יכול ללכת, אם אתה רוצה,” אמרה אחרי שתיקה של כמה שניות. “אם היא תתקשר אליך, תגיד לי גם, ההתנהגות הזו אופיינית לה, אני רק רוצה לדעת מה קורה איתה, איפה היא. מוסכם?”
"מוסכם.”
אמילי חייכה אליי שוב ונכנסה לתוך החדר.
ההתנהגות הזו אופיינית לה?
כנראה שאני לא מכיר אותה מספיק טוב. אני רוצה לראות אותה, לראות שהכול בסדר איתה.
אני לא יכול. הלוויה מחר, יש עוד זמן.

"זאיין, קדימה, אנחנו נאחר!” שמעתי את הארי צורח.
"הארי, שתוק! גם אם נצא בעוד חצי שעה אנחנו נבוא מוקדם מידי!” זאיין צעק לו בחזרה.
"אנחנו נאחר, בטוח נאחר!” שמעתי את הארי צועק שוב.
"תירגע כבר!” לואי צרח על הארי בחזרה וצליל של סטירה נשמע. “לא!!! אל תהרוג אותי!!! נייל, הצילו!!!”
לואי עלה במדרגות בריצה ונעל את עצמו בחדר שלו ושל אלינור.
יש פה יותר מידי חיים בשביל יום לוויה.
לקחתי את הטלפון שלי וניסיתי שוב לחייג לליז, אולי הפעם תענה. התברר שהטלפון שלה היה סגור, שום דבר לא השתנה, גם בפעם השלושים בערך שהתקשרתי.
היא לא חזרה הביתה, כך אמילי אמרה לי כשחשבה שליז באה אליי.
היא בילתה את הלילה בחוץ, רק אלוהים יודע איפה.
יותר מידי מחשבות עברו לי בראש, מה קרה לה, מה יכלה לעשות לעצמה.
אמילי אמרה שאני לא צריך לדאוג, שההתנהגות הזו רגילה אצלה. להיעלם בפתאומיות זה רגיל?
"ליאם,” הארי פתח את הדלת בתנופה. “בוא, אנחנו מוכנים לצאת, סוף-סוף.”
"אני נוסע לבד, רוצה לנסוע קודם לבית של ליז כדי לראות אם היא חזרה.”
"היא עדיין לא התקשרה?”
"לא.”
"וגם לא ענתה?”
"גם לא.” נאנחתי.
"טוב, אז אנחנו יוצאים עכשיו, תנסה לא לאחר.” הוא סגר את הדלת בשקט, שמעתי אותו יורד במדרגות ויוצא ביחד עם כל השאר.
נשימה עמוקה.
הטלפון שלי צלצל, הבטתי על הצג בתקווה שזו ליז.
אמילי.
"הלו?”
"היי, ליאם. ליז התקשרה אלייך?”
"לא. אלייך?”
"גם לא. אז אנחנו יצאנו ואם נראה אותה, נגיד לך.”
"את חושבת שהיא חזרה עכשיו הביתה, לפני הלוויה?” בקולי תקווה.
"אני לא יודעת, אבל אם אתה רוצה אתה יכול לבדוק.”
"זה בדיוק מה שאני אעשה.”
"בהצלחה. ביי, ליאם.”
"ביי.” ניתוק.
לקחתי את המעיל השחור שלי מהמיטה וירדתי במדרגות, לוקח את מפתחות המכונית מהדלפק ויוצא החוצה, מנסה להשתחרר מהפחדים ומהמחשבות שהחלו להזדחל לתוך ראשי.
היא בסדר, ניסיתי לשכנע את עצמי.
היא הבטיחה לרוזלין שהיא לא תפגע בעצמה.
מצד שני, היא גם הבטיחה לה שלא תיסגר בפני אנשים וזה בדיוק מה שהיא עשתה איתי.
היא נסגרה, ברחה.

כשעצרתי ליד ביתה של ליז, הוא היה ריק, שום אור לא דלק בו. החלטתי לנסות את מזלי, דפקתי על הדלת וחיכיתי כמה דקות למענה, שום דבר.
נכנסתי בחזרה לרכב באכזבה, הפחד התעורר שוב מחדש.
