מחלת האהבה סיפור על וואן דיירקשן פרק 19

*נקודת המבט של ליאם*
כשאתה אוהב מישהי, אתה מוכן לעשות הכול בשבילה, לחצות אוקיינוסים ויבשות שלמות, להיפגע רק כדי לשמור אותה במקום בטוח, אתה מוכן למות בשבילה, רק כדי שהיא תחיה. כשאתה באמת אוהב מישהי, אתה נושם ולבך פועם רק כדי לשמוע אותה אומרת "גם אני אוהבת אותך", אך גם כשאתה שומע את זה ומשהו לא נשמע שלם, אתה יודע שמשהו חסר.
למרות כל המסירות שלך, למרות כל הסימנים והמאמץ להגיע לפינה הכי כמוסה של ליבה, אתה לא מצליח, ואף אחד לא יודע כמה זה מתסכל, כשאתה מרגיש שאולי אתה לא האחד בשבילה.
כשאני שומע את ליז אומרת "אני אוהבת אותך", כל מקום בגופי מתמלא בחום, אבל העיניים שלה, העיניים הירוקות שלה, חלולות וחסרות ברק.
אני מוכן לעשות הכול – הכול, רק כדי שהיא תהיה מאושרת, אבל לא נראה שהיא תעשה את אותו הדבר בשבילי. נראה שאני אוהב אותה יותר משהיא אוהבת אותי. כן, זה אמיתי אני בטוח בזה, אין שום דבר מזויף או משובש בקשר שלנו, אבל אולי הוא טוב מכדי להיות אמיתי?
אני עושה הכול כדי שהיא תהיה מאושרת, אבל היא ממשיכה להשאיר מחסום מסוים שמשאיר אותי רחוק ממקומות מסוימים בתוך ליבה.
אני מתחיל לחשוב שאני לא בדיוק מה שהיא רוצה, מה שהיא צריכה נואשות ולא יכולה לחיות בלעדיו.
אני מתחיל לפקפק בכל הטוב שבמערכת היחסים הזאת.
אני כבר לא בטוח שהכול בסדר, גם אם הכול נראה טוב. אני לא יודע איך לדבר על זה עם ליז, כי אין על מה לדבר.

זו הייתה אחת ההופעות שליז לא הלכה אליה, היא נסעה לבקר אצל אבא שלה.
לא חשבתי שזו תהיה הופעה שונה מכל השאר, עולים על הבמה, ההתרגשות מתחדשת, שרים, המעריצות צורחות, יורדים מהבמה ומשבחים אחד את השני על הביצועים.
בפעם ההיא, אני אפילו לא זוכר למה, עזבתי את הבמה לבד, אחרי כולם, עברתי מאחורי הקלעים כדי להגיע לחדר ההלבשה יותר מהר.
היא חיכתה כנראה מאחורי הפינה, היא ידעה שאני אגיע. זרועותיה נכרכו סביב צווארי ושפתיה נצמדו לשפתיי.
לא הספקתי להגיב אפילו והיא התנתקה ממני.
"הגיע הזמן שמישהי תחליף את מקומה של החברה הזאת שלך, לא חושב? מישהי יותר טובה.” היא אמרה והלכה משם.
הרגשתי מגעיל, ניגבתי את שפתיי בכוח, מנסה למחוק כל זיכרון שהוא למה שקרה. זכרתי מה אמרתי לאמילי, שאף פעם לא אפגע בה, “אתה לא יכול לשלוט במעריצות סביבך.” והיא צדקה, בגדתי בליז, אפילו שזה לא היה בשליטתי.
הנשיקה הזו עם המעריצה האלמונית העירו בי חלקים שלא ידעתי שהיו קיימים אצלי, הבנתי פתאום שמשהו באמת לא בסדר בקשר שלי ושל ליז, הבנתי פתאום שאנחנו נקרעים אחד מהשנייה.
זה היה הרגע שבו רציתי לתקן כל מה שנשבר, כל מה שהיה שחוק וישן ושרוט.
וההזדמנות הזאת צצה מהר משחשבתי, ליז סיפרה לי שהיא בהריון.
ידעתי שמתישהו יהיו לנו ילדים, שבזמן מסוים נתחתן ויהיו חיינו משותפים לתמיד, אבל כשזה קרה כל כך מוקדם, זו הייתה סיבה לשכוח את מה שקרה עם המעריצה.
