מחלת האהבה סיפור על וואן דיירקשן פרק 4

*נקודת המבט של ליאם*
"לואי!” צעקתי לבסוף, הבחור התחרש לגמרי, כשהוא רואה טלוויזיה הוא לא שומע כלום.
"מה אתה צועק! השמיעה שלי מושלמת ואתה הורס אותה!” הביט בי.
"אני עומד פה כבר חצי שעה.” חייכתי והבטתי בשעון שלי כדי להצדיק את טענתי.
"הגיע הזמן לבקר אצל הרופא,” הרהר בקול. “נו, אז מה רצית?”
"אני יכול לקחת את המכונית שלך? שלי התקלקלה.”
"בטח.” אמר וקם מהספה, הוא ניגש אל המגירות שבמטבח וחיטט בהן קצת, מוציא לבסוף צרור מפתחות קטן וזורק אותו אליי.
"רק שאלה קטנה לפני שאתה הולך.” הוא הסתכל עליי אחרי שתפסתי את המפתחות.
"כן?”
"אתה יוצא עם ליז?” הוא חייך חיוך רחב.
"איך ידעת?”
הוא הצביע על בגדיי. “אף פעם לא השקעת כך בשביל בחורה.”
"לא השקעתי בכלל.” שיקרתי קצת.
"רואים, אתה לבוש בהתאם, תהנה, מאוהב אחד!” הוא צחק וחזר לצפות בטלוויזיה.
נכנסתי לתוך הרכב, מתניע ולנוסע לעבר הכתובת שליז נתנה לי כשעתיים קודם לכן, חיוך רחב על פניי, השמש השוקעת מסנוורת אותי, צובעת הכול בגוונים של כתום, גורמת לכל דבר להיראות יותר שמח, יותר טוב.

*נקודת המבט של ליז*
כשיצאתי מהמקלחת זכיתי שוב לטענות שאני מרטיבה את כל המסדרון, תגובות מצחקקות מצד אמילי שהייתה בבית.
"לאן?” היא שאלה כשנכנסתי לחדר האורחים – החדר שלי כביכול – וניסיתי לבחור בגדים מהארון שלי, מצומצם מאוד, כשברחתי מהבית שבו גרתי לקחתי רק כמה דברים בודדים, במשך הזמן רכשתי כמה דברים חדשים, אבל זה לא היה מספיק.
"דייט.” הסמקתי.
היא נעלמה בהמשך המסדרון והופיעה שוב בחדרי אחרי כמה דקות, מגישה לי ערימה של בגדים.
"את לא צריכה, אמילי. אני כבר אמצא משהו.” חייכתי אליה.
"את צריכה עזרה, אני נותנת לך אותה. תתחילי כבר להפנים שאני רוצה לעזור לך לא רק לטובתך, אלא גם לטובתי.” היא חייכה.
"לטובתך?”
"אני לא רוצה לראות אותך יוצאת בבגדים הרגילים שלך לדייט. מה יחשבו השכנים כשיראו שנתתי לך לצאת מהבית במראה הזה?”
"אמרו לך פעם שאת בן אדם מיוחד?” צחקתי.
"ברור, עכשיו קחי את הבגדים.” ציוותה עליי ויצאה מהחדר.
ג'ינס צמוד ושחור, גופייה מקושקשת ועליונית לבנה.
משהו שהתאים בדיוק לסגנון שלי, משהו שיתאים גם לנעלי האולסטאר המקושקשות שרוזלין הכריחה אותי לקנות בזמנו, נעליים שלא הוצאתי מהקופסה.
כשסיימתי להתלבש ראיתי שאמילי עומדת שוב בפתח החדר, מחזיקה בתיק איפור ענקי ובמברשת שיער.
"אני לא חושבת שכדאי.” הסתכלתי עליה בפחד, העתק קטן של אמילי שיסתובב ברחובות? לא, תודה. אמילי המקורית הרבה יותר טובה.
"אני חושבת שכדאי ועוד איך, עכשיו שבי לפני שאני נועלת את כל דלתות הבית ומונעת ממך ללכת.”
צחקקתי והנדתי את ראשי מצד לצד, מתיישבת על הכיסא שעמד מול המראה הגדולה.
"אמילי, אמילי. לא השתנית.”
"אני גם לא מתכוונת להשתנות וכך גם את. אני לא עומדת להרוס אותך, אל תדאגי.”
עצמתי את עיני, מרגישה את המגע הרך של המברשות על הפנים שלי, נגיעות קטנות בשיערי.
