מחלת האהבה סיפור על וואן דיירקשן פרק 7

*נקודת המבט של ליז*
הזמן עבר. שעות, ימים, שבועות.
רוזלין מרגישה די בסדר, בינתיים. בינתיים. זה מה שהרופאים אומרים.
היא חייכנית, צוחקת הרבה, אבל בכל זאת רואים עליה שהיא דואגת. היא יודעת מה מצבה, היא יודעת שלא נשאר לה הרבה זמן.
זו הייתה כמו פצצת זמן מתקתקת, ללא שעון. הפצצה עמדה להתפוצץ בכל רגע נתון, רק לא ידעת מתי.
היא יכלה לתפוס אותך ברגע המתאים, כשידעת שזה עומד לקרות.
והיא יכלה גם לתפוס אותך ברגע הכי לא צפוי…
בכל מקרה, היא הייתה מאושרת. ככל שהקשר עם ליאם נהיה פתוח ותכוף יותר הרבו הפגישות של הבנים עם רוזלין. הם הפכו ממש לחברים טובים.
הייתי יכולה לבוא ביום מסוים לבית החולים ולמצוא אחדים מהם מסתובבים בחדר שלה.
לפעמים היו מגיעים כולם ביחד, לפעמים בזוגות.
את ליאם תמיד יכולתי למצוא שם, גם כשלא ציפיתי לזה.
נראה שהוא נהיה ממש ידיד הנפש של רוזלין, נראה שהוא היה היחיד שהבין אותי טוב כמוה, שהבין מה קורה לה וידע מה להגיד, בזמן הנכון.
האהבה שלי אליו גדלה מיום ליום, וככל שהימים עברו, נראה שהזמן עובר מהר מידי, הימים הטובים האלה עוברים מהר מידי ונעלמים, מותירים אחריהם רק זיכרונות טובים.
"את מחייכת.” רוזלין אמרה לי פעם כשנשארנו לבד.
ניסיתי בכל כוחי להסתיר את החיוך, אבל לא הצלחתי.
"מודה באשמה.” צחקתי.
"את באמת מחייכת הפעם.”
"כנראה.”
"וזה רק בזכות ליאם.”
רק השם שלו גרם לי לפרפרים בבטן, הרגשה טובה כל כך שמילאה אותי כל פעם מחדש, עם כל זיכרון, עם כל מראה שלו.
"אני אוהבת כשאת מחייכת, בבקשה, אף פעם אל תפסיקי.” היא חייכה אליי, שמחה בשמחתי.
זו הייתה חברה אמיתית, ויותר מזה.
האחות התאומה שאף פעם לא זכיתי לה בקשרי דם.
אמא שלי חדלה להתקשר, עזבה אותי לנפשי, נתנה לי להינות מחיי כרצוני.
האמת? זו הייתה המתנה הכי גדולה שהעניקה לי עד כה.
העזיבה המוחלטת שלה, ההתנדפות הלא מורגשת שלה.
הייתי שמחה יותר.
שוכחת מכל הכאבים של העבר ומנסה להתרכז בהווה ובעתיד שנבנה בהדרגתיות.

אני וליאם מבלים הרבה ביחד בבית של הלהקה, הבית שהם שכרו כולם ביחד כדי להישאר מלוכדים.
איכשהו, הבית תמיד נראה שוקק חיים, רעש בכל מקום, בכל דקה ודקה משהו חדש קורה.
התחברתי גם עם אלינור, חברה של לואי, וגם היא פגשה את רוזלין, הופכת גם היא לחברה טובה שלה ולחברה השנייה שתמיד תהיה שם כדי לתמוך בי, לא משנה מה.
ליאם הכניס אותי לעולם חדש – לעולם שלו, העולם של ליאם.
והעולם של ליאם הוא מדהים.
אני אוהבת אותו.
אהבה תמימה כביכול, שום דבר לא מוגזם.
בינתיים התקשורת לא רודפת אחריי ולא מציקה לרוזלין בבית החולים.
