מחלת האהבה סיפור על וואן דיירקשן פרק 20
*נקודת המבט של ליז (אליזבת)*
עברו שנתיים מאז. שנתיים שבהם לא ראיתי אותו, לא נגעתי בו, לא נישקתי אותו.
אני לא מצטערת שעזבתי, להפך, אני מרגישה יותר טוב, יותר טוב מאי פעם.
אני לא אגיד שאני לא מתגעגעת, שאני לא מתעניינת בחיים שלו בכל יום שעובר, אני אפילו לא יכולה להכחיש שכל פעם שאני רואה את הפוסטר שלהם על אחד העיתונים, אני אקנה אותו. שלושים ושמונה עיתונים ליתר דיוק, שבכל אחד מהם העיניים שלו עדיין מביטות בי, עדיין מחממות אותי.
הפכתי עכשיו לאותן מעריצות שאף פעם לא יזכו להיות איתו, רק להינות ממנו דרך התמונות.
הוא עדיין אוהב אותי, רואים את זה, בראיונות שמשדרים בטלוויזיה, העיניים שלו תמיד עצובות או כבויות, למרות שהוא מנסה להתעודד ולהיראות רגיל, לא תמיד מצליח לו.
הוא אפילו ניסה להתקשר כמה פעמים אחרי שעזבתי, לא עניתי לו. רציתי שהוא יישכח, מגיע לו יותר טובה ממני, יותר שפויה אולי?
השתנתי, הוא נשאר אותו אדם, אותו ליאם מדהים שעזבתי.
יותר טוב לי עכשיו, הפכתי לליז אחרת, אפילו שיניתי את השם שלי בחזרה לאליזבת.
יצא לי לחשוב על זה הרבה מאז שהגעתי לניו-יורק, הייתי צריכה להשתחרר מהעבר ולהתחיל מחדש, השם היה אחד מהדברים שמהם הייתי צריכה להיפטר, התדמית שאליה כבר לא התאמתי.
אז הפכתי לאליזבת מאקליין, יישות חדשה לגמרי, הייתי מאושרת.
אבא שלי שכר לי דירה בחלק השקט יותר של ניו יורק, הדירה בהתחלה לא קלעה לטעמי, היא הייתה יפהפייה, אבל לבנה מידי, לא התאימה ל"ליז" שאהבה שחור ואפור ואפל.
"את צריכה לטפל בעצמך.” אמילי אמרה כשהגיעה לבקר אותי כעבור כמה שבועות.
"מה את מציעה הו גבירתי החכמה?” צחקתי.
"להתחלה? פסיכולוג. להמשך? מהפך, עליו אני אהיה אחראית.”
התנגדתי כמובן, ידעתי שפסיכולוג יכול לעזור לי, אבל פסיכולוגים הזכירו לי בתי חולים, את ליאם, את רוזלין, דברים שעדיין לא הייתי מוכנה להתמודד איתם.
"אני אהיה לידך כל הזמן, מבטיחה.” אמילי אמרה והביטה בי בחיוך תומך.
היססתי קצת כשאמרתי. “טוב.”
אז הפלא ופלא, הפסיכולוג עזר, יותר מעזרה הוא נתן לי, הוא סלל לי דרך חדשה ל'אני' המשופרת שבי.
הוא עזר לי להוציא את כל הזיכרונות הטובים מהתקופה שבה רוזלין הייתה בחיים, עזר לי להוציא את כל הזיכרונות הטובים מהתקופה שבה אני וליאם היינו ביחד, הוא עזר לי להתמודד עם הבעיות שלי בדרך טובה יותר, לא בשתיקה, אלא בדיבור, השתחררות שגיליתי רק בעזרתו.
למדתי לדבר, במובן המלא של המילה, למדתי להיפתח לאנשים, לסמוך עליהם, לבטוח בהם.