יהיה לי ילד, או ילדה, חוט מקשר ביני לבין ליז שאף פעם לא יקרע, כי זה ילד, ילדים הם חוט מקשר.
היא לא רצתה אותו, את התינוק שלנו ואני הייתי אגואיסט ומגעיל, כעסתי, צעקתי.
לא רציתי להבין שהדבר הזה לא תלוי בי, אלא בה. לא רציתי להבין ולהפנים שאולי היא לא מסוגלת עדיין לזה.
כל כך שקעתי ברעיון המופלא של ילדים ומשפחה וחיים מאושרים זה עם זה שלא רציתי להיפרד ממנו.
החזקתי משהו שלא יכולתי להחזיק עדיין, משהו שהיה כבד מדי, רציתי לתקן את מה שעשיתי, רציתי נואשות לתקן את הבגידה, לא שמתי לב שעל הדרך פגעתי ושברתי דברים שהיו אמורים להיות שלמים.
ואז היא סיפרה לי שהיא נאנסה, הייתי אמור להבין כמובן שזו בעיה שאולי לא תוכל להתמודד איתה בחיים, שהזיכרון יותר מידי מוחשי במוחה והיא לא מוכנה לעבור שוב את הקטע עם ההריון עד שתהיה מוכנה לזה.
לקחתי את העובדה הזו לרמה חדשה לגמרי, ניפצתי את בועת האמון שלי בה, לא ידעתי אפילו למה.
ובימים הבאים נאכלתי מבפנים על ידי שדים שלא נתנו לי להישאר בצד. כל כך רציתי לדבר איתה, אבל התעלמתי, רציתי להחזיק אותה בין זרועותיי, רציתי לחבק אותה, לנשק אותה.
לא ידעתי אם אני אמור לעשות את זה, עיניה היו כבויות ולא נראה שהיא בעצמה רוצה להשלים.
אז השארתי את זה ככה, כמו שלא הייתי אמור לעשות.

נכנסנו, אני, נייל והארי אחרי שיצאנו לאכול במסעדה. אלינור הסתכלה עליי במבט מוזר.
"היי.” היא אמרה בקול שקט וחזרה להביט במסך הטלוויזיה.
"הכול בסדר?” הארי שאל.
"כדאי שתלך לעצור אותה עכשיו, לפני שיהיה מאוחר מידי, תפסיק כבר להיות אידיוט.” אלינור הסתכלה עליי.
"למה את מתכוונת?” הייתי מבולבל.
"ליז אורזת את הדברים שלה, היא עוזבת.” אלינור אמרה ונאנחה.
לא שמעתי אפילו את המילה האחרונה בבירור, כבר עליתי במדרגות לכיוון החדר המשותף שלנו, שכנראה יהיה רק החדר שלי אם לא אפעל מהר.
פתחתי את הדלת בתנופה, היא הייתה שם, מעבירה את כל הדברים שלה למזוודה אחת גדולה.
"מה את עושה?” שאלה מטופשת.
"עוזבת.” היא אמרה, לא מביטה בי אפילו.
"אם זה בגלל הריב הדפוק שהיה לנו, אני מצטער, לא הייתי אמור להתנהג ככה.”
"בטח.” היא אמרה באדישות והמשיכה להניס את הדברים שלה למזוודה.
"היי, תסתכלי עליי.” אמרתי ברכות ותפסתי בידה, מונע ממנה להמשיך להכניס את כל הדברים האלה למזוודה.
היא הרימה את עיניה, שהיו רטובות קצת ואדומות, היא בכתה.
"לא רציתי לפגוע בך, אני מצטער, התנהגתי כמו אידיוט ולא הייתי צריך להגיב איך שהגבתי. תסלחי לי? בבקשה?”
"ראיתי אותך, איתה? לפני כמה ימים, בהופעה. אם כל כך נמאס לך ממני, היית פשוט אומר, לא היית צריך ללכת ולהתנשק עם מישהי אחרת.”
כן, הייתה גם פעם שנייה. עם אותה המעריצה שלא זכרתי, כי כל כך רציתי לשכוח.
היא משכה אותי שוב אליה, בכוח. ואז נזכרתי במה שעשיתי, אבל היא סירבה להרפות, הנשיקה נמשכה אולי כמה שניות.
