מחלת האהבה סיפור על וואן דיירקשן פרק 8
*נקודת המבט של ליז*
זאת הייתה הנסיעה הכי מפחידה שעברתי. יותר מהפעם ההיא כשנסעתי לבית החולים בפעם הראשונה, כשרוזלין התעלפה והרופאים מצאו את הסרטן בגופה. יותר מהפעם ההיא שנסעתי כדי לבצע את ההפלה. יותר מהפעם ההיא שנסעתי לבית החולים כדי לבדוק אם הילדה שירו בה במקומי עדיין חיה, היא מתה כמובן.
פחדתי פחות כשאמא שלי הכתה אותי כשהייתי קטנה, פחדתי פחות כאשר הלקוחות שלה התחילו להציק לי.
העשרים דקות האלו היו הדקות המפחידות בחיי.
לאבד את רוזלין היה כמו לאפשר לחלק ממני למות.
לא הייתה לי את האפשרות לגרום לה להיות בריאה, שמחה יותר מעכשיו.
הייתה לי רק את האפשרות להנעים את זמנה עד שתבריא.
אם תבריא.
פתחתי את דלת המכונית והתחלתי ללכת במהירות לעבר דלת הכניסה, כמעט בריצה.
מצד אחד רציתי להגיע לשם כבר, לפני שיהיה מאוחר מידי, מצד שני, פחדתי להגיע לשם, לראות אותה במצבה ולדעת שאני עומדת לאבד אותה, אם זה יקרה.
ליאם ראה שהיססתי ליד דלת הכניסה, הוא אחז בידי ופשוט משך אותי אחריו, מוביל אותי בדרך המוכרת.
זו שהלכתי בה מאות פעמים, אבל לא במצב כזה, חצי משותקת.
אני חושבת שליאם היה לחוץ לא פחות ממני, כשהוא הגיע לדלת הסגורה הוא הסתכל עליי ברצינות.
"מוכנה?” שאל. הנהנתי לחיוב, נמשכת אחריו לתוך החדר המלא בריח התרופות.
בחדר ישבו קרובי משפחה, כולם בוכים ומנגבים את דמעותיהם.
דודתה של רוזלין, בעלה וילדיה שעוד לא הבינו על מה כל המהומה.
אמילי ישבה על יד רוזלין, ראשה מונח על המיטה שלה על ידה החיוורת של רוזלין, אני לא יודעת אם היא ישנה או לא.
"יופי, הגעת,” אמא של רוזלין נגעה בגבי והבהילה אותי, הסתרתי זאת ממנה. “היא מדברת רק עליך כשהיא מתעוררת, היא צריכה אותך, לדבר איתך.” ואז הסתובבה ויצאה מהחדר, מנסה להסתיר את הדמעות שהתחדשו וזרמו על לחייה.
דודתה של רוזלין, שיילי, קמה לקראתי, גוררת אחריה את בעלה שניסה לשדר מראה רגוע ושליו, בשביל אשתו.
"ליז, מתוקה, הגעת.” היא חיבקה אותי, לא פעם ראתה אותי, כבר ידעה מה הסיפור שלי.
שתקתי ונבלעתי בתוך החיבוק החם שלה, לא משנה איזה חיבוק זה היה, הייתי זקוקה לאחד כזה.
"אנחנו הולכים לאכול, את רוצה לבוא איתנו?” היא שאלה, מביטה במבטי שאלה לעבר ליאם שעמד מאחורי, מנסה בוודאי להסתיר את דאגתו, לשדר אווירה נעימה ורגועה, בדיוק כמו בעלה של שיילי.
"לא, תודה. אני באמת צריכה להישאר פה.” חייכתי חיוך קלוש.
"תספרי לי עליו אחר כך.” היא לחשה לתוך אוזני כשאר חיבקה אותי שוב ויצאה מהחדר, מלווה בבעלה ובילדיה.
התקדמתי לעבר אמילי, נוגעת בידה בעדינות, מביטה בה בפליאה כאשר היא מרימה את ראשה בעייפות.
רעמת השיער שלה נראתה חסרת חיים וחומה, לא אדמונית ויפה כמו תמיד, לא קופצנית, דמעות יבשות נשארו על לחייה, מלוות בשבילים של מסקרה כחולה שנמרחה על פניה. לחייה אדומות, אפה נוטף.
היא העבירה את ידה החיוורת על אפה, מנגבת אותו והביטה בי בעיניים ריקות.
היא פשוט שתקה, לא ידעה ממה להתחיל.
"הרופאים אמרו לך ממה ההידרדרות הזו?” שאלתי בלחש, מתיישבת לידה.
"הם לא יודעים,” היא התייפחה, חיבקתי אותה, מנחמת אותה. “היא ממשיכה להתעורר כל כמה זמן ורוצה לדבר איתך. היא בקושי נושמת כבר,” היא הסתכלה במבט מלא משמעות על מכשיר ההנשמה שהיה מחובר לאפה של רוזלין. “אני לא חושבת שהיא תשרוד את הלילה.” היא בכתה לתוך כתפי, מחדשת את זרם הדמעות.
