מחלת האהבה סיפור על וואן דיירקשן פרק 6

*נקודת המבט של ליאם*
כשחזרנו לחדר של רוזלין, הבעת פניה של ליז השתנתה. גם החיוך שעוד איכשהו הצלחתי לעלות על פניה, נעלם כלא היה.
"הכול בסדר?” לחשתי לתוך אוזנה כשהתקרבנו אל מוקד השיחה, רוזלין, מוקפת מכל צדדיה.
היא לא ענתה, רק הנהנה.
"את בטוחה?”
שוב הנהון.
משהו בטוח לא בסדר כאן.
רוזלין צחקה הרבה, ראיתי שזה גורם לליז להרגיש יותר טוב.
הקלה התפשטה בתוכי, אם ליז מרגישה יותר טוב אני מרגיש הרבה יותר טוב, רוגע כלשהו.
בשלב מסוים כולם התפזרו איכשהו, לואי והארי הלכו עם נייל לאכול וזאיין חיפש משהו בכיסיו.
"עדיין לא נגמלת?” שאלתי אותו, מסתכל על חפיסת הסיגריות החצי גמורה שהוציא מכיסו.
"מנסה.” חייך אליי חיוך מבויש.
"גם אני צריכה הפסקה.” אמרה ליז והוציאה את חפיסת הסיגריות שלה מהכיס.
אם להגיד את האמת, לא הייתי מופתע כלל כשעשתה זאת.
בחורה כמו ליז, אחת שנראית כמוה, לא מפתיע שתעשן.
"בוא, יש לי מצית.” הגיבה ליז על החיפוש הנואש של זאיין אחר מצית.
הם יצאו מהחדר ואני נשארתי לבד עם אמילי ורוזלין.
"בבקשה תגרום לה להפסיק עם העישון הזה.” רוזלין העוותה את פניה להבעת גועל. “אני כבר לא מסוגלת, אולי אתה תוכל.” היא חייכה.
"אני לא מסוג האנשים שמשפיע, גם זאיין לא מקשיב לי.” צחקתי.
"תנסה לפחות.” אמילי חייכה אליי, משלבת ידיים ומתיישבת על הכיסא לידי, על הכיסא שעליו לפני כמה שניות ישבה ליז.
"תשמור עליה, טוב.” אמילי אמרה והביטה בי ברצינות, כך גם רוזלין עשתה.
"אני לא מתכוון לפגוע בה, באמת שאני לא מבין למה כולם נטפלים אליי עם המשפט הזה.”
"מי אמר את זה לפנינו?” רוזלין נשמעה מבולבלת.
"זאיין כבר הקדים אתכן.”
"הבחור יודע על מה הוא מדבר.” אמילי הגיבה.
"אני לא מבין רק למה כולם אומרים לי את זה, אני לא אחד שייפגע בכוונה.”
"אתה מסוג האנשים שיש לנם פוטנציאל גבוה לפגוע, לא בכוונה, כמובן. אתה מפורסם – מה שאומר שיש לך הרבה מעריצות שאוהבות אותך, מה שאומר שאולי, גם אם לא בכוונה, מתישהו, בטעות, תפגע בליז.” רוזלין אמרה.
"אני לא אחד שבוגד.”
"אתה גם לא אחד ששולט במעריצות סביבך.” אמילי אמרה.
"נכון.”
"אז תנסה שלא לפגוע בה, בסדר? היא כבר נפגעה מספיק, אני לא חושבת שאם תפגע בך היא אי פעם תשתקם.” הן דואגות לה. ממש דואגות לה. יש משהו בליז שאני לא יודע, משהו מהעבר שלה שגורם לה להיסגר בפני אנשים ולנסות להגן על עצמה בדרכים שונות. אטימות, ציניות, מראה פריקי.
הכול כדי שלא ישימו לב אליה, הכול כדי להיות כמו זיקית, להשתלב ולהיעלם.
רק שהיא לא ממש משתלבת, אלא יותר בולטת בשטח.
הדלת נפתחה בכוח ודרכה נכנסו הארי ולואי, צוחקים.
"השארתם את נייל לחסל את כל האוכל?” שאלתי.
"לא הצלחנו להוציא אותו משם!” לואי מחה.
הם התיישבו ליד רוזלין, מצדה השני.
הארי הביט לכל הצדדים. “נו, ליאם, איפה האהובה שלך?”
"הלכה לעשן עם זאיין.”
"היא מטפחת את ההרגלים שלו, ילדה רעה.” לואי צקצק בלשונו.
"היי, תיזהר, הוא עוד ירביץ לך,” הארי אמר ללואי, מביט בי במבט משועשע. “אל תתעסק עם הילדון הזה, הוא נחמד רק כשהוא רגוע, אני מדבר מניסיון.”
"אני לא מבין למה אני חבר שלכם בכלל.” כיסיתי את פניי בידי והם התפקעו מצחוק.
