מחלת האהבה סיפור על וואן דיירקשן פרק 2

*נקודת המבט של ליז*
המסדרון היה ארוך, המעריצות חלפו על פני, מתרגשות. חמש בנות ספרתי, השאר כנראה כבר שם, נמצאות על סף התמוטטות.
נשמתי עמוק, מחברת מילים בראש, משננת את הדברים שאומר.
אם אעשה פרצוף חמוד ונורא אתאמץ לא להיות צינית, הם יסכימו? הם יבואו לראות את רוזלין?
הדלת הייתה פתוחה ומאחוריה הייתה התקהלות גדולה, בכי, צחוק, הקולות שלהם.
נכנסתי לתוך החדר הענקי וחייכתי.
הם היו כנראה הבנים הכי מדהימים שראיתי, דואגים למעריצות, אם בכו – ניחמו אותן, הצטלמו איתן ודיברו איתן.
החיוכים שלהם גרמו להן לזהור, להבין שהכרטיסים שבזבזו עליהם קרוב לוודאי את כל כספן היו שווים.
חיפשתי את ליאם, ראיתי שהוא מביט בי, קצת מבולבל. חשב כנראה שאחת כמוני לא יכולה להגיע למאחורי הקלעים, ובכן המראה שלי הוכיח זאת.
הבחורה הזו שלא אכפת לה מה חושבים עליה, זו שמתלבשת בכיוון ההפוך מצו האופנה, זו שרוזלין אומרת שהיא מדהימה ויפה, אבל היא בעצמה בוחרת לא להאמין לה.
הוא התקדם לעברי, חיוך סמוי מסתתר על פניו.
צדקתי, הוא ראה משהו בחושך.
ידעתי, הוא הסתכל עליי.
חייכתי שוב, בפעם המיליון בערך באותו הערב, פרפרים של התרגשות מדגדגים את בטני.
"היי.” חייכתי חיוך רחב יותר, במיוחד בשבילו כשהתקרב.
"היי לך.”
"ליאם, נכון?” טיפשה שכמותי. אבל רק לשם וודאות…
"לא מעריצה שרופה, נכון?”
"עלית עליי, לא מעריצה.”
"עלית עליי, אני ליאם.” חייך.
"מסתבר שאני טובה בניחושים.” צחקקתי.
"באת במטרה מסוימת או שסתם נהנית לשמוע את השירים שלנו בפעם הראשונה?”
"אם להגיד את האמת, שניהם.”
"גם מטרה נסתרת וגם שמיעת שירים?”
"כזאת אני, ההופעה הייתה מדהימה.”
"תודה רבה לך, עכשיו את כבר מעריצה?”
"למרות שהשירים לגמרי לא מתאימים לסגנון שלי, כן, אני לגמרי מעריצה.”
"יש לך סגנון?”
"ייחודי-”
"ומיוחד.” השלים אותי וחייך.
ישבנו על הספה שם, מתעלמים לגמרי מהמעריצות האחרות, בדיוק כמו שהן כיבדו את השיחה שלנו והתעלמו מאיתנו גם. פשוט דיברנו. הוא גרם לי לצחוק, מזמן לא צחקתי.
לא באמת צחקתי, לא מאז שגילו את המחלה אצל רוזלין.
אבל מאז ומתמיד הייתי ילדה עצובה.
הייתם מצפים מבלונדינית ירוקת עיניים להיות קופצנית ועליזה. אני אף פעם לא צחקתי באמת.
תמיד השיער שהסתדר בצורה מושלמת והעיניים שתמיד זהרו נדמו כמקור מושלם ליופי ולביטחון עצמי גבוה.
והביטחון העצמי היה אי שם ברצפה, רק התדמית הקשוחה מכסה את הפצעים, מנסה להגן על הלב השבור, מנסה לחבר אותו מחדש.
"אני חושבת שהם כבר לא מסוגלים להתעלם מאיתנו.” צחקתי והסתכלתי על הבנים שעמדו בצד ודיברו עם שאר המעריצות, מציצים לעברנו, תוהים מה הסיפור של החבר שלהם והפריקית הזו.
"אני חושב שהם מקנאים.” הוא אמר והבעת חשיבה מרוכזת הופיעה על פניו, צחקתי.
"אני לא חושבת ככה.”
"למה לא? אני נמצא עם המעריצה הכי מגניבה באזור והם אפילו לא יכולים לדבר איתך.”