זה טוב.
זה נראה כאילו שום דבר לא יכל להישבר, כי הכול היה מושלם וטהור במשך כל כך הרבה זמן מכדי שמשהו ייהרס.
אני חושבת שצדקתי.

ישבתי על המיטה של רוזלין, משלבת רגליים ומסתכלת על התמונות שהבנים צילמו בשטח בית החולים.
תמונות מדהימות שנייל וזאיין צילמו, תופסים רגעים מדהימים במיוחדת בשביל רוזלין שיושבת עכשיו על מיטתה, מנופחת מגאווה ושמחה, כמעט בוכה מהיופי שלפניה.
עצים מטילים צל בעת שקיעה, חבורת יונים שלואי רץ אחריהן, הארי דוחף את נייל למזרקה שבכניסה, הארי דוחף את לואי למזרקה שבכניסה, לואי מושך אחריו את הארי, ליאם היושב בצד ומתפקע מצחוק.
זו הייתה התמונה האהובה עליי.
אני חושבת שרוזלין אהבה יותר את העובדה שהם חזרו אחר כך לחדר, נוטפים מים, מופתעים שהשומר בכניסה נתן להם להיכנס כך.
המשכתי להעביר את התמונות, להביט באחת ואז להעביר אותה לרוזלין.
נייל אוכל ברעבתנות, לואי עושה פרצופים מוזרים, הארי מחייך, זאיין ישן, ליאם מנשק אותי.
"אפשר לקחת את התמונה הזו?” רוזלין שאלה.
"למה לא? אלה התמונות שלך.” המשכתי להסתכל על התמונה הזו, כמה אושר השתקף בה.
"זאיין אמר בעיקרון להביא לך אותה, אבל רציתי להשאיר אותה לעצמי, היא מזכירה לי שלא הכול כל כך רע.”
"ברור שאת יכולה להשאיר אותה.” זכר לדמעות הופיע בעיניי.
"זה לא יראה מוזר?” היא אמרה לאחר כמה שניות שהביטה בתמונה.
"מה מוזר?”
"שתהיה לי בחדר תמונה של אנשים מתנשקים.”
"כל עוד הם לא זרים לך לגמרי, אני לא חושבת שזה יהיה מוזר.” הבעתי את דעתי.
"יופי!” היא שמחה, פתחה את אחת המגירות בשידה שלה והוציאה מסגרות של תמונות משם.
"איזה תמונות את רוצה לשים שם?”
היא הצביעה על שלוש תמונות, התמונה שלי ושל ליאם מתנשקים, תמונה שאני צילמתי שבו מופיעים כל הבנים מחייכים לעברה חיוכים חושפים שיניים והתמונה שגם אני צילמתי כשכל הבנים סובבים אותה.
סידרתי את התמונות לפי הסדר שביקשה על השידה שלה.
תמונות רבות היו שם.
"אני הכי אוהבת את זאת.” היא הצביעה על התמונה האמצעית, בה נראתה לפני כשנה, בריאה וצעירה, מחייכת לעבר המצלמה, קרני השמש צובעות את רוב שיערה האדמוני הארוך לג'ינג'י מהפנט.
"יהיה בסדר.” אמרתי לה, מסתכלת לעבר השיער הקצוץ שלה, שלא נשר לגמרי.
"אני מתגעגעת.” היא אמרה, דמעה יוצאת מעינה. אצבע ארוכה מלטפת את השיער שבתמונה.
חיבקתי אותה, רק כי לא ידעתי מה להגיד, שום דבר שאגיד עכשיו לא יעזור לה.
היא חולה, חולה מאוד.
יכול להיות שהשיער שלה לא יחזור אף פעם. ולא רק השיער, הגוף שלה לא יחזור לקדמותו.
הסרטן הזה הורג אותה ואותי ביחד איתה.
היא התנתקה ממני וחייכה חיוך קלוש, מנגבת את הדמעות.
"אני בסדר.” היא מלמלה.