אחרי כמה דקות הדלת נפתחה שוב, זאיין וליז נכנסו והתקרבו אלינו.
זאיין תפס את הכיסא היחיד הפנוי שהיה שם אז ליז התיישבה על הברכיים שלי, עוטפת את כתפי בידיה הדקות.
זה נראה כאילו היא מתנהגת בטבעיות מושלמת, שבאמת לא אכפת לה מכל האחרים שהיו שם.
אני חושב שעד עכשיו זה הדבר שהכי מצא חן בעיני, היכולת להתעלם מכולם ולעשות דברים שאחרים חושבים טוב-טוב לפני שהם עושים אותם.
היא נצמדה אליי יותר, כולה מחויכת.
"וואו, אוהבים, תרגעו,” לואי הסתכל עלינו וצחקק. “תשיגו חדר לפחות.”
ליז הוציאה לו לשון בתשובה והשיחה נמשכה כמו מקודם רק בתוספת צחקוק קטן פה ושם.
אנשים נכנסו והלכו, רופאים שבאו לבדוק את רוזלין, אחות שבאה להזריק לה חומר כלשהו, שעות הביקור נגמרו ואנחנו היינו חייבים ללכת.
"החבר'ה נסעו כבר.” אמרתי לליז, מביט בה כשהיא מסדרת את החדר של רוזלין בזמן שישנה.
"לא נסעת איתם?” היא נשמעה מופתעת, מסתובבת להביט בי, שולחת אליי את העיניים הירוקות שלה שמשאירות אותי משותקות לשברירי שניות.
"לא, באתי היום לבד. את נוסעת גם או שאת נשארת?”
"נוסעת. רק רוצה לסיים לסדר פה.”
"מחכה לך.” חייכתי אליה והתכוונתי לצאת מהחדר.
"אתה לא חייב.” היא אמרה.
"לכל נסיכה חייב להיות נהג כרכרה, לא ככה?” היא הסמיקה קצת וחייכה חיוך קטן.
"איך שאתה רוצה.”
חיכיתי לה מחוץ לחדר, מציץ לשם לפעמים, מחייך כשעיניה פוגשות בעיניי.
היא המשיכה לסדר את החדר, החזירה את הכיסאות למקום, ניקתה לכלוך שנשאר אחרי החזירים ששהו שם קודם.
רוזלין התעוררה וחייכה אליה, נותנת לה חיבוק אחרון לפני שהיא הולכת.
"בבקשה אל תחזרי מחר.” היא אמרה אליה בתחינה.
"למה לא?” ליז שאלה בפליאה.
"את נמצאת כאן כל יום, כל היום. גם לך יש חיים משלך, תנצלי את זה.” רוזלין חייכה חיוך רחב.
"בזמן שאת כן נמצאת פה, אני רוצה לנצל את הזמן הזה.” היא אמרה בעצב.
"אני לא מתכוונת ללכת לשום מקום בקרוב.”
"זה לא תלוי בך.”
"ליזי, בבקשה. את יושבת כל היום בין ארבעת הקירות הלבנים האלה, ואת אפילו לא חייבת לעשות את זה. בבקשה, בשבילי, לכי תהני מהחיים שלך.”
"רוזי-”
"לא.” רוזלין הפסיקה אותה והמשיכה לדבר. “כשיש לך מישהו נפלא כמו ליאם,” היא הרימה את מבטה ופגשה בעיני. “את צריכה להיות איתו כל עוד יש לך הזדמנויות.”
ליז הסתובבה ויצאה מהחדר, סוגרת כמעט עד הסוף את הדלת. מהחריץ הקטן שנשאר ראיתי את רוזלין מחייכת אליי בסתר וקורצת, נשכבת במיטתה ומסתכלת על התמונות החדשות שצולמו במצלמה שלה.
עטפתי את ליז ונשקתי לראשה, מתקדם איתה לעבר היציאה.

הנסיעה לביתה הייתה קצרה, למרבה הפלא. היא שתקה כל הנסיעה, נתתי לה. הזמן היחידי היום שיש לה הזדמנות לחשוב ולא לענות על שאלות, לדבר או להקשיב.
היא הביטה מחוץ לחלון הקדמי, הבעתה אטומה לגמרי, שום זכר לרגש כלשהו.
"הגענו.” אמרתי, עוצר את הרכב ליד השער שהוביל לביתה.
היא נאנחה בכבדות ועצמה את עיניה, משעינה את ראשה על משענת הראש.
"הכול בסדר?” היא דיברה כל היום, רק לא על מצבה.
"לא יודעת. באמת שאני כבר לא יודעת.” היא פקחה את עיניה, הן טיילו בפראות בכל סנטימטר קטן ברכב הסגור, מחפשות דרך מילוט מהירה.