אחרי שעברתי את התהליך הזה, במשך חודשים רבים שבהם אמילי הייתה לצידי כל הזמן, היא סחבה אותי במהרה למספרה, לא היה לי אכפת, נתתי לה לעשות כרצונה.
"עד לכאן,” היא אמרה והצביעה באצבעה המשוחה בלק סגול על סופו של הצוואר שלי.
"כל כך קצר? לא חבל על השיער הזה?” אמר הספר שהביט בעצב על הרעמה הבלונדינית שלי.
"זה למטרה טובה.” אמילי אמרה, החלטנו שנתרום אותו למפעל מיוחד שמייצר פאות לאנשים שחולים בסרטן.
הספר משך בכתפיו ולקח לידיו את המספריים.
יצאתי מהמבנה הזה, מחזיקה בידי את הצמה הארוכה שנגזרה, צמה בלונדינית עבה שעמדה להפוך לפאה.
"את מהממת.” אמילי אמרה וחייכה.
הסתכלתי על עצמי במראה כשחזרנו לדירה שלי, השיער הקצר הגיע בקושי עד לסופו של הצוואר, פוני ישר מעטר את המצח החיוור שלי.
השלב הבא בתכנית של אמילי היה להפוך אותי לבובת ברבי אנושית, בסגנון שלי, כמובן.
זה לא עצר בשלב ההוא, יום אחד, בזמן שהייתי בסטודיו שלי, שנמצא קרוב לדירה (מתנה נוספת מאבא) אמילי הייתה כטורנדו בתוך הדירה, כשחזרתי, מצאתי ליד דלת הכניסה ארגז ענקי שבו כל הבגדים שלי.
"מה זה אמור להיות?” שאלתי את אמילי כשנכנסתי לחדר שלי.
"ניקיון.” היא אמרה, עיניה מרוכזות במשהו.
"של הארון שלי?”
"כן, הבגדים שליד הדלת, את יכולה לקחת אותם לסטודיו, ללבוש אותם שם, כל הבגדים שבארגז כאן,” היא הצביעה על ארגז נוסף שעמד לא רחוק ממנה. “נתרמים עוד היום.”
"אז מה אני אמורה ללבוש?” שאלתי בעצבים, אמילי רצתה רק לעזור, אבל לפעמים זה עבר כל גבול.
"את זה את תגלי מיד,” היא אמרה והושיטה לי חולצה ומכנסי ג'ינס. “תלבשי את זה, תשטפי את הצבע הזה שמרוח לך על הידיים ואנחנו נצא לקנות לך מלתחה חדשה.” היא הייתה נחושה בדעתה, רצתה להפוך אותי למישהי אחרת, אז למה לא בעצם?
כל החיים שלי דחפתי ממני אנשים, סירבתי לקבל עזרה, למה לדחות אותה גם הפעם?
כעבור 20 דקות כבר נגררתי אחריה, מסתכלת על בגדים שונים ומצביעה על דברים שיכולים להימצא חן בעיני.
כשאמילי אמרה שאנחנו קונים "מלתחה חדשה" היא לא צחקה, הרכב הקטן שלי התמלא כמעט לגמרי בשקיות, למרבה הפלא, רק מעטות מהן היו של אמילי.
הארון הענקי נראה מלא שוב והבגדים הישנים שלי הפכו לסמרטוטים שאמילי "הרשתה" לי ללבוש רק בסטודיו כשאני עובדת.
היא לימדה אותי איך להתנהג, היא הפכה אותי לאדם חדש, בכל פעם שהגיעה מלונדון, היא פתחה לי דלתות נוספות, הזדמנויות חדשות הופיעו כשהיא הייתה בסביבה, ובזכותה, גם כשהיא לא הייתה בסביבה.
הזמן עבר, העבודות שלי השתפרו, הלימודים גם הם, המורים שלי אמרו שהשתפרתי, בזכותם הטכניקות שלי נהיו יותר טובות, עד שהגעתי לאן שהגעתי, תערוכה של העבודות שלי.