"תהיה איתי, אני יותר טובה.” לחשה לי.
"אל תספרי לאף אחד.” אמרתי לאחר ששמעתי את לואי קורא לי.
ליז ראתה אותנו. היא ראתה אותנו.
"ליז-”
"לא, בבקשה, תעזוב אותי.” היא אמרה, דמעות מתחילות לזלוג מעיניה.
"אני אוהב אותך, אל תעזבי.” ניסיתי להציל את המצב.
"אם באמת היית אוהב אותי, לא היית עושה את זה.”
"זה היה בגללה, בגלל המעריצה, את יודעת שאף פעם לא הייתי עושה את זה מרצוני, אני אף פעם לא אפגע בך!”
"אבל פגעת.” היא הביטה בי עם עיניה הנפוחות.
"ואני מצטער על זה.”
היא רק נענעה בראשה וסגרה את המזוודה שלה.
"אולי זה יהיה טוב יותר לשנינו, להיפרד לכמה זמן, אני אפגש עם אנשים חדשים, אתה תיפגש עם בנות אחרות, אולי אפילו עם המעריצה הנואשת ההיא.”
"אל תגידי את זה.”
"אני לא יכולה להישאר פה יותר.” היא אמרה והורידה את המזוודה שלה אל הרצפה.
"אז איפה תהיי?”
"ניו-יורק. אבא שלי רוצה לפתוח שם עסק. הוא הציע לי לבוא איתו אחרי שסיפרתי לו מה קרה בינינו, אמרתי לו שאני אבוא איתו, באמת לא נשאר לי בשביל מה להישאר פה.” היא חייכה לעצמה בעצב, מנגבת את הדמעות שלה.
"אל תעזבי. בבקשה, תישארי.” לחשתי.
"רצית שאני אהיה מאושרת, לא? אני אלמד אומנות בניו יורק, אבא שלי אפילו ישכור לי סטודיו שאוכל לעבוד בו.”
"כשאמרתי שאני רוצה שתהיי מאושרת, התכוונתי לפה, לזמן הזה, אני רוצה שתהיי מאושרת איתי.”
"אני לא יכולה.” היא אמרה.
ניסיתי לנער מעצמי את הדיכאון והעצב שאפפו אותי, שנייה של שקט.
"מתי הטיסה שלך?” שאלתי, רוצה לשכנע אותה להישאר איתי לפחות עד הזמן ההוא.
"בעוד כמה שעות, אני צריכה לצאת עכשיו.”
"אני יכול לפחות להסיע אותך לשדה התעופה?”
היא הביטה בי ארוכות, או שאני פשוט ניסיתי למשוך את זמני רק כדי להמשיך להביט בעיניים האלו.
"בטח.” היא ניסתה לחייך, לא כל כך הצליח לה.
אני חושב שאני מבין עכשיו את רמת הכאב שלה.
לקחתי לידי את המזוודה שלה וירדנו יחד במדרגות.
אלינור הביטה בנו בשמחה, במחשבה שהשלמנו, נענעתי בראשי וחיוכה נעלם ברגע שהיא ראתה את המזוודה ואת הבעותינו.
"אז זה סופי? ניו-יורק הגדולה הנה אליזבת מאקליין מגיעה?” היא אמרה וניגשה אלינו.
"כן.” ליז ענתה לה וחייכה בקושי.
"אולי בכל זאת תישארי?”
"אבא שלי יתאכזב, אני עוד אחזור.” היא אמרה בנימה אופטימית. היא שיקרה. היא לא תחזור וכנראה שהיא גם לא סיפרה לאלינור את הסיבה העיקרית בגללה היא עוזבת, אני.
אלינור חיבקה אותה, מחצה אותה בחיבוק הגדול שלה, היא תתגעגע אליה, עכשיו היא תהיה שוב הבת הקבועה היחידה בבית.
גם הבנים נפרדו ממנה, הם יתגעגעו אליה, כנראה.

כשהתיישבנו במכונית שלי, מוכנים לנסיעה, שמתי לב שהיא הביטה בי בזווית עינה, היא הייתה עצובה.
כשיצאנו הדלקתי את הרדיו, השיר של אד שירן התנגן לו , KISS ME.
"תכבה את זה בבקשה.” היא אמרה.
"מה הבעיה?”
