מחלת האהבה סיפור על וואן דיירקשן פרק 18

אני חושבת שזה הפרק הכי מעניין!!!

*נקודת המבט של ליז*
השמיים הכחולים היו בכל מקום, הייתי מעל לעננים, מרגישה כמו בתוך חלום. רק שלא יכולתי להינות מההרגשה הזאת. כל תזוזה לא מתוכננת גרמה לי לקפץ במושב שלי בפחד ולנעוץ את ציפורניי בדבר הכי קרוב שנמצא אליי, בדרך כלל זו הייתה היד של ליאם שכבר נהייתה אדומה.
"רק עוד חצי שעה.” אמר לי בסופו של דבר כשלא הצליח כבר לסבול בשקט את כל הכאב.
"אני לא יכולה לסבול את זה יותר.” מלמלתי.
"זה בסדר, פעם ראשונה יכולה להפחיד כל אחד.” הוא חייך אליי חיוך מעודד.
המטוס רעד שוב.
"אנחנו עומדים למות!!!” לחשתי לאוזנו בפחד.
"אנחנו נהיה בסדר גמור.” הוא צחק.
"אני משעשעת אותך?” שאלתי, כעס מהול בשעשוע נשמע בקולי.
"מאוד.” הוא צחק וניסה – שוב לחזור לשמוע את המוזיקה שלו, הוא שם את האוזניות על ראשו, נשען לאחור ועצם את עיניו.
"תודה על התמיכה.” לחשתי לאוויר.

אני לא אגיד שפריז הייתה נוראית, אני גם לא יכולה להגיד שהיא הדהימה אותי.
בפעם הראשונה בחיים שלי, הרגשתי שהחלום שמתגשם הוא בכלל לא מה שציפיתי שהוא יהיה.
המלון היה מדהים כמובן, כיאה למלון חמישה כוכבים שאבא שלי הציע לשלם עליו, וכשאמר זאת שקר יצא מפיו.
"איזה מלון זה?” שאלתי אותו אז.
"אה, שום דבר רציני, זה יספיק לכם.” הוא התחמק ואני כמובן האמנתי.
ציפיתי למלון קטן, נחמד, מה שאני קיבלתי היה מלון גדול יותר מהבית הלבן של נשיא ארה"ב, לפחות ככה ליאם אמר.
הטיולים היו מהנים, ליאם לקח אותי לכל מקום אפשרי שעלה על דעתו, פארקים, בתי קפה, מסעדות, מפתיע בכלל שהספקנו לבקר במגדל אייפל, ביומנו האחרון בפריז.
ליאם לקח איתו מצלמה גדולה מכדי שתיכנס לתיק שלי או שלו, אז הוא פשוט תלה אותה על צווארו וצילם כל דבר אפשרי. וכשאני אומרת כל דבר אפשרי, זה אומר לצלם אותי בכל מיני פוזות משונות כשהעיניים שלי מכוונות לכל מקום מלבד למצלמה.
"כל העיקרון בתמונה מוצלחת זה שאני אסתכל לתוך המצלמה, לא?” אמרתי לו באחת הפעמים שתפסתי אותו מצלם אותי.
"זה לא משנה לי, העיקר שאני אזכור את זה לתמיד.” אמר.
ולי? לי לא היה שום דבר להגיד על זה.
ביום האחרון שלנו בפריז, ליאם הרשה לי להתפרע, נכנסנו לאיזשהו פאב רועש וברגע ששמעתי את המוזיקה והרחתי את הריח המחליא של האלכוהול, איבדתי את עצמי לגמרי.
כל מה שאני זוכרת מהלילה ההוא זה את ליאם מוציא אותי משם בקושי.
כן, הייתי מאוד שיכורה, בקושי השתלטתי על עצמי, אבל הוא הרשה לי, אז לא הרגשתי רע עם עצמי.
כשחזרנו למלון, הוא נראה מותש, הוא גרר אותי אל המכונית ואז כשהגענו, העלה אותי בקושי לחדר שלנו שהיה חשוך מידי ובמצבו, כבר לא היה לו כוח אפילו לחפש את מתג האור.
נפלתי על המיטה המשותפת שלנו, בועטת מרגליי את נעלי העקב שנעלתי בפעם הראשונה מאז ומעולם, מקללת את ההחלטה שלי ללבוש אותן הלילה.
הוא זרק את עצמו על המיטה לידי, שנינו שכבנו על הגב והבטנו בתקרה.
"היה כיף הלילה.” אמרתי.
"העיקר שאת נהנית.” אמר.
"אתה לא נהנית?” שאלתי, מסובבת את גופי לעברו.
"היה נורא קשה לעקוב אחרי כמות האלכוהול שנכנסה אל הגוף שלך, עשית כמה דברים שבטח תצטערי עליהם אחר כך.” הוא צחק.
"אני רוצה לשמוע על זה?”
"לא חושב.”
"טוב, אז תודה בכל מקרה שלקחת אותי, זה היה מאוד משחרר.”
"אין בעד מה.” הוא חייך אליי, אותו חיוך שממס אותי, כל פעם מחדש.
נישקתי אותו, רק כי התגעגעתי לתחושה הזאת. בכל יום היינו מסתובבים בעיר, מטיילים ואז היינו חוזרים מותשים לגמרי, הולכים לישון. לא נישקתי אותו כבר קרוב לשבוע, מאז שהגענו לכאן.
והתגעגעתי לזה.
כמה שהתגעגעתי לזה.
אבל אז, העניינים התחילו להתחמם, יותר מידי הייתי אומרת.
הדבר האחרון ששמעתי אותו אומר זה "את בטוחה?” קולו מהוסס ורך.
ואני כמו מטומטמת אמיתית אמרתי כן, למרות שידעתי שלא הייתי עושה את זה אם לא הייתי שיכורה.
אני יודעת שאנחנו ביחד כבר שנה וקצת, ואף פעם לא עשינו את זה.
רק בגלל שהוא לא דרש ואני עוד לא התמודדתי עם הפעם האחרונה שעשיתי את זה, בניגוד לרצוני, נכנסתי להריון וסבלתי די הרבה.
אבל עם ליאם, ההרגשה הייתה שונה לגמרי, זה הרגיש טוב, שלם, משום מה.
שכבתי בזרועותיו, מנסה להירדם, מנסה להשאיר במוחי את כל מה שקרה, לא רציתי לשכוח.
"אני אוהב אותך.” הוא לחש לאוזני ונשק על ראשי.
"אני אוהבת אותך.” עניתי לו וטמנתי את פניי בכתפו החמה.
ובפעם ההבאה שפקחתי את עיניי, הוא עדיין חיבק אותי ואני עדיין זכרתי את כל מה שקרה בלילה הקודם.