"זה בגלל רוזלין?” עיניה חדלו לנוע, היא הביטה בי בעצב, עיניה מנפצות את לבי למיליוני רסיסים.
"זה תמיד בגלל רוזלין.”
היא שתקה כמה שניות. אחזתי בידה, מעודד אותה להמשיך.
"אני פשוט מפחדת. אני לא מוכנה עדיין שהיא תלך. המצב שלה לא יציב, אפילו הרופאים אומרים את זה,”
היא נאנחה שוב. “לפעמים הם אפילו לא יודעים מה להגיד. אני לא חושבת שאני אוכל להשתקם אם היא תעלם לי בפתאומיות.” דמעה קטנה בצבצה בזווית עינה.
ההבעה הקשוחה הרגילה חזרה לפניה, מעלימות את פרץ הרגשות הזה, כאילו לא היה אף פעם.
"אני לא יודע אם זה עוזר לך, אבל אני תמיד אהיה פה בשבילך.”
היא חייכה אליי. “תודה.”
"תזכרי את זה.”
"אל תבטיח משהו שלא תוכל לקיים. כל עוד אתה כאן, אני מאושרת, באמת, אבל אל תבטיח שתישאר פה תמיד.”
"אני מודע למילים שאני אומר, מודע להבטחות שאני מבטיח.”
"הרבה ניסו, להישאר לידי תמיד, אבל אף אחד לא הצליח. כל אחד נעלם מהחיים שלי בדרך כלשהי, בדיוק בנקודת משבר.”
"כל עוד תרצי שאהיה לצידך, אהיה שם.” אמרתי.
היא נישקה אותי נשיקה יבשה על שפתיי, משאירה רצון לעוד.
"תודה ליאם.” היא יצאה מהרכב, משאירה אחריה שובל של קור שנכנס לתוך הרכב.
רק אחרי שטרקה את הדלת והתחילה ללכת לכיוון השער שמתי לב ששכחה את הטלפון הנייד שלה על המושב.
הצג נדלק ומוזיקה שקטה הודיעה על מישהו או מישהי שרצו לדבר עם ליז.
היססתי.
אני לא אמור לעשות את זה.
ובכל זאת…
"הלו?” עניתי.
"פעם שנייה שאני מתקשרת כבר. אני צריכה כסף.” שמעתי קול מתקתק של אישה.
במה ליז הסתבכה הפעם?
לא עניתי.
"ליז?” היא שאלה בכעס, מחכה למענה.
"לא,” נאנחתי. “ליאם.”
"מי זה ליאם?” שאלה בחשד.
"החבר של ליז.” עניתי בקול בטוח.
"אה, אז העלוקה מצאה לעצמה אהבה?! נעים להכיר, אני אמא שלה, לצערי.”
"איך את מסוגלת לדבר ככה על ליז? היא הבת שלך!” התעצבנתי.
"אתה – חמוד ככל שתהיה, אל תתעסק בעניינים שלא שלך,” אמרה בבוטות. “איפה היא?”
"לא יודע.”
"שקרן.”
"היא הלכה ושכחה אצלי את הטלפון, לא אמרה לאן היא הולכת.”
"קרציה הילדה הזאת,” אמרה האישה ונאנחה. “טוב, תמסור לה שהתקשרתי, תתעלם מהקללות הלא הוגנות שיבואו ממנה אחר כך. נדבר.” היא צחקה צחוק גרוני עמוק וניתקה.
הבעת הלם עלתה לפניי.
החיים של ליז הם החיים המסובכים ביותר שראיתי וזכיתי לחוות.
דפיקה שקטה על החלון הקפיצה אותי, זו הייתה ליז. פתחתי את החלון והבטתי בה במבט אטום.
"שכחתי פה-”
"את הטלפון.” השלמתי אותה והושטתי לה אותו דרך החלון.
"הכול בסדר?” היא שאלה.
"אמא שלך התקשרה, ביקשה כסף.”
הבעת פניה של ליז לא השתנתה, רק עיניה אורו באור שונא.
"מה היא אמרה לך?”
היא לא כעסה על כך שעניתי, שחיטטתי לה בחייה הפרטיים.
"שהיא צריכה כסף.”
"זהו?”
"כן.”
היא הביטה בטלפון במבט מוזר, לא בטוחה מה לעשות הלאה.
"ליז-” התחלתי להגיד, אבל היא קטעה אותי.
"אל. פשוט אל תבקש ממני להסביר לך או לספר לך, אני בעצמי עוד לא מבינה מה קורה פה. אני באמת רוצה שתדע מי אני באמת, אני רוצה לספר לך, אבל אני לא מסוגלת.”
"כשיבוא הזמן ותרגישי טוב עם עצמך, תעשי את זה.” לא לחצתי עליה. מספיק לחץ יש לה עכשיו.
"תודה.” היא חייכה חיוך קלוש.
"לילה טוב.”
"לילה טוב, ליאם.”