"תקשיב למילים ואז תשאל את השאלה הזו.” היא אמרה והביטה מחוץ לחלון, נמנעת מלפגוש את עיני.
"זה מזכיר לך דברים שאת לא רוצה לזכור?”
היא הסתובבה אליי במהירות, כשהבטתי בה לשבריר שנייה לפני שעיני חזרו להביט בכביש, שמתי לב שהיא פגועה.
"אתה באמת חושב שאני רוצה לשכוח את כל מה שקרה בינינו?”
"ככה זה נראה.”
"הזמן שהיינו ביחד, זו הייתה התקופה הטובה ביותר בחיים שלי, אני תמיד אזכור אותה והיא תמיד תעלה חיוך גם ברגעים הכי קשים.”
"אז למה את לא רוצה להמשיך? למה את עוזבת?”
"היה טוב וטוב שהיה.” היא מלמלה וחזרה להביט מחוץ לחלון.
כיביתי את הרדיו, למה להכאיב לה יותר?

הנסיעה עברה מהר מידי, בשעה וחצי הזאת היא נפתחה יותר, אפילו צחקה פעמיים, עובדה שרק הזכירה לי יותר ויותר שאני פשוט לא יכול לתת לה ללכת, אבל אני באמת טעיתי, ואם היא לא יכולה לסלוח, אני לא אחזיק אותה אצלי בכוח, כבולה בשרשראות.
כשנכנסנו לחנייה של שדה התעופה, החיוך הקטן שהיה על פניה נעלם ועיניה הפכו לחלולות שוב.
הוצאתי לה את המזוודה מתא המטען והנחתי אותה על הרצפה.
הבטתי בה, עמוק לתוך עיניה.
"אז, זהו זה.” היא אמרה והתכוונה ללכת.
"אני יכולה לפחות לחבק אותך לפני שאת הולכת?” שאלתי.
פתחתי את ידי והיא נבלעה בתוכן, כאילו היו מגנט והיא הייתה מתכת. היא הייתה שייכת לשם, שם היה מקומה, אבל היא לא רצתה את זה יותר. חיבקתי אותה חזק יותר, מסרב לעזוב, אני חושב שהיא החלה לבכות, דמעות קטנות זולגות במורד פניה, התייפחויות קטנות יוצאות מפיה.
אני לא יודע כמה זמן נמשך החיבוק הזה, אני רק יודע שכשהיא התנתקה ממני, זה היה לא מספיק.
"ביי, ליאם.” היא אמרה ולקחה את המזוודה שלה, מתחילה ללכת לכיוון המעליות.
היא הסתובבה לאחר כמה צעדים. “אני אוהבת אותך.” היא אמרה.
חשבתי שהיא פשוט תחזור על עקבותיה ותתחרט על כל מה שעמדה לעשות.
חשבתי שהיא פשוט תחזור לתוך זרועותיי ולא תעזוב.
אבל היא פשוט המשיכה בדרכה.
"אני אוהב אותך.” מלמלתי אל האוויר.
לפעמים כשאנשים מתבגרים, הם נפרדים.
זהו טבעו של העולם.
זה מה שקורה, זה לא ממש ביכולתי לעצור את זה.
אם ליז לא רוצה להיות איתי, אני לא יכול לעצור אותה.
אין בי פשוט מספיק כוחות כדי לעשות את זה.
אבל אני אוהב אותה, כל כך אוהב אותך.
כנראה שאתה מבין את חשיבותם של הדברים רק אחרי שאתה לא מחזיק בהם יותר.

*נקודת המבט של ליז*
בכיתי כשהתרחקתי ממנו. זה נראה כל כך רע וכל כך טוב באותו הזמן.
הרגשתי משוחררת, אך גם מפורקת באותו הזמן.
אני עדיין אוהבת אותו, אבל העזיבה שלי היא המפתח למשהו חדש, משהו טוב יותר.
אולי אני אפגוש מישהו חדש, אולי ליאם יפגוש מישהי יותר טובה ממני.
חשבתי על זה כשהייתי כבר במטוס, מביטה שוב לעננים מתחתיי, נזכרת בטיסה הרחוקה ההיא לפריז, ביחד איתו.
חייכתי לעצמי, רק זיכרונות טובים.
אבל מה שאני מחזיקה בידי עכשיו הוא המפתח לחיים חדשים, טובים יותר.
ומי יודע? אולי אני עוד אחזור.