הבטתי בתמונה ארוכות, משווה את השינויים שחלו בה.
היה רק דבר אחד שלא השתנה בכלל.
העיניים שלה תמיד ברקו ותמיד יישארו בורקות.
כי היא הייתה מאושרת, תמיד אופטימית, נשברת רק ברגעים מסוימים, כאלה שכמעט לא קיימים.
נשיקה שקטה בעורפי הקפיצה אותי לאחר כמה דקות של שקט, רוזלין חייכה וידיים חמות עטפו אותי.
שאפתי לריאותיי את ריחו המשכר.
"אני רואה שקיבלנו כאן מקום כבוד.” ליאם אמר והביט לעבר התמונה שלנו שעמדה על השידה של רוזלין.
החיוך של רוזלין התרחב. “אנשים מיוחדים מקבלים מקום מיוחד בלב וגם על השידה המיוחדת.”
"אני מרגיש עכשיו נורא מיוחד.” הוא חייך אליה והיא נמסה.
כשרוני הילד.
גורם לכולם להתפרק בחברתו וגם עליי פועלים הקסמים הקטנים האלו שלו.
צעדים מוכרים נשמעו מהמסדרון, עקבים גבוהים שמטופפים בעדינות על רצפות המסדרון.
"שלום, שלום!” אמילי הכריזה כשנכנסה לתוך החדר, מחויכת וזוהרת כתמיד.
"עכשיו לכי מפה מהר לפני שאמילי תתחיל לדבר על המסקרה המדהימה שהיא רכשה לאחרונה.” רוזלין הזהירה אותי.
"די ברור.” צחקתי ולקחתי את התיק שלי.
ליאם החזיק בידי וביחד הלכנו החוצה.
"הבטחת לי לראות סרט היום.” הוא לחש לאוזני.
"הבטחות מקיימים. גם ככה לא תכננתי לחזור היום הביתה.”
"קיווית שיהיה מקום להתנחל אצלי?” שאל.
"כן. בבקשה?”
"את תמיד מוזמנת. הארי ונייל יצאו לאיזשהו מועדון, זאיין נסע הביתה ולואי לקח את אלינור לבלות. הבית כולו לרשותנו.”
"מושלם.” נישקתי אותו על שפתיו ונכנסתי לתוך הרכב.

בעטתי בנעליים שלי, מרסקת אותן על הרצפה, נצמדת אליו ככל האפשר.
בחושך האווירה הייתה יותר רגועה.
ניסיתי בכל כוחי להתרכז בסרט, מה שלא היה כל כך אפשרי.
הנחתי את הראש שלי על הכתף שלו, היד שלו עוטפת אותי.
השחקנים בסרט החלו לזוז, זה היה סרט על זוג צעיר.
"צירוף מקרים?” חייכתי אליו.
העיניים שלו זהרו בחשכה, מתמקדות במסך.
"אולי.” חיוכו מתרחב.
הדמויות המשיכו לזוז במשך שעה וחצי. שני חברים, הכי טובים. פשוט מתאהבים.
בהתחלה זה כמובן לא הדדי.
זה מתפתח.
וזה הכי מושלם בשבילם.
הם היו החצי המשלים אחד של השנייה.
גם אני הרגשתי ככה, שליאם היה החצי המשלים שלי.
רק שבניגוד לסרט, כאן, לא היינו חברים הכי טובים. לא צחקנו מאותן שטויות מאז שהיינו קטנים, לא נפגענו אחד מהשנייה, לא אמרנו משפטים מעוררי מחשבה שנכתבו לנו מראש בטקסט.
אלו החיים האמיתיים.
ובחיים האמיתיים דברים כאלה קורים, רק לא כאן.
לא במקרה הזה.
זה גם לא משנה, כי טוב לי ככה.
כמו שזה עכשיו.
ואני לא רוצה שזה ישתנה, אף פעם.
הסרט נגמר בנשיקה האחרונה של שניהם, כשהם הזדקנו, מוקפים בנכדים שלהם.