רמת ההתרגשות הייתה בלתי מתוארת.
כל הציורים שלי במקום אחד, על קירות לבנים, כל אחד מסתכל על סיפור אחר, על רגש אחר.
כעס, אהבה, עצב, דיכאון, שמחה, כולם יצרו את העולם שלי.
התערוכה נפתחה במהרה, בעזרתו הנדיבה (מאוד) של אבא שלי שתמך בי לאורך כל הדרך, רוב האנשים שבאו לראות אותה היו החברים הקרובים שלו.
אבל היו שם גם אנשים שפשוט התעניינו בעבודות שלי, החברים שלי ללימודים, אמילי הגיעה במיוחד לתערוכה הזאת, הראש שלי היה בעננים.
לא יכולתי לשבת בשקט כבר באותו הזמן שנודע באיזה תאריך התערוכה מתקיימת.
ואז התאריך הגיע, התמונות על הקירות, כוסות היין המלאות, לא נותנות איזה רמז?
זה היה מושלם.
עמדתי מול אחד מהציורים שלי, כאילו אני אחת מהאורחים, לא האומנית, האנשים שנכנסו, בירכתי אותם לשלום, כאות נימוס, ואז התבודדתי בין הקירות המלאים, עם כוס יין שהרגיעה את העצבים.
מדי פעם אבא שלי היה מופיע עם פרצופים חדשים שלא זיהיתי, לחצתי את ידם, מטושטשת מרוב התרגשות, הכול עבר במהירות, תערובת של צבעים ושל קולות.
גיחוך קל עלה לצידי, הבטתי אל הצד, מישהו שנראה בערך בן גילי עמד לידי, הביט באותה תמונה שאני הבטתי בה.
"מעניין אותי לדעת על מה חשבה האמנית כשציירה את הציור הזה.” אמר.
על מה כבר יכולתי לחשוב? זה היה פשוט מישהו שהביט אל האופק, תווי פניו מודגשים ונראים, מביטים אל השקיעה.
"אולי תשאל אותה?”
"על מה את היית חושבת אם היית מציירת ציור כזה? זה לא מזכיר לך מישהו?”
"לא ממש.” הודיתי.
"נו, זה אחד מהבנים מהחמישייה הזו שעכשיו מופיעה בכל מקום, ידידה שלי מדברת עליהם כל כך הרבה…”
הוא שקע במחשבות, ניסה להיזכר.
"וואן דיירקשן?” שאלתי.
"כן, הם!” אמר. “הליאן הזה? או איך שלא קוראים לו.”
"ליאם.” תיקנתי אותו.
"כן, הוא. את לא חושבת שהוא דומה למי שמופיע בציור?”
ואז זה פגע בי. ניסיתי לא לחשוב, לחשוב על כלום כשציירתי את זה, אבל התת מודע שלי פועל מעצמו.
אותן עיניים חומות, אותו מבט מרוכז, אותם תלתלים מיוחדים.
זה דמה יותר מידי לליאם.
כמה שניסיתי, לא הצלחתי לשכוח ממנו.
הפנים שלו עלו לי שוב בזיכרון, מועקה בגרון הופיעה, שתיתי מהיין, מנסה להרגיע אותה.
"אולי הוא דומה קצת.”
"לא, תסתכלי, הם זהים לגמרי. וואו, האומנית בטח מעריצה שרופה.” אמר וגיחך.
"אני לא מעריצה.”
"את ציירת את זה?”
"כן.” בכל הזמן הזה שדיברתי איתו, לא הבטתי בו, אפילו לא פעם אחת.
"אז על מה חשבת?” הרגשתי שהוא מסתכל עליי, סובבתי את פניי אליו.
הבטתי בו ושכחתי את כל מה שרציתי להגיד, הרגשתי שאני לא יכולה להגיד כלום, אבל אני רוצה להגיד, כדי לא לצאת מטומטמת.