"עכשיו אתה שומר את עצמך לעצמי?”
"כן! המגניבות שלך היא משהו שאי אפשר לחלוק עם כל אחד!” קרץ לי.
הבן אדם הזה פשוט מדהים. אישיות של מלאך.
נראה לי שאלוהים מאיר עליי היום אור של מזל.
"אז, לא סיפרת לי על המטרה הסמויה שלך.” הוא החזיר אותי אל הקרקע.
עכשיו הרצינות הגיעה.
"אני לא הייתי אמורה להיות פה היום.” החיוך נמחק באיטיות, המבט נשמט לעבר ידיי המשולבות.
"את לא?” הופתע.
"לא, חברה שלי היא המעריצה שלכם, לא אני.”
"אז למה את באת?”
"היא חולה וחבל לבזבז את הכרטיס.”
"והמטרה הסמויה היא?”
"זה יהיה מאוד נחמד אם אפילו כמה מכם תוכלו לבוא לבקר אותה.” הרמתי את מבטי וחייכתי את החיוך הכי מתאים שמצאתי במאגר החיוכים שלי.
"לא יפריע לה הרעש בבית?” התעניין.
החיוך שוב נמחק, הפעם ביתר מהירות.
למה לדרוך על נקודות רגישות? הוא לא ידע.
"היא לא בבית.” הקול שלי לא עלה על לחישה.
"אז איפה היא?”
"בבית החולים.”
"אוי, אני מצטער, היא תהיה בסדר?” הוא הניח את ידו על הברך שלי, יד חמה ששילחה בי זרמים של חשמל, יד חמה שניסתה לנחם.
"באמת שאני לא יודעת.”

*נקודת המבט של ליאם*
כשליז סיפרה לי שחברה שלה חולה העיניים שלה איבדו את הניצוץ הקונדסי שלהן מיידית.
מה לא הייתי עושה כדי להחזיר את הניצוץ המיוחד הזה חזרה לעיניה.
"אני חושב שזו לא תהיה בעיה.” עניתי לה, מנסה לעודד אותה.
"באמת?” הניצוץ חזר חלקית, עיניה אורו באור קטן.
"כן, זו הייתה ההופעה האחרונה שלנו, בימים הקרובים נהיה פנויים, אני יכול לדבר עם החבר'ה ממש עכשיו.”
היא חייכה חיוך מלא חושף שיניים.
"יואו, תודה, תודה רבה!” היא חיבקה אותי, כורכת את ידיה סביב צווארי. הרגשתי את נשימתה כשהיא התנתקה.
"תקשיב, אני באמת מצטערת, אבל אני כבר חייבת ללכת, הנה המספר שלי,” היא הוציאה עט ואני הפשלתי את שרוולי, מביט בה כשכתבה את המספר על ידי. “תוכל להתקשר אליי כשתדבר איתם?”
"בטח.” היה נורא קל לחייך בחברתה, למרות שהיא לא נראתה מהבנות המאושרות האלו, היא הייתה מהדיכאוניות האלו שגורמות לך כל הזמן לחייך. עובדה שהייתה ממש מוזרה.
"תודה רבה, היה כיף.” חיבקה אותי וקרצה לי כשהתרחקה ממני, יוצאת דרך הדלת ונעלמת.

"נו אני רואה שאתה מתיידד עם המעריצות.” זאיין חייך אליי כשנשארנו לבד.
"מה לעשות שחלק מהמעריצות הן מגניבות בטירוף.” צחקתי, מנסה להסתיר את הדברים שהתחלתי להרגיש אליה, אל ליז.
"תפסה אותך חזק הילדה, אה?” הוא התחיל לצחוק.
"אין לך מושג.”
"ממש התחברתם שם, גם המספר שלה חרוט לך על היד, מתי נכיר אותה?”
"על זה בדיוק רציתי לדבר איתכם.” ניסיתי להישמע רציני.
"מה העניין?” הארי שאל אותי, הוא כנראה שמע חצי מהשיחה ונורא התעניין, שמתי לב שגם המבטים של לואי ושל נייל הופנו אלינו.
"היא לא הייתה אמורה לבוא.” אמרתי.
"היא לא?” נייל שאל.
"זה בדיוק מה שאני חשבתי. אם היא לא מעריצה, למה שתבוא?”
"בדיוק!” לואי צעק מהפינה.
"היא באה במקום חברה שלה, בגלל שההיא הייתה חולה.”