סרט קיטשי ביותר.
רק מראה עד כמה שהחיים האמיתיים יותר טובים.
ללא טקסטים מוכתבים, פשוט זורמים.
"היה טוב?” שאל אותי.
"נחמד.” הבטתי בו.
"קיטשי ביותר.”
"מסכימה.” צחקתי.
"אז למה הסכמת לראות אותו?” התפלא.
"אתה בחרת.”
"אם להגיד את האמת, אלינור בחרה.”
צחקנו שנינו.
"אני חושב שיש בדיסק הזה גם סרט המשך,” הוא הסתכל עליי. “נסבול עוד קצת קיטש?”
"אני חושבת שאני מסוגלת, חייבים לגלות איך זה נגמר.” חייכתי אליו.
הוא לחץ על כפתור ההפעלה, מסתכל על הכתוביות שהופיעו על המסך, בולע אותן בעיניו הגדולות.
המשכתי להסתכל עליו, הסרט בכלל לא עניין אותי.
לא הסרט ולא הטקסטים, לא הבחור החלומי של הסרט ולא הבחורה היפהפייה שלצידו.
החיים האמיתיים היו יותר טובים, בסופו של דבר, דרך נקודת מבט מסוימת.
הוא שם לב שהסתכלתי עליו. “מה?” הוא נלחץ, חשב שעשה משהו מוזר.
"כלום. טוב לי.” אמרתי מחייכת אליו.
"גם לי.” הוא צחק ונישק אותי על שפתיי, עוטף את גופי בידיו הגדולות, חום גופו מרתיח את הלב שהיה קפוא שנים.
הנחתי את הראש שלי על החזה שלו, מקשיבה לפעימות ליבו הקצובות והמהירות.
הדמויות שוב החלו לזוז על המסך, מטשטשות מרגע לרגע.
הייתי עייפה, לא הצלחתי להחזיק מעמד.
עיניי נעצמו לבסוף, הגוף שוקע לתוך שינה עמוקה.

הולכת על חבל דק, מתנדנדת מצד לצד.
כל מה שקרה לי אי פעם עובר על פני תמונות ענקיות, סרטים שלמים של הפחדים שלי, סרטים שלמים על מי שפגע בי.
כל מי שאי פעם שנאתי הופיע שם, כל מי שפגע בי הופיע שם.
"את יודעת מי את?” קול עמוק הופיע מתוך בועה שניפצה את האשליות שלי.
"את יודעת מי את אמורה להיות?” שוב אותו הקול, מטיל בי ספק.
"את יודעת איפה את בכלל?”
"בעולם שלי, בעולם שלי אין זמן.” עניתי הפעם. “קוראים לי אליזבת. אני לא הייתי אמורה לחיות, אני גרה באנגליה. שום דבר בחיים שלי לא נראה כפי שהוא אמור להיראות.”
"יופי,” הקול המצמרר חזר. “מהי נקודת האור שלך?”
"ליאם.” עניתי בלי לחשוב, זו הייתה התשובה ההגיונית ביותר.
"בטוחה?”
"כן.” עניתי ללא ספק.
הקול התגלגל מצחוק, מעלים את כל הפגיעות, את כל הסרטים, התמונות.
נשארתי בחושך, מביטה בפחד מצד לצד, הכול נעלם.
כל מה שאי פעם פחדתי ממנו.
הילדה שמתה במקומי הופיעה מול עיני.
טעות תמימה כביכול, זו התוצאה של בילוי בחברת כנופיית פשע.
היא הייתה צעירה מידי.
שעונים מתקתקים הופיעו בכל מקום.
"שום דבר הוא לא כפי שהוא נראה, תדעי זאת תמיד.” רוזלין הופיעה במקום הילדה המתה.
"למה את מתכוונת?” שאלתי מבולבלת.
השעונים תקתקו בקול אדיר, מעיקים עליי וחוסמים את מחשבתי.
רוזלין נעלמה.