נסעתי לבית הקברות המקומי, עוקב אחרי השלטים.
המכונית של הארי עמדה שם, גם המכונית של אמילי ניצבה לידה בנוסף לעוד שתי מכוניות שלא הכרתי.
יצאתי מהרכב, מנסה לחפש את אמילי או את ליז.
מצאתי את אמילי בסופו של דבר, מוקפת בהארי, נייל, זאיין ולואי, כולם מדברים ביניהם, היא תפסה את מבטי והחוותה עם ראשה לעבר ספסל לבן שעמד שם.
ליז ישבה עליו.
רגליה שלובות על הספסל, סיגריה בפיה, עיניה מצומצמות והיא מביטה על המתרחש מסביבה.
התקרבתי אליה, שם לב שלא החליפה בגדים מלבד החולצה הצהובה שלה, שעכשיו הייתה שחורה.
והיא הייתה לבושה כולה בשחור, כיאה ללוויה.
"נעלמת.” התיישבתי לידה, הספסל קר ועליה רק מכנס דק, איך לא קפאה מקור?
היא שתקה, רק הפריחה אל האוויר עשן וזרקה את הסיגריה אל הפח שעמד לא רחוק מהספסל.
הנחתי את היד שלי על הברך הקרה שלה, היא עצמה את עיניה בתגובה.
"מוכנה להסביר לי עכשיו למה נעלמת?” ניסיתי להוציא ממנה משפט, כל משפט, העיקר שאדע שהיא בסדר.
"אני מצטערת.” היא אמרה, דמעות קטנות נראות בזוויות עיניה.
אם אני חושב על זה לעומק, היא בוכה לידי הרבה יותר ממה שהיא אמורה להרשות לעצמה.
איכשהו, לידי, היא מוותרת על התדמית הקשוחה ונותנת לי לראות קצת מעולמה האמיתי.
"אל תצטערי, פשוט אל תיעלמי לי.”
"קשה לי.” היא הגיבה, פוקחת את עיניה הירוקות ומביטה אל השמיים הכחולים.
"אני תמיד פה בשבילך. בבקשה אל תיעלמי לי יותר, וגם אם את צריכה, לפחות תיידעי אותי אם את בסדר או לא. את יודעת כמה דאגתי לך?”
"אני מצטערת.” חזרה על עצמה שוב, וחייכה אליי. היא התקרבה אליי ונישקה אותי נשיקה שובבה על שפתיי, מצב הרוח שלה היה מרומם הרבה יותר ממה שציפיתי.
חיבקתי אותה, אחרי יותר מידי זמן שלא ראיתי ולא דיברתי איתה.
"אני לא אעשה את זה יותר.” הבטיחה.
"עכשיו זה קשה מידי שלא לסלוח לך.”
היא נישקה אותי שוב והביטה לתוך עיני בזמן שחיממתי אותה.
"בוא נלך, זה עומד להתחיל.” היא ניגבה את הדמעות בשרוולה ומשכה אותי אחריה.
השאלה עדיין בערה על לשוני. איפה הייתה? מה היא עשתה?
הטקס הקטן עבר במהירות, כשליז עומדת לידי ומחזיקה בידי היא הרגישה יותר טוב, נראה לי.
הדמעות זלגו מעיניה בזמן הקבורה.
היא לא הצליחה להגיד שום דבר, אבל בסוף, אחרי שכולם הלכו ורק אנחנו ומשפחתה הקרובה של רוזלין נשארה היא הצליחה לדבר. המעט שאמרה, היה גם בסדר.
כשישבנו במכונית היא הורידה את כל המסכות שהתמידה ללבוש על פניה.
ההרגשה האמיתית עלתה כלפי מעלה והדמעות לא הפסיקו.
הן זלגו להן במורד לחייה. “תן לי רגע ואני אענה על כל מה שתרצה.”
ראשה נשען על משענת המושב, היא נשמה נשימות עמוקות וקצובות, עיניה עצומות.
אחרי זמן שנראה לי כארוך מידי היא פקחה את עיניה וניגבה את הדמעות.
הבטתי בה בדאגה.
"אני בסדר.” היא חייכה אל השמשה הקדמית, לא מפנה את מבטה לעברי.