"אני לא יכולה לאבד אותה עדיין, אני לא מוכנה לזה.” היא התייפחה ומלמלה.
"גם אני לא.”
"למה אלוהים תמיד חייב להרוס את הנחוצים לנו ביותר?”
"אלה החיים. בדיוק כמו שבן אדם נפלא כמו רוזלין גוסס ואמא שלי עדיין חיה, בריאה ושלמה.” אמרתי בתיעוב.
"אל תדברי ככה.” היא כעסה עליי, תמיד שנאה כשדיברתי על אמא שלי בצורה הזו.
"מגיע לה שידברו עליה ככה ואת יודעת את זה.” הארס נשמע בקולי, ברור וחד.
אמילי ניגבה את דמעותיה, מוחקת בשרוולה את שבילי המסקרה. היא קמה ממקומה, צועדת בעייפות לעבר הדלת.
"אני לא יכולה להישאר פה יותר, אם היא תתעורר, תספרי לי מה היא רצתה להגיד לך.” זאת אמרה ונעלמה מעבר לדלת.
לא יכולתי לשבת רגע בשקט, קמתי וסגרתי את הדלת, מסתובבת בחדר ללא מנוחה, לחוצה, מלווה בתקתוקים המעצבנים של המכונה שאישרה את חייה של רוזלין, צפצופים בלתי פוסקים המראים על דפיקות ליבה.
ליאם קם ותפס בכתפיי, מביט בי במבט רך. “תפסיקי.”
"לא יכולה, אני לא יכולה. יש לי הרגשה שאני חייבת לעשות משהו.”
"כמו מה?”
"לא יודעת,” נאנחתי. “אני רוצה לעזור לה.” דמעות איימו להופיע בעיני, מבט קצר לעבר רוזלין עשה את ההרגשה יותר גרועה.
"זה לא תלוי בך, אל תתעללי בעצמך בגלל זה.” חייך. חיוך ממיס ומנחם.
"אני-” ניסיתי לחפש את המילים הנכונות, אבודה בתוך המחשבות המסובכות שלי.
המכונה שחוברה לרוזלין צפצפה במחאה, הבטנו לעברה שנינו.
שני צפצופים רצופים.
עצרתי את נשימתי כאשר הקו הפך לשטוח
ואז המשיך את תנועתו.
הדמעות כבר לא יכלו להחזיק את עצמן בפנים. “היא עומדת למות.” מלמלתי וליאם חיבק אותי, חזק-חזק.
כמו בובה, שלא אתפרק.
שהשברים שאיימו להופיע לא ישפיעו על הכול.
הוא שתק. אולי כי ידע שבמצב הזה התשובה 'יהיה בסדר' לא ממש תעזור, כי 'בסדר', כבר לא יהיה.
הוא הסתכל עמוק לתוך עיני, מסרב להרפות, מלטף את לחיי בעדינות. הכאב לראות אותי נפגעת נראה בעיניו.
זה לא כאילו רוזלין הייתה זרה לו לגמרי, היא הייתה חשובה גם לו, אבל בעיקר בגלל שהייתה חצי מהעולם שלי.
הוא לא היה מתעניין בה כל כך אם לא הייתה חברה שלי.
מצד שני, אם היא לא הייתה חברה שלי, בחיים לא הייתי פוגשת אותו.
הדמעות כנראה כבר הפסיקו לזלוג, ליאם נישק אותי על מצחי.
"תודה שאתה כאן.” לחשתי לתוך כתפו, נצמדת אליו יותר ויותר.
"כל עוד את צריכה אותי, תמיד אהיה פה.”
"תתכונן, זה יימשך די הרבה זמן.”
"אני אוהב אותך, בשבילי, זה לתמיד.” הוא אמר.
הגילוי שלו החייה לי את הנשמה לכמה שניות, עד שנזכרתי בנסיבות שהביאו אותי עד לכאן.
"גם אני אוהבת אותך.”
כשליאם ישב לידי ועטף אותי בידיו, הייתי רגועה יותר.
הראש שלי היה מונח על ידיי, ליד ידה החיוורת של רוזלין.
אני חושבת שכל האנשים שנכנסו לחדר, חשבו שנראיתי מוזר.
ילדה שישנה ליד ילדה גוססת והחבר שלה מחבק אותה, אולי גם הוא ישן.
הייתי בתנוחה הזו כמה שעות.
אני חושבת שליאם ישן כל הזמן, אני פשוט לא יכולתי.
הלוואי והייתה לי יכולת כמו שלו, להירדם בכל מצב, אני רק פחדתי להירדם, בזמן הזה רוזלין יכולה להיעלם.
הטלפון של ליאם צלצל והעיר את שנינו.
נרדמתי. הבטתי בפחד לעבר המכונה, נרגעת כאשר רואה שהצפצופים ממשיכים כהרגלם.
"הלו?” קולו צרוד מהשינה, הוא התמתח מעט, מחייך אליי חיוך עייף.