"אני לא מבין כלום.” לואי צייץ שוב מהפינה.
"לואי, תשתוק ותקשיב כבר!” הארי זרק עליו כרית והשתיק אותו.
"ליז אמרה שחברה שלה היא מעריצה שרופה שלנו, שהיא ממש רצתה לפגוש אותנו, אבל היא מרותקת למיטה בבית החולים, חולה בסרטן, אז היא שאלה אם אנחנו יכולים לבוא לפגוש אותה ולשמח אותה קצת.”
"ברור שנלך.” נייל אמר.
"נייל צודק. זה לא בהכרח כדי לעזור לך, ליאם. אכפת לנו גם ממעריצות שלא מסוגלות לבוא עד אלינו.” הארי הביע את דברי החוכמה שלו.
"וגם,” זאיין הוסיף. “אם נבוא, זה ישמח את ליז, והאושר של ליז יעשה אותך מאושר.”
"ומה שעושה אותך מאושר,” לואי צרח שוב מהפינה, מסובב את הכרית מעל ראשו וזרק אותה שוב לעבר הארי המופתע. “עושה אותנו שמחים בשבילך!!!”
הרגעים הבאים הפכו לקטטה בין הארי ללואי שברח ממנו, צעקות כגון "אל תקמט לי את הבגדים!” ו"אלינור תרצח אותך כשהיא תשמע על זה!” נשמעו.
חייכתי, אני באמת בר מזל.

*נקודת המבט של ליז*
החיוך התפשט על פניי מהר מאוד ולא הסכים לרדת. בכל פעם שנזכרתי בליאם או באחד הדברים שאמר, פשוט חייכתי.
נכנסתי לחדרה של רוזלין וראיתי אותה מסתכלת על התמונות של הבנים בטלפון שלה כשהבעה עצובה על פניה.
"מה קורה?” שאלתי, מתיישבת לידה על הכיסא.
"מוחקת תמונות, אין זיכרון.”
"בגלל זה את עצובה?” צחקקתי.
"כן! הם מדהימים!!! זה מרגיש נורא, למחוק תמונות שלהם.”
היא המשיכה להביט בצג הטלפון שלה.
"אז את רוצה לשמוע איך היה?”
"כן, אבל אז אצטרך לרצוח אותך בגלל הדבר המדהים שחווית בזמן שאני ישבתי פה ובכיתי על התמונות שמחקתי.” היא לחצה שוב על כפתור המחיקה, נאנחת.
אם רק הייתה יודעת מה, קרוב לוודאי, ארגנתי לה.
"אז אם את באמת רוצה לשמוע, ההופעה הייתה מדהימה, לא חשבתי שאני אוהב אי פעם את השירה שלהם, אבל זה קרה.” חייכתי.
"אמרתי לך!!!” היא התחילה לרקוד ריקוד ניצחון קטן בישיבה, נהנית מכל רגע.
"רוצה לשמוע עוד או שאת מעדיפה לשבת שם ולמחוק תמונות?”
"עוד!” דרשה והחיוך שלה התרחב.
"פגשתי גם את הבנים, אבל דיברתי בעיקר עם ליאם.”
"אווו, מתפתח פה משהו!” היא צחקה.
"אל תהיי מצחיקה, הוא לא ישים לב אליי בחיים. למה שישים אליי לב כשיש לו עוד מיליוני מעריצות נורמליות לבחור מביניהן?”
"את לא רואה את עצמך באור הנכון.”
"אני לא צריכה, אני יודעת בדיוק מי אני.”
"ליזי-”
"לא, די, רוזלין. אני לא צריכה את השיחות המיותרות האלה, הן לא מעודדות אותי.”
"לא השתנית.”
"אני גם לא מתכוונת לעשות את זה.”
"ליזי, את צריכה להשתנות, את פשוט מדהימה, רק הגישה הפסימית לכל דבר פשוט הורגת אנשים.”
"שוב השיחה?”
היא לא הספיקה לענות, הטלפון שלי צלצל, מספר לא מזוהה.
"תעני במסדרון.” היא נאנחה שוב כשראתה שאני מהססת.
יצאתי מהחדר וסגרתי אחריי את הדלת.
"הלו?”
"ליז?” שמעתי את הקול שלו. כל כך מהר?
"מי עוד?”
"לא יודע, רק ווידאתי. הם אמרו כן, מתי נוכל לבוא?”
“אני אעדכן אותך בהמשך.” צחקתי.