"רוזלין!”
הכול הפסיק בבת אחת.
השחור שוב הופיע.
"אל תסגרי בפנייך דלתות פתוחות, אנשים יכולים לעזור לך, תני להם.” היא אמרה מתוך החשכה.
"איפה את?” לחשתי בייאוש, מפחדת מהפרידה ממנה.
טבעתי בתוך החושך, לא מסוגלת לצאת, לא מסוגלת לנשום.

הטלפון המצלצל שלי העיר אותי משנתי, כשרציתי להושיט את ידי ולקחת אותו הוא הפסיק.
הייתי מכוסה בשמיכת צמר כחולה, ליאם לא היה לידי.
התמתחתי, מנסה לסלק את שאריות הזיכרון מהחלום שחלמתי.
אור דלק במטבח, הלכתי לשם, מוצאת את ליאם במכנסי פיג'מה וחולצה ארוכת שרוולים.
"שלום לך.” הוא נישק אותי על שפתיי.
"לא הצלחתי להישאר ערה, תסלח לי?”
"ברור.” חיבק אותי.
הסתכלתי על השעון, שתיים בלילה.
"מה גורם לך להישאר במטבח בשתיים בלילה?”
"רק התעוררתי, גם אני לא הצלחתי להישאר ער.”
שתקתי לשנייה, לוקחת מהעוגיות שנחו בצלחת על השולחן הגדול.
"התקשרו אלייך.”
"מי?”
"לא יודע, מספר לא מזוהה.”
"לא ענית?”
"אני לא נוגע בטלפון שלך מאז שעניתי בטעות לאמא שלך.” הוא נשמע נבוך.
"צעד חכם. גם לי לא ממש מתחשק להשאיר אותו אחרי שאני מדברת איתה. יותר מתחשק לי לרסק אותו על הרצפה.”
התרוממתי וחזרתי אל חדר הטלוויזיה, מחפשת את הטלפון.
לקחתי אותו לידי, מביטה על הצג.
13 שיחות שלא נענו, כולן מאותו המספר.
מספר לא מזוהה.
ליאם הסתכל עליי במבט שואל כשחזרתי אל המטבח.
"נו, מי המטרידן?” צחק.
"לא יודעת, אני לא מכירה את המספר, אבל האדם בהחלט מטריד, 13 שיחות.”
"הוא צריך ללמוד שאם לא עונים אחרי 5 פעמים, לא צריך להתקשר יותר.”
"במיוחד לא בשעה כזו.” נשענתי לצידו על השיש.
הטלפון צלצל שוב כדי להזכיר על קיומו.
"תעני.” ליאם אמר לי כשהיססתי, למה? אולי זאת אמא שלי?
"ואם זאת אמא שלי?”
"אז תעבירי לי את הטלפון, אני אנאם לה נאום קצר על כבוד הדדי.” הגן עליי.
לחצתי על הכפתור בהיסוס.
"הלו?”
"אליזבת, איפה את לעזאזל?!” קולה העצבני של אמילי הגיעה לאוזני.
"אמילי, זו את? למה את מתקשרת ממספר לא מזוהה?” הסתכלתי על ליאם במבט מרגיע.
"זה הטלפון החדש של אמא, בטלפון שלי נגמרה הסוללה.” היא נשמעה מטורפת, עבר עליה הרבה.
"אני אצל ליאם, מה קרה?” עניתי על השאלה הקודמת.
היא התחילה לבכות בהיסטריה.
"אמילי מה קרה?!” נלחצתי, ליאם הביט בי בריכוז, מנסה להבין מהמבטים על פניי אם הכול בסדר.
"היא-” היא התחילה להתייפח, מילה לא יצאה מפיה.
"מי? רוזלין?”
"כן.” מלמלה.
"מה קרה?” פחד תקף אותי.
"היא – היא,” אמילי התחילה לגמגם הברות אחדות. "אחרי שהלכת באתי להחליף אותך.” היא ניסתה לנשום, להירגע.
"נכון.” ניסיתי להבין במה מדובר.
"היא הידרדרה במהירות אחרי שהלכת, היא לקחה את התרופות שלה ואחרי כמה זמן התחילה להשתעל בטירוף והייתה לה סחרחורת מטורפת. הרופאים היו פה וניסו לעזור לה, גם האחיות, שום דבר לא עוזר.”
שותקתי.
"אני לא יודעת כמה זמן עוד נשאר לה, בבקשה תגיעי לפה מהר, אני משתגעת, כל פעם שהיא פוקחת עיניים היא אומרת שהיא צריכה אותך.”
שעונים מתקתקים. שום דבר הוא לא כפי שהוא נראה באמת.
"ליז? ליז, את שם? את שומעת אותי?” היא דיברה אליי, אבל אני שקעתי בעולם משלי.
נקודת האור שלי עמדה מולי, אבל לא יכולתי להשתלט על עצמי.
במקום הילדה המתה רוזלין הופיעה.
אני חושבת שחלומות הם המבט הכי קרוב למציאות.
"תגיעי לפה מהר.” היא אמרה וניתקה.
הטלפון נח על השיש הקר, נמחץ תחת ידי הכבדה.
"ליז?” ליאם פנה אליי, מביט בי. “הכול בסדר?”
הכול בסדר?
הכול הרוס.
שעונים מתקתקים. הנה זה מתחיל.

*נקודת המבט של ליאם*
המבט שלה הפך לריקני, העיניים חלולות לגמרי.
"ליז?” ניסיתי לדבר אליה, היא לא ענתה, רק הביטה ברצפה. “ליז, הכל בסדר?”
שום תשובה.
העיניים החלולות שלה הפכו למפחידות יותר ויותר, הירוק הזוהר התכסה בשחור, האישון שלה המשיך לגדול וכיסה את כל העין.
החזקתי אותה בפניה, גורם לה להסתכל לתוך עיני.
"ליז, בבקשה תעני לי.”
היא הסתכלה לתוך עיני. היא נראתה כעיוורת.
כאילו היא לא שומעת אותי, לא רואה אותי.
כמו בובה.
הושבתי אותה על השיש והחזקתי אותה בכתפיה, תומך בה שלא תאבד שיווי משקל.
כמו בובה.
"בבקשה אל תיסגרי בפניי, אם קרה משהו, תגידי לי.”
עיניה קיבלו מיקוד, השחור הצטמצם מעט.
"רוזלין במצב קשה. לא יודעים כמה זמן נשאר לה.” היא אמרה.
"אז בואי ניסע לשם עכשיו.” משכתי אותה אחרי, לוקח את הטלפון שלה ומוביל אותה לעבר דלת הכניסה.
"אני מפחדת לראות אותה. אני רוצה לזכור אותה חיה ואופטימית, לא מחוברת לשום מכשיר הנשמה.”
"את חייבת את זה לעצמך, אם לא תלכי תצטערי על זה כל חייך.”
היא הביטה בי עוד כמה שניות, עיניה מתחילות להתמלא דמעות.
עזרתי לה ללבוש את המעיל שלה ולקחתי גם את שלי מהקולב, לובש כובע צמר כדי לסדר את שיערי הסורר ולהיראות כאילו לא יצאתי הרגע מהמיטה.
פתחתי לה את הדלת.
אני חייב להיות שם בשביל ליז.
הרכב התעורר לחיים, דוהר במהירות לכיוון בית החולים.
אין זמן.
פעם ראשונה בחיים אני מרגיש במירוץ הבלתי אפשרי הזה אחר הזמן.
מוות זה לא בשליטתנו ברוב הזמן.
ועכשיו אנחנו רודפים אחרי הזמן שנעלם במהירות.
"איך זה יכול להיות? ראינו אותה לפני כמה שעות והיא הייתה בסדר גמור.” ליז הרהרה בקול, קולה סדוק.
"זמן זה המושג העיקרי.”
אין לנו זמן.