ליאם הקשיב למה שהאדם בצד השני של הקו אמר ועשה בתנועות שפתיים את השם 'הארי'.
"אנחנו בבית בחולים.” ליאם ענה בעייפות.
הוא הסתכל עליי כדי לקבל את האישור שלי לספר את מה שקורה כאן, הנהנתי.
גם החבר'ה קרובים לרוזלין, גם להם אכפת ממנה, כנראה.
"רוזלין במצב קשה.”
"אני אמסור לה, ביי.” הוא ניתק ונאנח. “הארי מוסר שתהיי חזקה ושיהיה בסדר, אני לא חושב שהוא מבין מה קורה פה, הוא לא ראה אותה. הוא אמר שהוא יגיד לזאיין ונייל, ללואי יגיד כשהוא יחזור, הם ינסו להגיע.”
"איזה יופי, עוד מפגש של החמישייה.” קול מוכר השמיע קול צחוק עייף.
הבטתי בתדהמה לעבר רוזלין שנראתה שמחה למרות מכשיר ההנשמה שחובר לה לאף.
"רוזלין…” המילים לא יצאו לי מהפה, הוא רק נשאר פעור.
"איך את מרגישה?” ליאם שאל אותה במקומי.
"לא משהו, אם להגיד את האמת,” היא הסתכלה עליי. “אני צריכה שתהיי חזקה.” היא מלמלה בקול חלש.
"אני לא יודעת כמה זמן נשאר לי,” היא הביטה בי בעצב ואחזה בידי, חלשה הייתה, לבנה כמו רוח רפאים.
"רק בבקשה אל תהרסי את עצמך אחרי שאני אלך.”
"מבטיחה, אני חייבת לך.” חייכתי אליה חיוך קלוש.
"זאת הגישה הנכונה,” היא חייכה חיוך חושף שיניים. “מה שלא הורג אותך, הופך אותך לחזקה יותר ויותר.”
"את הורגת אותי.” מלמלתי בשקט, משפילה את מבטי. ליאם אחז בידי, שולח בי זרמים של רוגע.
"כל עוד את לא לבד, את בסדר.” היא הסתכלה על ליאם, מצחקקת.
"אני צריכה אותך איתי.” מלמלתי, מביטה לעומק עיניה.
"יש לך אותו,” הרגשתי את האחיזה של ליאם מתהדקת סביב ידי, הוא כאן, הוא עדיין כאן. “ואותי, את כבר לא צריכה. אני לא משנה כאן כלום, אני את תפקידי עשיתי כבר.”
"אל תגידי את זה, את תמיד נחוצה בשבילי.” דמעות ירדו על לחיי.
"הייתי לך האחות שלא הייתה לך, זה היה תפקידי, להרים אותך מהשברים, עכשיו זה נגמר ואני יכולה ללכת בשלום. אני אוהבת אותך, ליזי. בשבילי את תמיד תהיי אחות, לא משנה מה יקרה הלאה. אני באמת רוצה שתהיי מאושרת, ללא שום בעיות, מגיע לך.”
"גם לך מגיע.”
"החיים שלי היו נראים כהה בכל מקרה, גם איתך וגם בלעדייך, את פשוט הפכת אותם למלאי תוכן ויפים יותר.”
שתקתי, בולעת כל מילה שלה.
"אילולא את הייתי נשארת הברבי המעצבנת והריקה שהייתי לפני שהכרתי אותך. את מדהימה, ליזי, בחיי. תני בבקשה לאנשים אחרים לראות את זה גם, אל תיסגרי בפניהם.”
"אני אנסה.”
"תני להם לעזור לך, אם את זקוקה לזה, אל תיסגרי.” היא חייכה ועצמה את עיניה.
"אני אוהבת אותך, רוזלין.” לחשתי והבטתי בחיוך הקטן שמתפשט על פניה לאט לאט.
היא שקעה אל תוך המיטה לבנה.
המכשיר אליו חוברה צפצף כמה צפצופים רצופים
ואז פסק.
קו ישר נראה על המסך, קו ירוק וישר לגמרי.
הלב עצר, רוזלין איננה עוד.
רוזלין מתה.
הספקתי לדבר איתה, להרגיש יותר טוב עם עצמי.
הילדה הזו שינתה אותי, לגמרי.
ליאם הביט בי בשקט, לא אמר כלום, רק חיבק אותי חזק כשהדמעות הכתימו את חולצתו במהירות.
תגובות (5)
אני בוכה! זה ממש מרגש ויפה !!
תמשיכי <3
יאוו את חייבת להמשיך אני לא מפסיקה לבכות זה ממש מרגש
סיפור ממש יפה תמשיכיי
והאמת הוא ממש מזכיר לי סיפור שקראתי פעם על הבנים
טוב אולי זאת רק אני אבל הוא ממש יפה תמשיכיי
למה היא מתה???? :׳(
תמשיכי ולא אני אבכה עוד יותר ;D
יאא איזה מרגשש :< תמשיכיי !! וגם אני המשכתי (: