מחלת האהבה סיפור על וואן דיירקשן פרק 21

*נקודת המבט של ליז*
"ומה עכשיו את עושה?” שאלה היילי, הילדה החמודה בת הארבע שהסכמתי לעשות לה בייביסיטר.
"מציירת את העיניים.” אמרתי.
"ומה אחר כך?” היא התעניינה שוב.
"את השפתיים.” צחקתי, היא התעניינה בכל תנועה שלי ולא יכלה לשבת בשקט אפילו חמש שניות בזמן שציירתי אותה.
"ואז?”
"את רוצה שאני אצייר אותך או לא?” צחקתי שוב.
"רוצה, רוצה!” היא מחאה כפיים.
"אז אל תזוזי, מתוקה.” אמרתי והבטתי בה כשאימצה לעצמה תנוחה נוחה שבה לא תצטרך לזוז.
היא חייכה את החיוך הקטן שלה והמשיכה לשבת על הספה.
אחרי הפרידה עם ליאו, הזמן עבר לאט מאוד, נראה כאילו יש יותר מידי זמן, אין מה לעשות, אבל מצאתי את הנחמה שלי אצל הילדה הזו, הילדה הקטנה הזו. תמיד אמרתי שאני שונאת ילדים קטנים, שאני לא יכולה לסבול אותם והם מעצבנים ומעיקים, אבל היילי, היא הייתה אחרת במלוא המובן של המילה, רוב הילדים הקטנים שאני הכרתי הזילו בדרך כלל דמעות ונזלת על כל דבר שלא קיבלו ברגע שרצו אותו, היילי הייתה מתוקה, מצחיקה והיה נעים להיות לידה, היא הייתה חכמה וחייכנית, דברים אלה גרמו לי לחשוב שנית, אם אי פעם ארצה ילדים או לא.
אני זוכרת את היום הראשון שבו ראיתי את היילי, חזרתי מהסטודיו והיא ישבה על מדרגות הבניין שלי מפריחה בועות.
"למה יש לך צבע על הלחי?” היא שאלה אותי כשרציתי להיכנס לבניין.
"אני ציירת.”
"זה בצבע ורוד.”
"כ-ן.” רציתי כבר לחזור לתוך הבית, ללכת לישון. כבר פנטזתי על המיטה הרכה שאתחבא בין סדיניה.
"אני אוהבת ורוד.” היא חייכה, חיוך כל כך מתוק, אני חושבת שלא היה איש שלא היה מתאהב בחיוך הזה.
"גם אני אוהבת ורוד.” אמרתי וחייכתי אליה בחזרה.
מישהו יצא מהבניין וניגש אל הילדה, ליטף את כתפיה והתכופף ונשק לראשה.
"בואי, היילי, לא נפריע לעלמה הנחמדה הזו ונלך הביתה.” האיש חייך אליה.
"אתה אבא שלה?” שאלתי.
"כן.”
"יש לך ילדה נפלאה, אני בטוחה שאתה מאושר.”
"כל יום הוא כמו גן עדן.” הוא אמר.
אחרי כמה ימים ראיתי אותם שוב ובערב שמעתי דפיקה על הדלת, אישה עמדה שם עם היילי.
"ערב טוב!” היא אמרה, חיוך רחב מכסה את פניה.
"ערב טוב.” חייכתי בחזרה.
"אני ממש מצטערת אם אני מפריעה לך, אבל אין מי שישמור על היילי היום, אם את לא עסוקה, תוכלי לשמור עליה למשך כמה שעות?”
"בטח.” אמרתי וחייכתי אל הילדה.
ומאז, כך זה היה, כל פעם שהוריה לא נמצאו, הם השאירו את היילי אצלי, זו הייתה הפעם הראשונה שחשבתי שאני אוכל להתחבר עם ילדה בת ארבע. הייתי לוקחת אותה איתי לכל מקום, אם הייתי צריכה ללכת לחנות, או אם הייתי בסטודיו, ההורים שלה כל הזמן חשבו שהיא מציקה לי ומפריעה, אבל אני המשכתי לשכנע אותם שהיילי בסדר, שהיא לא מפריעה.
"את האף! אל תשכחי את האף!” היא אמרה שוב מכיוון הספה וצחקקה.
"אל תדאגי, אני לא אשכח.”
שמעתי דפיקה בדלת.
"זה בטח אבא.” היילי אמרה ופניה נהיו עצובות.
"אל תדאגי, נוכל לסיים את הציור גם בפעם אחרת.”
"מבטיחה?”
"מבטיחה.”
"יש! אני חייבת לספר לאבא שאת מציירת אותי!” היא קמה מהספה ורצה אל הדלת.
הלכתי אחריה ופתחתי את הדלת.
אני לא יודעת מי היה יותר מופתע, אני או הוא.
"מה אתה עושה פה?” אני חושבת שבאותו רגע כמעט התמוטטתי.

*נקודת המבט של ליאם*
"מה את עושה פה?” בקושי מצאתי את המילים.
היא הייתה שם, כל כך הרבה זיכרונות שמגיעים מהעבר, שמזכירים לי יותר מידי דברים שאני מנסה בכל הכוח לשכוח.
היא הייתה שם, זו לא הייתה אשליה, גם הארי ראה אותה.
"באתי לדבר איתך.” היא אמרה.
"אז היית צריכה לחכות עד שכל המעריצות המטורפות יעברו בתור כדי שתוכלי להגיע הנה?”
"מה לא עושים בשביל האהבה של הכמעט-אחותך הקטנה.” אמילי אמרה וחייכה.
"אני לא מבין.” אמרתי, מבולבל.
"אני יכולה לקחת אותו רק לכמה רגעים?” היא פנתה אל הבנים.
"אוה, בטח, אנחנו גם ככה סיימנו כאן.” נייל הרים את ידיו וחייך חיוך ענקי.
אני חושב שהם כולם הבינו שזה נוגע לליז, בגלל זה לא הפסיקו לחייך כמו מטומטמים.
כשעמדתי בצד עם אמילי, היא נראתה מוטרדת.
"הכול בסדר?” שאלתי אותה.
"אצלי כן, אצל ליז, לא כל כך.” היא אמרה.
"מה קרה לה?” תחושת פחד אפפה אותי, למרות שניסיתי לשכוח מליז, זה לא אומר שלא היה לי אכפת ממנה.
"גם לה קשה, אתה יודע. גם היא לא מסוגלת לא לחשוב עלייך, גם היא בוכה בלילות עד שהיא נרדמת. אתה יודע שהיא אוספת את כל העיתונים שבהם אתם מופיעים? כמה שהיא מנסה לשכוח, היא לא מצליחה. היא לא רוצה לעבור הלאה, למרות שכלפי חוץ היא מראה שזה הדבר היחידי שהיא מתמקדת בו. החבר הקודם שלה נפרד ממנה בגלל שלא הפסיקה לחשוב עלייך, היא מציירת אותך, זה נמצא בתת מודע שלה. זו ההזדמנות האחרונה שלך, בבקשה, תחזור, תדבר איתה, תעשה משהו, אני לא יכולה לראות אותה ככה, שבורה.” אמילי אמרה, כל הנאום הזה עבר, דמעות היו בעיניה.
"להזכיר לך שהיא הייתה זאת שנפרדה ממני? היא הייתה זאת שהלכה, כי אני בגדתי בה, היא לא רוצה אותי, היא כבר לא אוהבת אותי.” כל מילה הכאיבה, שרטה, הרגה.
"ליאם, בבקשה, היא השתנתה, אני יודעת, פשוט יודעת שהיא מצטערת. נכון, היא יותר מאושרת ממה שהייתה פעם, היא אחרת, אבל היא עדיין צריכה אותך.”
"אני לא יכול פשוט לחזור ככה וזהו, עברו כבר כמה? שנתיים? שלוש שנים? את פשוט מצפה שהיא תצרח מאושר ותקפוץ לתוך זרועותיי?” שאלתי, מתקשה להאמין.
"כן!!! לעזאזל, כן! היא לא מראה את זה, אבל היא רוצה אותך בחזרה! כל פעם שאני מגיעה לכאן מלונדון, היא רק משחקת אותה שלמה, היא לא!!! היא שבורה והיא צריכה מישהו, אותך! למה אתה לא מבין את זה?” היא כבר כעסה.
אני לא יכולתי להשלות את עצמי. ליז, היא לא רצתה אותי. היא הלכה, היא באה לניו יורק, היא לא רצתה להיות איתי. היא פשוט עזבה, אז עכשיו, אמילי מגיעה לכאן, כדי שאני אלך אליה, למרות שיש סיכויים גדולים מידי שהיא תגרש אותי שוב, שהיא לא תרצה בי, שוב.
למרות כל הפחדים, למרות כל מה שהיא אמרה לפני שהלכה, המשפט האחרון שאמרה התנגן לי בראש.
"אני אוהבת אותך.” היא אמרה, זה אהיה אמיתי, היא לא שיקרה.
אבל מי יכול להגיד לי בוודאות שהיא עדיין מרגישה ככה?
אני מניח שאם לא מנסים, אף פעם לא יודעים, אסור לתת לכישלונות למנוע ממך להשתתף במשחק.
"ואם אני אלך והיא לא תרצה אותי?” החששות שלי שוב חזרו.
"אני לא מאמינה שזה יקרה,” אמילי חייכה. “אבל לפחות תדע שניסית, לא היית עושה את זה בשבילה?”
בשביל ליז?
אני הייתי עושה הכול.

*נקודת המבט של ליז*
"מה אתה עושה פה?” היה לי קשה לנשום.
זה היה הוא. זה היה ליאם.
הוא פשוט עמד שם, אבל ההבעה על פניו לא השתנתה, היא הייתה מופתעת יותר משלי, הוא הסתכל על היילי.
"היא שלי?” הוא שאל בזעזוע מהול בהתרגשות.
"לא, לא,” צחקקתי בעצבנות. “אני רק שומרת עליה, שלך אף פעם לא הגיע לשלבי התפתחות מתקדמים.”
לא סיפרתי לליאם בסוף אם אני עשיתי את ההפלה או לא, והיילי הייתה קטנה לגילה, כך שהוא יכל להיבהל בקלות רבה.
אביה של היילי הופיע מאחורי ליאם.
"או הא, אני רואה שקצת צפוף כאן, בואי היילי, לא נפריע.” הוא אמר והרים את הילדה הקטנה בזרועותיו, מחבק אותה.
"אבא, אבא! אליזבת הבטיחה שהיא תסיים את הציור שלי! היא מציירת אותי! נכון שזה מגניב?!” היא התלהבה וצחקה עד שהקולות נבלעו מאחורי הדלת של הדירה ממול.
חזרתי להסתכל על ליאם, ההבעה על פניו הייתה לא ברורה.
"את לא סיפרת לי שעשית את ההפלה.”
"לא, לא סיפרתי.” זזתי מהדרך והוא נכנס לתוך הדירה, סגרתי אחריו את הדלת ונשענתי עליה, מנסה להסדיר את הנשימה, עוצמת עיניים.
"את בסדר?” פקחתי את עיניי, הוא היה קרוב מתמיד.
התלתלים המוכרים נגזרו ונהיו קצרים יותר, הזיפים היו ארוכים יותר, מעידים על יומיים ללא גילוח.
אבל העיניים, העיניים האלו, הן נשארו, אותו שוקולד נוזלי שהביט בי בחום, תמיד, לא משנה מה עשיתי או אמרתי.
"אני פשוט לא מאמינה שאתה כאן.”
"אמילי אמרה לי לבוא.” הוא חייך.
"זה רק אני או שכולם מחליטים בשבילי מה לעשות ומי להיות?”
"לא ממש, את רואה שהשתנית ולא הפכת להיות מישהי כמו אמילי.”
"למה אתה כאן?” הנה הגיעה השאלה המתבקשת.
"חשבתי לבוא לכאן בכל הפעמים האחרות שהייתי ביו יורק, אבל לא הייתה לי הזדמנות, לא ידעתי אפילו איפה את גרה, הייתי יכול לחפש אותך, אבל זה היה לוקח יותר מידי זמן. ליז-”
"אליזבת.” קטעתי אותו, הסתכלתי על הרצפה. “קוראים לי אליזבת.”