"את בטוחה שאת בסדר?”
"לא צריך להאשים אותי בזה שנעלמתי.”
"אני לא מאשים אותך בכלל, דאגתי.”
"אני מצטערת.” היא חזרה על זה שוב ושוב.
"איפה היית?”
"בכל מקום, חוץ מבבית.” היא אמרה והביטה בי.
"לא היית בבית? אז איפה ישנת?” ברחוב? היא ישנה ברחוב?
"לא ישנתי,” היא אמרה. “לא הצלחתי.”
"למה לא חזרת?”
"לא יכולתי.”
"למה לא באת אליי? את יודעת שאת תמיד מוזמנת, אני הייתי נרגע.”
"לא חשבתי על זה. לא חשבתי בכלל אתמול.”
"שתית?”
היא שתקה. לקחתי את זה כתשובה חיובית.
היא שבורה, אני בטוח בזה.
רואים עליה שהיא כבר לא מסוגלת להחזיק מעמד, יותר מידי עבר עליה.
"למה לא הלכת הביתה?” נאנחתי, חוזר שוב ושוב אל אותה השאלה.
כנראה עצבנתי אותה. “כי לא יכולתי!!!” היא הרימה את קולה, דמעות שוב פורצות מעיניה.
היא הביטה בי, מבטה פראי. “אני לא יכולה לחזור לשם! אני לא יכולה להיכנס יותר לתוך הבית הזה, כי זה לא הבית שלי! זה הבית של רוזלין והיא מתה! זה אף פעם לא היה הבית שלי וגם אף פעם לא יהיה!”
היא צרחה, כאב לי לראות אותה ככה.
"אין לי איפה לחיות! זה מה שרצית לשמוע?! אני לא יכולה לחזור לשום מקום, כי אין שום מקום שאני יכולה לחזור אליו!” הידיים שלה הפכו לאגרופים, הזעם העצור שהיה בה במשך יותר מידי זמן ניסה לפרוץ החוצה.
היא תקפה אותי, הייתי היחידי שהיה מסוגל לשמוע את זה.
לא היה לי אכפת ממה שהיא מסוגלת לעשות, אלימה או לא, עצבנית או לא, היא חברה שלי ואני אוהב אותה.
חיבקתי אותה, חזק, נותן לה להתפרק בין זרועותיי. "יהיה בסדר.” מלמלתי לתוך אוזנה.
"לא יהיה.” היא בכתה.
"את תמיד תרגישי טוב, כי זה מגיע לך.”
"אין לי אפילו איפה לגור, איך אתה רואה שמשהו יהיה בסדר איתי?” היא התייפחה.
חשבתי על זה קצת, בכל מקרה זה היה קורה במוקדם או במאוחר.
"תבואי לגור איתי.”
"מה?” היא הרימה את ראשה, מסתכלת עליי עם עיניה הנפוחות כדי לראות שאני לא צוחק.
"תבואי לגור איתי, מה הבעיה?” חייכתי.
"אני לא יכולה.”
"למה לא?”
"מה הבנים יגידו?”
"הם שמחים כשאני שמח. את הופכת אותי למאושר. חוץ מזה, גם אלינור גרה בבית, אולי עכשיו כשתהיה עוד בת בבית היא תרגיש יותר טוב.”
היא שתקה הרבה זמן.
"אני אוהבת אותך.” היא אמרה את זה בצורה מיוחדת, כאילו זו הפעם הראשונה שהיא באמת מתכוונת לזה כשהיא אומרת את זה. היא נישקה אותי על שפתיי ונבלעה שוב בחיבוק שלי.
אחרי כמה דקות שחררה. “קדימה, בוא ניסע הביתה.” היא חייכה.
אף פעם אני לא אסתכל לאחור.
כי אף פעם לא אצטער על מה שעשיתי.
למרות שאמרה שהיא הבעיה הכי גדולה בחיים שלי, למרות שניסתה לשכנע אותי להיעלם ולעבור הלאה,
לא יכולתי.
אני אוהב אותה, אהבה חזקה מידי, כזו שמרימה אותך מעלה ומעלה.
מיוחדת, קוראים לזה בימינו.
אני חושב שזו התחלה של תקופה מדהימה.