"וואלה!” היא התלהבה. “יצירת המופת שלי מוכנה.”
"אל תגזימי.”
"תראי בעצמך.” היא חייכה וסובבה אותי בחזרה אל המראה.
נדהמתי.
אף פעם לא חשבתי שאוכל להיראות כך.
האיפור כמעט ולא נראה, אבל הוא הדגיש את העיניים הירוקות ואת עצמות הלחיים הגבוהות, הריסים משוכים במסקרה שחורה, העפעפיים מאופרות בצללית אפורה כהה.
השיער שלי היה מסודר למראה, כמו תמיד, אבל ברק כלשהו נוסף אליו כשהיה אסוף בקוקו שנטה לצד, משהו בשיער שנפל על פניי הראה ילדה אחרת, לא הליז הדיכאונית שאני הכרתי.
מישהי אחרת. אולי אליזבת? הילדה שקיצרה את שמה בגלל שנדמה לה מבוגר מידי ומתפאר?
ליז – אליזבת.
אני אוהבת יותר את ליז, אבל גם אליזבת נראית בסדר היום.
צפירה נשמעה מבחוץ, הבטתי מחוץ לחלון, רואה את ליאם מנופף אליי, עומד ליד רכב שחור נוצץ.
"תהני, יקירה.” אמילי צחקה ונעלמה שוב.
מהירה הילדה.
ירדתי במדרגות, מושכת את הזמן כמה שאני יכולה.
פתאום אני מפחדת?
נשמתי נשימה עמוקה ויצאתי החוצה, סוגרת אחריי את הדלת, מסתובבת רק לרגע כדי להכין את עצמי לראותו.
"היי!” אמרתי כשהתקרבתי אליו.
"היי.” הוא חיבק אותי, עוטף אותי בידיים חמות וגדולות שבלעו אותי כמעט לגמרי.
"מה קורה?” שאלתי אותו את השאלה הכי נדושה שיש.
הוא עזב את ידי וסימן לי להתיישב במכונית, כשהוא מסתובב והולך לעבר הצד של הנהג.
"את תראי מה קורה כשנגיע.” הוא קרץ אליי והתניע את הרכב, מתחיל לנסוע.
"לא תספר לי?” שאלתי בקול מתקתק.
"לא. את תראי בעצמך.”
"בבקשה?” חייכתי שוב, הוא הביט בי לשנייה והחיוך שלו התרחב.
"לא.”
"אוף איתך.” נאנחתי וצחקקתי.
"אם אני אגיד שהתגעגעתי, זה יעזור?”
"מאוד, מאוד.”
"התגעגעתי.”
"גם אני.” חייכתי.
המשכנו לנסוע בשתיקה, זה לא היה מביך, להפך, דווקא די מרגיע. הוא הוריד יד אחת מההגה, מחזיק בי בחוזקה, מחמם את היד הקרה שלי. החזקתי את ידו אצלי, מחזיקה אותה בחוזקה, שלא תיעלם כאילו הייתה חלום שהוא רחוק מלהתגשם.
אחרי כל כך הרבה זמן שבו הרגשתי מיותרת בעולם, כמו קרציה מגעילה, מגיע גם לי קצת טוב, לא?
השמש ששקעה כמעט לגמרי ליטפה את פניי, גורמת לו להיראות יפה יותר, כששיערו זוהר מהשמש ועיניו מצומצמות בגלל האור, מרוכזות בכביש.
השמיים הפכו לסגולים-כחולים כשהגענו לבית קטן, באמצע שטח ריק ענקי, דשא גבוה צמח שם ואפשר היה לראות את הים מרחוק.
זה היה המקום הכי יפה שראיתי בחיי.
"בואי.” חייך אליי ויצא מהרכב, הולך לצד השני של המכונית ופותח לי את הדלת. לא יכולתי לצאת, עיני היו מרותקות ליופי ששרר פה, כמו חלום, חלום טוב מידי.
הוא צחק שוב ומשך אותי בידי, גורם לי להתעורר מחלומותיי ולצאת בעקבותיו, נתתי לו להוביל אותי לעבר הבית שנמצא לא רחוק משם.
כשהוא עטף את כתפי הרגשתי מוגנת. כאילו שום דבר לא יפגע בי עכשיו, כאילו הכול בסדר גם כשהכול לא בסדר.
הוא גרם לי לשכוח.