"אני מתגעגע אלייך, אני רוצה שתחזרי איתי ללונדון, שתחזרי אליי, אני רוצה שנהיה ביחד.”
"ליאם, אתה בגדת בי ואני ראיתי את זה. אתה יודע, יש לך אפילו שמץ של מושג כמה זה כאב?” שאלתי אותו.
"אני מצטער, זו הייתה טעות איומה ואני שונא את עצמי על כך.”
זזתי מהדלת והתרחקתי ממנו, הלב פועם המהירות, מתפוצץ בתוך החזה.
זה היה קשה מידי לעמוד בפיתוי, לא לקפוץ עליו, לנשק אותו ואף פעם לא לעזוב אותו, אבל אני עדיין הייתי בטוחה שמגיעה לו מישהי יותר טובה ממני.
"ליאם, תלך. מגיעה לך מישהי יותר טובה, מישהי שתאהב אותך בדיוק כמו שאני אהבתי ואפילו יותר. אני מצטערת אם אמילי טיפחה אצלך ציפיות, היא עושה את זה לפעמים, היא רוצה לראות שאני מאושרת, אבל אני בסדר. אני רוצה שתשכח ממני, ותמצא מישהי יותר טובה.” הדמעות בעיניי היו גדולות וחמות, זולגות על לחיי באיטיות, הכאב הנפשי היה גדול מידי, לא הסתכלתי עליו, אם היה רואה אותי ככה, הוא היה יודע שאני רוצה להיות איתו, והיה נשאר. מגיעה לו מישהי יותר טובה.
"אני יודע שזה יהיה קשה, אבל אם נעבוד על זה מידי יום, אנחנו נוכל לפתור את זה, נוכל לפתור את הבעיות האלה.”
"אני לא רוצה לפתור את זה, אני רוצה שתלך.” נשענתי על הדלפק במטבח, מנסה לייצב את עצמי, הגוף שכח איך לנשום, להוציא ולהכניס חמצן.
"את זוכרת מה אמרת לי ביום ההוא, כשעזבת? מה היה המשפט האחרון שלך?”
"ברור שאני לא זוכרת.” אמרתי, אבל כן זכרתי.
"אז אני אזכיר לך, את אמרת שאת אוהבת אותי ואני לא הצלחתי להמשיך הלאה רק בגלל המשפט הזה. את אמרת שאת אוהבת אותי, הרגשה כזאת לא נעלמת במהירות.”
"אז אני מצטערת!!!” הסתובבתי אליו, הדמעות יוצרות שבילים רטובים על פניי. “אני מצטערת אם השלתי אותך, אני מצטערת אם גרמתי לך לחשוב שעוד יש סיכוי, אני מצטערת שאמרתי את זה!!!” צעקתי, התסכול והעצב הורגים אותי.
הוא שתק, מתקרב אליי בשקט, הוא שוב היה קרוב, קרוב מידי.
"אני רוצה שתסתכלי לי עכשיו בעיניים ותגידי לי שאת לא אוהבת אותי, תגידי לי שאת שונאת אותי ותתכווני לזה. תגידי שאת לא רוצה לראות אותי יותר בחיים שלך ואני אלך, בחיי, אני לא אכנס שוב לחייך, אף פעם.”
הבטתי בו, הוא שם את ידיו משני צידי גופי, מצמיד אותי אל הדלפק.
שתקתי.
"תגידי את זה ואני אלך.” הוא התכוון לזה, בעיניים שלו, היה שמץ של טירוף.
השתיקה נמשכה.
"תגידי.” הוא הביט בי.
"אני לא יכולה.” לחשתי.
"למה לא?”
"ככה, אני פשוט לא יכולה.” הרמתי את קולי.
"למה? את מפחדת?” הוא התרחק ממני ושם את ידיו מאחורי ראשו. “פעם ראשונה שאני רואה שאת מפחדת ממשהו.” הוא התרחק ממני קצת, אבל המשיך להביט בי.
"תמיד יש פעם ראשונה.”
"אל תעבירי נושא, תגידי לי כבר, שאת שונאת אותי, שאת לא יכולה לסבול אותי, תסתכלי לי בעיניים ותגידי את זה!”
"אני לא יכולה!!!” צעקתי, יותר מידי דרמה בחדר אחד.
"למה?”
"כי זה לא יהיה נכון.”
"את אוהבת אותי?” שמץ של תקווה נשמע בקולו.
"אני-”
"רק תגידי מה את מרגישה, תהיי פשוטה פעם אחת, אל תסבכי הכול."
"אני אוהבת אותך.” אמרתי את המילים באיטיות.
הוא צמצם את המרחק בינינו תוך כמה שניות ותפס את פניי בשתי ידיו, נישק אותי.
ההרגשה לא הייתה ניתנת לתיאור, זה היה מרטיט ונותן תקווה, התרגשות, ביטחון.
הרגשה שפעם אחת בחיים שלי, לא הכול חייב להיות נוראי.
הרגשתי אבודה ושמצאו אותי, הרגשתי שליאם מצא אותי, סוף סוף אחרי כל כך הרבה זמן.
הוא התנתק ממני לשניה ונישק את אפי, את המצח.
"את פשוט לא מבינה כמה התגעגעתי אלייך, כמה אני אוהב אותך.” השפתיים שלו דגדגו לי את המצח.
אני לא יכולה לחיות בלעדייך, כמה טוב שאתה כאן.

זה היה פשוט, כמו פעם. הוא חיבק אותי, נישק אותי בכל הזדמנות שהייתה לו.
הוא פשוט היה שם. עדיין התקשיתי להאמין שכל זה אמיתי, שהוא באמת כאן, שהוא לא מתכוון ללכת בקרוב.
הסכמתי, כמובן. הסכמתי לחזור ללונדון, למכור את הדירה ואת הסטודיו, לשכור דירה אחרת בלונדון, רק לשנינו.
זה היה מטורף, איך שהעתיד שלך משתנה ב180 מעלות ואת מסוגלת לעשות הכול בשביל אדם אחד, לא משנה כמה הוא טיפשי. לא הייתה לי שום סיבה להישאר כאן, שום סיבה.
אבא שלי, אחרי שפתח את העסק שלו, התגעגע יותר מידי ללונדון וחזר לשם אחרי התערוכה הראשונה שלי, הוא המשיך כמובן לתמוך בי כלכלית והגיע לבקר אותי, אבל זה לא היה אותו הדבר.
אמילי גם התחילה להגיע פחות, היא התחילה סוף סוף ללמוד ופשוט לא הסכימה להגיד לי מה היא לומדת. גם את הלימודים שלי סיימתי.
הייתי רק מוכרת ציורים שלא נמכרו במהירות השיא.
החיים היו משעממים למדי.

ליאם ישן אצלי באותו הלילה, הוא אמר שהם טסים בחזרה ללונדון רק בעוד יומיים.
אני לא רציתי שהוא ילך וגם הוא לא נהנה מהרעיון הזה.
הזרועות הארוכות והחמות שמחבקות אותי, זו הייתה הרגשה שכבר שכחתי, כמה טובה היא הייתה.
אבל כל דבר כמו שהוא מתחיל הוא גם נגמר.
שום דבר לא נמשך לנצח.
בבוקר, התעוררתי לפניו והתחלתי להכין את ארוחת הבוקר, מחייכת לעצמי ללא סיבה, יודעת שבחדר השני, הוא נמצא.
הטלפון שלו רטט, הוא שכח אותו על הדלפק אתמול, לפני שהלך לישון.
הבטתי בו, לוקחת אותו בידי. רציתי להביא לו אותו, אבל ההודעה משכה את תשומת לבי.
זה היה נוראי, זה היה מגעיל ואסור היה לי לעשות את זה.
הרגשתי שאני פולשת לו למרחב האישי.
"מספר לא מזוהה – הודעה התקבלה ב9:23.”
ההתחלה של ההודעה הופיעה, לא יכולתי להתאפק וקראתי אותה.