"לא יודעת.” אמרתי, מרגישה קצת לא בנוח.
זה בסדר לבהות ככה במישהו בפעם הראשונה שאת רואה אותו?
"ומה אתה חושב על הציור הזה?” שאלתי, רק כדי שיהיה לי תירוץ להביט שוב בעיניים האלה.
"אומנותי ביותר, רק שבנים מתולתלים הם לא ממש הקטע שלי.” הוא גלגל עיניים וצחק.
"ככה חשבתי.”
דיברנו הרבה.
"אז איך קוראים לך?” שאל.
"אליזבת.” אמרתי.
"נעים מאוד, ליאם.” הוא אמר.
ליאם? האם הוא אמר הרגע ליאם?
לא, רגע. ליאם?
באמת?
"מה אמרת?” הייתי מבולבלת, מוצפת בזיכרונות לא רצוניים.
"ליאו.” אני חושבת שהנשימה שלי חזרה באותו הרגע, הזיכרונות ההם הלכו.
הוא חייך, חושף שיניים לבנות כשלג וחלקות כזכוכית.
מישהו קרא לו והוא הסתובב, מהנהן ומנופף לבחור שעמד ליד דלת הכניסה והביט לעברנו.
"אני צריך ללכת, היה מאוד נחמד לדבר איתך.”
"גם איתך.” אמרתי, כל מה שעבר לי בראש זה הרצון שלי שיישאר רק עוד מה שניות.
"אולי נוכל להמשיך את השיחה הזאת אם את רוצה,” הוא חייך. “אפשר את מספר הטלפון שלך?”
"בטח.” חייכתי חיוך קטן, לוקחת ממנו את הטלפון הנייד שהושיט לי ומקלידה את המספרים.
"נתראה!” הוא אמר כשהתרחק ממני.
חייכתי.
"ווהו, שיחקת אותה אחות!” אמילי תקעה בי את המרפק שלה אחרי כמה דקות.
"על מה?”
"החתיך הזה שנתת לו את מספר הטלפון שלך! את מתחילה סוף כל סוף להתגבר על ליאם, זה מצוין!”
"כן, להתגבר…” מלמלתי.
לא, לא להתגבר.
לא, לא לשכוח.
לזכור, להשאיר.
אבל ליאו נכנס לחיי במקום ליאם, ממלא את המקום הריק שנשאר אחריו. ממלא אותו באושר, בהתרגשות מחודשת, באהבה חדשה.
ליאו היה 192 סנטימטרים של יופי טהור, שיער בלונדיני שכיסה את כל מצחו וכמעט את כל פניו, עיניים כחולות שלא הפסיקו לזהור מתחת לרעמת השיער וחיוך כובש.
הוא היה כל כך גבוה, הרגשתי ממש קטנה לידו, אף פעם לא הרגשתי ככה עם ליאם.
ידעתי שליאם היה מגן עליי לא משנה מה יקרה, אבל עם ליאו, ההרגשה הזאת אף פעם לא נעלמה.
ליאו, גם הוא, עזר לי להוציא את האני האמיתית שהתחבאה בתוכי, ולא הבחורה שאמא שלי יצרה, פחדנית, סגורה, מפחידה.
הייתי שמחה יותר, חייכתי יותר, דיברתי יותר. לא פחדתי להביע את דעתי.
הפכתי להיות האדם שרציתי להיות, משהו שלא קרה כשהייתי עם ליאם.
פחדתי.
פחדתי שאם ליאם התאהב בליז, הוא לא יאהב את אליזבת. רציתי להפוך להיות אליזבת, לא לפחד להיות מישהי שבאמת רציתי להיות, אבל לא יכולתי להיות כי אחזתי חזק מידי בשורשים שלי.
כל הרגשה הייתה שונה, כל נשיקה, כל חיבוק, הכול היה שונה.
הרגשתי כאילו אני בעננים.