"זה היה הבית של סבא שלי. פה הוא וסבתא שלי גרו, כאן אמא ואבא שלי בילו את כל החופשות שלהם כזוג וכשאני נולדתי גם איתי. הייתי במקום הזה כל הזמן, אני חושב שהוא פשוט קסום, אני מקווה שגם את תקבלי את הרושם הזה.” הוא חייך אליי.
"אני כבר חושבת שהוא קסום.” התמוגגתי.
"אז את תאהבי אותו יותר מלמעלה.”
הבטתי בו במבט מבולבל, לא מבינה למה הוא מתכוון, הוא רק הניד בראשו והראה לי את הדרך אל הגג.
שולחן ערוך לשניים עמד באמצע הרחבה הענקית, מלא בכל טוב ושני נרות דלוקים.
"וואו.” לחשתי.
"חכי ללילה, זה עוד כלום.” הוא משך את הכיסא והושיב אותי.
"אני חושבת שגם עכשיו זה מדהים.”
"הייתי מבלה כאן עם אמא שלי כל הזמן, כאן למדתי לאהוב את הטבע, היופי שבו.”
"עכשיו אני מקנאה בך.”
"למה?” התעניין, שורף אותי בעיניים הנוצצות שלו, נכנס לתוך המקום הכי כמוס בנשמתי.
"לאמא שלי לא היה אכפת ממני, לפעמים הייתי רוצה שגם היא הייתה עושה כאלה דברים בשבילי.” נאנחתי.
הוא עטף שוב את ידי, מרגיע אותי, גורם לי שוב לשכוח מכל העולם.
"באנו לכאן להינות. זה לא יתאפשר לנו אם תיזכרי בדברים עצובים, נכון?”
"צודק, אני כבר שוכחת.” חייכתי חיוך רחב.
"ככה טוב יותר.”

שכבנו זה לצד זה על השמיכה העבה שהייתה פרוסה על הרצפה, הייתה עטופה בז'קט החם שלו, ידו משולבת בתוך ידי.
הגשתי כל כך טוב. לא רציתי שהרגע הזה ייגמר.
הכוכבים הרבים נצנצו וזהרו לנגד עיניי.
"אף פעם לא ראיתי כל כך הרבה כוכבים.”
"בעיר לא רואים אותם כל כך טוב, בגלל האורות.” הסתכלתי עליו והוא חייך, הפרופיל הנאה שלו נגלה אליי מנקודת מבט אחרת לגמרי, הוא נראה לי פתאום נערי יותר, ילדותי יותר, כשנזכר בעבר.
הוא הסתובב אליי וחייך את החיוך הממיס שלו, שוב ושוב, הורג אותי כל פעם מחדש.
"מה החלום שלך?”
"להתאהב.” עניתי אחרי כמה שניות של מחשבה.
"למה?” התעניין.
"זה אף פעם לא קרה לי.”
"אף פעם?”
"לא היה לי זמן בשביל זה, הייתי עסוקה כל הזמן בעבודה ודאגה לאמא שלי שלא נתפרק פתאום ונסיים במגורים ברחוב.” גיליתי לו, מסובבת את פניי לעבר השמיים, עוצרת בעקשנות את הדמעות.
"החלום שלי הוא לגרום לאדם מסוים אושר עילאי. לגרום לו לחוות בזכותי את הימים הטובים ביותר בחייו.”
חייכתי לעבר השמיים. “אני חושבת שהחלום הזה התגשם כבר.”
"מתי?” הוא נשמע מבולבל.
"היום. עכשיו. אף פעם לא הייתי כל כך מאושרת, כמו ברגע זה.”
"באמת?”
"באמת.”
הוא הסתכל עליי ארוכות לא מוציא הגה מהפה. הוא נלחם בינו לבין עצמו אם זה הרגע המתאים ולבסוף התקרב אליי באיטיות, מלטף את לחיי ומנשק אותי.
ההרגשה הייתה פשוט מדהימה, הבטן כאבה לי מרוב אושר, יכולתי להתפצל למיליארדי אנשים שונים והם לא היו מספיקים כדי להכיל את כל האושר שלי, אחזתי בשיער המתולתל שעל עורפו, מושכת אותו קרוב יותר אליי.
הוא התנתק ממני אחרי כמה שניות, מביט בעיניי, מנסה למצוא בהן תשובה למעשיו.
עצמתי את עיניי ומשכתי אותו שוב אליי, נהנית מכל רגע ורגע.
מחשבות רבות עברו במוחי באותו הרגע.
רק אחת הייתה ברורה יותר מכולן.
זו הייתה אמא שלי, לפני כמה שנים, כשחזרתי הביתה ולא היה יותר כסף לאוכל.
"לכי לעבוד.” היא אמרה לי אז.
"אני לא יכולה, יש לי מבחן מחר ואני צריכה לעבור אותו ולא להיכשל.”
"תלמדי אחר כך, אם את רוצה לאכול, את צריכה ללכת לעבוד.”
"מה איתך?! מה את תעשי?!” התעצבנתי וזרקתי את התיק שלי על הרצפה.
"תפסיקי להיות עלוקה עצלנית, לכי לעשות משהו לטובת הבית!” היא הרימה את קולה.
"רק אני עושה דברים, מנקה, מבשלת, עובדת, מה איתך?! את האמא, את אמורה לעשות את כל אלה!”
"תסתמי כבר ולכי לעבוד.” השתיקה אותי בקול ארסי.
"יום אחד אני לא יהיה פה ואז אף אחד לא ידאג לך.”
"הלוואי ולא תזכי לאושר, בחיים,” היא ירקה לכיווני. “עם ההתנהגות שלך אפילו להתאהב לא תזכי. שום דבר לא מגיע לך!!!”
רק הזיכרון הזה מתנגן בראשי שוב ושוב.
אבל כשהסתכלתי לתוך עיניו העמוקות של ליאם שחייכו אליי מתוך החשכה.
יכולתי לראות,
שזכיתי לטוב.
זכיתי לאהוב.
והמשאלה שלי גם כן התגשמה, כי גם לי מגיע.

בדרך חזרה ביקשתי מליאם שיוריד אותי בבית החולים כדי שאוכל לבקר את רוזלין.
"את רוצה שאני אבוא איתך?” שאל, תקווה בקולו, העיקר לא להיפרד לעוד שעות משעממות שבהן נהיה כל אחד לבדו.
"אם אין לך משהו אחר לעשות, אני אשמח.”
"יופי. אז לבית החולים?”
"לבית החולים.”

נכנסנו לחדר של רוזלין ביחד, ידינו שלובות זו בזו, לחיי סמוקות וזר פרחים בידו של ליאם, מושיט אותו לעבר רוזלין ההמומה.
"וואו, לא חשבתי שאזכה שוב להיות בחברתך.” היא אמרה.
"כנראה זה מזל.” הוא התיישב בכיסא לידי, מחזיק בידי.
רוזלין הריחה את הפרחים והכניסה אותם לאגרטל שעמד על הארונית שליד מיטתה.
היא הביטה בנו ארוכות, בידינו השלובות, בלחיי הסמוקות.
מצמצה לאישור והתחילה בשיחה שזרמה במהירות.
הטלפון שלו צלצל והוא יצא למסדרון כדי לענות.
"נו, אז איך היה?” רוזלין שאלה בהתרגשות.
"מדהים.”
"מה את חושבת עכשיו?”
"שאני אקבל את ההצעה את אחותך ללכת לפסיכולוגית.”
"למה?”
"נזכרתי באמא שלי כשנישקתי את ליאם. את לא חושבת שהגיע כבר הזמן לשכוח?”
"צודקת.”

ליאם נישק אותי שוב ארוכות לפני שנתן לי לצאת מהרכב.
"אני אתגעגע אלייך.” אמרתי לו.
"אני חושב שאני אתגעגע יותר.”
"נערוך תחרות מחרתיים.” חייכתי והוא הנהן.
"סרט בשבע?”
"מוסכם.”
"אני אבוא לקחת אותך.” הוא חייך ועזב את ידי, מאפשר לי ללכת לבית הגדול והמשעמם שבו התגוררתי.
ברגע שנכנסתי רעמה אדמונית נרגשת הסתערה עליי.
"איך היה?”
"מדהים.” צחקקתי.
"זו המילה היחידה בלקסיקון שלך?”
"זו המילה היחידה שבה אני יכולה לתאר את זה.”
היא שתקה לשנייה ושילבה את ידיה.
"מה עוד?” איך היא תמיד יודעת שיש עוד?
"אני רוצה שתיקחי אותי מחר לפסיכולוגית. את צודקת, אני באמת צריכה להיפתר כבר מהרעלים האלה.”
"אין שום בעיה, אני שמחה שהגעת להחלטה הנכונה.”
"יהיה לי טוב.” לחשתי.
"הרבה יותר טוב.” היא חיבקה אותי.
זו הייתה הפעם הראשונה מזה שנים רבות שנרדמתי עם חיוך.