"לא יכולה לחכות כבר עד שתחזרו! אני כל כך רוצה לראות אותך! אהוב שלי!”
נחרדתי, הוא שיקר, ליאם שיקר, הוא אמר שלא הייתה לו אף אחת.
פתחתי את ההודעה, ההמשך שלה הופיע. “… אני כבר רוצה שנהיה ביחד, שתהיה איתי! אני אוהבת אותך, אוהבת אותך, אוהבת אותך כל כך!גם אם יש לך חברה עכשיו, זה בסדר! אני יודעת שאתה תאום הנפש שלי ואני מקווה שגם אתה תבין את זה! חברה זה לא קיר, אפשר להזיז אותה! טיסה נעימה. ממני, לוסי.”
מטומטמת.
הייתי פשוט מטומטמת.
לא ידעתי למה אני חוזרת.
הוא יצא מהחדר, יחף וחסר חולצה, מחייך אליי חיוך חולמני ומתמתח.
"בוקר טוב.” הוא אמר וניגש לנשק אותי כשראה שאני מחזיקה את הטלפון שלו.
"מה את עושה עם זה?” שאל.
"אני מצטערת שקראתי את זה, זה הגיע רק עכשיו.” הקול שלי היה חד גוני, לא הביע שום רגש, הבטתי בחלון ונתתי לו את הטלפון.
"ליז, תקשיבי, תני לי להסביר.” הוא התחנן.
"פשוט תלך.”
"ליז-” הוא ניסה להסביר, אבל אני הייתי המומה מידי.
"לך.” אמרתי שוב, הפעם יותר בתוקף.
"היא סתם מעריצה שהארי נתן לה את מספר הטלפון שלי, הוא רק רצה להתעסק איתי קצת, הוא רצה שאני ארגיש יותר טוב.”
"ליאם, לך.”
"אבל-”
"שום אבל, פשוט תלך מכאן.” אמרתי.
אז הוא הלך.
כל דבר טוב צריך להסתיים, גם אם הוא נמשך רק יום אחד.
בכיתי. פשוט בכיתי.
הייתי לבד ואף אחד לא יכל לנחם אותי, אפילו לא אמילי.

*נקודת המבט של ליאם*
"אז איך היה?” זאיין שאל אותי ברגע שנכנסתי לחדר שלי במלון, נראה שהם חיכו לי שם, חיכו לראות חיוך, צחוק, משהו.
"לא היה.”
ואז תקוותיהם נעלמו.

ביום למחרת, המזוודה מוכנה, החדר מסודר.
הטיסה בחזרה לאנגליה.
הארי לא הפסיק להתנצל, הוא היה בטוח שבגללו ליז לא רצתה לחזור, בגלל ההודעה ההיא.
הכול היה ערבוב של צבעים וקולות ורגשות של אכזבה ופספוס.
אני בטוח שעכשיו אני אשנא את ניו יורק יותר מששנאתי אותה אי פעם.
הבנים לא דיברו איתי, נתנו לי להיות לבד.
עלינו על המטוס, מחפשים את המושבים שלנו.
ההתרגשות שלפני טיסה אפפה אותי.
הבנים התיישבו ואני חיפשתי את המקום שלי.
נערה ישבה שם, במשקפי שמש, מביטה בחוץ לחלון.
"נראה שאני מצטרף אלייך.” אמרתי והתיישבתי במקומי, ליד המעבר.
"נראה ככה.” הקול שלה היה מוכר מידי, היא הורידה את משקפיה והביטה בי.
"הגעת!” ניסיתי לא לצעוק, ניסיתי להיות רגוע, אבל פשוט לא הצלחתי.

"אנשים עושים טעויות, אבל לומדים לסלוח להם, אם אוהבים אותם יותר מהעולם כולו, אם מוכנים לוותר להם על הכול, אם לא מסוגלים לחיות בלעדיהם.”
"למדת לסלוח.” הבטתי בה באהבה.
"לא, למדתי לאהוב כמו שצריך.” ליז אחזה בידי, חמה ואוהבת.
ואז הרגשתי שלם, יותר מתמיד.