אני זוכרת עדיין את מה שאמרתי לליאו רק כשהתחלנו לצאת.
"אתה בטוח שאתה רוצה לצאת איתי?” שאלתי אותו, אחרי שאמר שאני הבחורה הכי מיוחדת שהוא הכיר.
"למה לא?”
"בגלל שכשאתה איתי, זה כמו להילחם באש עם אש, אתה מבין? בסופו של דבר אתה תיפגע.”
"אני מוכן לקחת את הסיכון.” הוא אמר והתקרב אליי, חיוך קטן על פניו.
"אני לא לוקחת את האחריות על מה שיקרה לך.”
"אין בעיה.”
אחרי השיחה הזו הייתה הנשיקה הראשונה שלנו.
ואת השיחה הזו אף פעם לא שכחתי.
הכרתי את כל החברים של ליאו, הכרתי גם את הידידה שלו, זו שדיברה כל הזמן על "וואן דיירקשן".
היא כל הזמן הסתכלה עליי מוזר, כאילו הכירה אותי, אבל לא הבינה מאיפה.
ואז הגיע היום, היום הזה שבו הכול נגמר.
"היי, אליזבת!” היא התקרבה אליי במהירות, חיוך ענקי היה על פניה.
"היי, מולי!” אמרתי, חיבקתי אותה.
"ליאו, אתה לא תאמין, הבנתי עכשיו מאיפה אני מכירה את חברה שלך!” היא צרחה באושר.
"מאיפה?” הוא כנראה היה רגיל כבר להתלהבות שלה.
"היא הייתה חברה של ליאם! מוואן דיירקשן!!! את לא מבינה, אליזבת כמה שמחתי כשהייתם ביחד, הוא נראה כל כך מאושר, אבל כנראה שכל אחד הולך לדרכו וממשיך – “ ברגע הזה הפסקתי להקשיב לה.
הסתכלתי על ליאו, הוא הביט בי בחזרה, המבט שלו עצוב ופגוע.
גם ידעתי למה.
הוא ראה את הציור של ליאם, אבל אף פעם לא סיפרתי לו מה עמד מאחוריו.
עדיין ציירתי, ציירתי אמנם את ליאו, אבל הוא דמה יותר מידי לליאם, אני לא חושבת שליאו שם לב לזה.
אבל עכשיו כשמולי אמרה שהיינו ביחד, הוא התחיל לחבר את קצוות החוטים.
כשהיינו אחר כך בדירה שלי, הוא נראה מרוחק, מהורהר. הוא הוריד את המעיל שלו והתיישב רחוק ממני על הספה הארוכה, נראה כאילו המרחק הפיזי עזר לו להתרכז.
"הכול בסדר?” שאלתי אותו.
"לא יודע, אולי תגידי לי את?” הוא אמר, לא מסתכל עליי אפילו.
"אני לא יודעת מה להגיד, אולי תיתן לי רמז?” ניסיתי לשבור את הקרח, אם רק הייתי יודעת כמה עבה הוא היה.
"למה לא אמרת לי שהיית עם הליאם הזה?”
"אה, זה.” מלמלתי.
"כן, זה.”
"זה היה עד כדי כך חשוב?”
"לא יודע, אבל אם את עדיין מציירת אותו, אם את עדיין נזכרת בו, למה את איתי בכלל? אם את עדיין אוהבת אותו?”
"אני אוהבת אותך.” וזו הייתה האמת. יכול להיות בחיי יותר מבחור אחד?
"ואת אוהבת עדיין את ליאם, אם את לא מסוגלת לראות את זה, אני מרחם על עצמי. אני איזשהו סוג של ריבאונד? סתם מישהו להיות איתו, כדי לא להרגיש לבד?” הוא קם ממקומו.
"זה לא מה שאתה חושב, זה לא נראה איך שאתה חושב שזה נראה.”
"אז איך זה נראה?!” הוא התחיל לצעוק. “איך זה אמור להיראות?!”
"בבקשה אל תצעק.” ניסיתי להרגיע אותו.
"את יודעת כמה פעמים פגעו בי, את יודעת כמה פעמים אני הייתי הריבאונד של מישהי! את יודעת כמה זה כאב לי בכל הפעמים שדרכו עליי, שהשתמשו בי כדי להרגיש בסדר! את יודעת את זה ועושה את זה בעצמך?” הדמעות שלו התחילו להופיע בזוויות עיניו. הוא היה בחור חזק, ללא ספק. תמיד צחק, תמיד היה שמח.
הוא תמיד הסתיר את כל הפצעים, כדי לא לפתוח אותם שנית. הוא היה תמים מידי, הוא חשב שאני – מכל האנשים בעולם, אהיה שונה.
"אני לא שונה מהן, מכל הבנות ההן, אולי אני אפילו יותר מידי דומה להן, רק שבניגוד להן, אני לא יודעת מה אני עושה!” כיסיתי את פי ביד שלי, הדמעות שלי נוצרות גם הן, מתחילות לרדת לאט במורד פניי, מתגלשות במורד הלחיים הסמוקות ומסיימות את דרכן בזוויות הפה.
"אני הזהרתי אותך, אתה זוכר את זה! אני אמרתי לך, שאם אתה נמצא איתי, זה כאילו אתה נלחם באש עם אש, בסופו של דבר אתה הולך להיפגע!” הבטתי בו, דמותו מטושטשת בגלל הדמעות.
"אז אולי, לפני שזה נהיה מאוחר מידי, כדאי שאני אלך. לפני שאני נפגע באופן בלתי הפיך.”
"לא, אל תלך!” צעקתי אחריו כשלקח את המעיל שלו ופתח את הדלת.
"אל תעזוב אותי!” הדלת נטרקה.
ואני נשארתי שוב, לבד.
בכיתי המון באותו היום, כשחשבתי שהכול יהיה בסדר.
כשחשבתי שסוף סוף התגברתי על ליאם, שחיים חדשים מחכים לי.
טעיתי.
לכל עץ יש שורשים, לא משנה כמה העלים ירוקים, השורשים הם אלה שמחזיקים אותך באדמה, הם חזקים ממך, לא משנה כמה את רוצה להשתחרר מהם.
כי ברגע שהעץ משתחרר משורשיו, הוא מת, הוא לא יכול לחיות בלעדיהם.
כמו שאני לא יכולה לחיות בלי ליאם.
*נקודת המבט של ליאם*
בכל בוקר אני מתעורר, מביט לעבר קרני השמש שחודרות מבעד לווילונות, לא משנה אם אני במלון כלשהו, ביום הגדול של הופעה מסוימת, אם אני בבית של אחד מהבנים או אם אני בבית שלנו, המשותף.
בכל בוקר אני מתעורר למיטה ריקה, ריקה לגמרי, כי אחרי שליז עזבה, היא לקחה איתה גם את כל מה שאני הייתי.
ניסיתי, ברור שניסיתי.
אבל אחת כמו ליז לא שוכחים בקלות, היא הפכה אותי למישהו אחר, וכשעזבה, היא לקחה אותו איתה.
כל בוקר אני מתעורר ונזכר במשפט הפשוט שאמרה לי לפני שנעלמה לתמיד "אני אוהבת אותך.”, הוא נותן לי את הכוח לקום בכל בוקר ולעשות כל מה שליאם הישן היה עושה, כל מה שהייתי עושה לפני שהיא הופיעה.
היה קשה בהתחלה, להיזכר איך חייתי לפני שהיא נכנסה לחיים שלי.
היה קשה להסתגל למצב החדש. היה קשה לשכוח את כל מה שעברנו ולהמשיך הלאה.
ידעתי שמישהי אחרת תגיע, מישהי שתאהב אותי כמו שליז אהבה אותי ואפילו יותר, אבל החותם שליז השאירה היה גדול מידי.
לא חייכתי הרבה מאז שהיא עזבה, לא צחקתי הרבה, כמו שהייתי צוחק פעם.
יש אנשים שאומרים שנהייתי דכאוני ועצוב, אני לא מאמין להם, אני לא דכאוני, ולא עצוב. אני מישהו אחר, אני מישהו שונה, אני חושב אחרת, מתנהג אחרת.
כל הפעמים שהיינו בניו-יורק, זה היה קשה מידי. שנאתי את ניו יורק, כי בגללה, ליז איננה. כל הפעמים שהיינו שם, לא הייתי מסתכל על אף אחת מהמעריצות שהיו מסביבנו, או על הבנות שהבנים ניסו נואשות להכיר לי, פחדתי לראות שם בקהל את ליז, לראות שהיא מאושרת, שהיא בסדר גמור, גם בלעדיי.
התחלתי להסתיר טוב יותר את מה שהרגשתי, התחלתי לשמוח יותר.
אני חושב שהצלחתי לעבוד על קהל המעריצות שהתגעגעו לחיוך המוכר, אבל על הבנים לא הצלחתי לעבוד, הם עדיין היו מביטים בי בדאגה מדי פעם, בכל פעם שהזכירו את ליז בראיונות שעברנו.
ואז היא הגיעה. לא האמנתי שאראה אותה שוב.
זה היה בניו יורק, שוב, כמו בכל הפעמים שהיינו שם, לא הייתי מסתכל על אף אחת, רק חיכיתי לרגע שבו ניסע מהמקום הזוועתי הזה שהזכיר לי את ליז.
ישבנו מאחורי שולחן, חותמים לאלפי מעריצות בוכות, צורחות, שחיכו בתור לקבל את החתימה שלנו.
"היי, ליאם!” , “ליאם, אני אוהבת אותך!” , “ליאם, ליאם! אפשר לחבק אותך?”.
ליאם פה וליאם שם. הרגשתי שאני מתפוצץ, הסתכלתי לסוף התור שנהיה קצר מרגע לרגע, השומרים כבר לא נתנו לבנות נוספות להיכנס, הקניון שהיינו בו עמד להיסגר בכל רגע, כבר היה מאוחר.
שמעתי את הבנים מתלחשים סביבי, ישבתי בקצה השולחן, בהתחלה זה היה זאיין שהחל ללחוש לנייל, ונייל שדיבר עם לואי ולואי שהרביץ להארי כדי למשוך את תשומת ליבו ולבסוף הארי, שתקע את המרפק שלו כל כך חזק בצלעות שלי שכמעט נפלתי מהכיסא.
"מה?!” שפשפתי את הצד שכמעט השמיע קול משלו מרוב כאב.
"תסתכל על זאת שמתקרבת!” הוא לחש.
"תעזוב אותי, נו.”
"תסתכל!” הוא תקע שוב מרפק בצלעותיי, הפעם חלש יותר.
סיימתי לחתום למעריצה נוספת וחייכתי אליה בהיסח דעת, שמעתי צרחה מעצבנת שהתרחקה ממני, בגלל השומרים.
"אולי תפסיק כבר?!” התעצבנתי.
"רק תסתכל, בבקשה, אתה לא תתחרט על זה.”
"על מי?” נאנחתי לבסוף.
"היי, ליאם.” היא אמרה, קולה מוכר להפליא.
הבטתי למעלה ונדהמתי, הארי הסתכל עליי, חיוך משועשע על פניו.
"מה את עושה פה?” בקושי מצאתי את המילים.
היא הייתה שם, מוחשית, מולי, הזכירה לי את העבר.
תגובות (5)
לא נכון! את לא עוצרת בזה. תמשיכי היום
נו באמת בישבילי תמשיכי כבר
ווווהו המשך דחוףףףףףףףףףףףףףף
וווואי בבקשה המשך…היום
He is in pregnat ?!?!?