כן, פריז הייתה נוראית ונפלאה בו זמנית.
נשענתי על המעקה במרפסת ועישנתי סיגריה, למרות שאמרתי לעצמי שאני לא אעשה זאת שוב ושאני הורסת את הגוף שלי במו ידי, אבל לא יכולתי לשלוט בעצמי, הייתי לחוצה מידי.
"מטפחת הרגלים ישנים?” שמעתי קול לידי.
"לא ממש, סתם מנסה להירגע.”
"וזה קורה לך הרבה?” זאיין שאל והדליק את הסיגריה שלו.
"הפעם הראשונה שאני ממש צריכה את זה.” הודיתי.
"אני מבין.”
עברו כמה שניות של שקט. לא יכולתי לסבול את זה יותר.
"תגיד, אתה יודע איפה אלינור?” שאלתי אותו פתאום.
הוא הביט אל האופק כשענה בפשטות, “כן, היא בחדר שלה.”

הדלת הייתה פתוחה ואלינור ישבה מול הארון הענקי שלה, מסדרת את הנעליים שלה.
"היי.” אמרתי.
"היי!” הסתובבה אליי וחייכה, אין ספק שכל הזמן היה לה מצב רוח טוב.
"אני יכולה לדבר איתך?” אמרת וסגרתי את הדלת מאחורי, נשענת עליה.
היא הסתכלה עליי במבט בוחן, מנסה להבין מה עובר עליי.
"בטח,” היא התיישבה על המיטה וטפחה עליה בכף ידה. “שבי.”
התיישבתי לידה ובהיתי בנעליים שעמדה לעשות בהם סדר.
"בואי נפנה לרגע את תשומת הלב מהנעליים שלי ונפנה אותה בחזרה אלייך, את יודעת שאת יכולה לדבר איתי על הכול, נכון? בשביל זה יש חברות.”
"אני רוצה שתבטיחי לי לא לספר לאף אחד עד שאני אהיה מוכנה לזה בעצמי.” הבטתי בה.
"מבטיחה.” היא אמרה.
"אז כשהיינו עם ליאם בפריז, ביום האחרון שלנו שם, היינו במסיבה ושתיתי הרבה, הייתי שיכורה לגמרי. וכשהגענו לחדר, העניינים התחילו להתחמם ו-”
"עשיתם את זה?” היא השלימה אותי וחייכה.
"כן.”
"הו, סוף סוף!” היא חיבקה אותי.
"מזל טוב על הפעם הראשונה והמדהימה? ככה את קוראת לזה?” צחקתי.
"כן! אז איך היה?” היא שאלה.
"בואי לא נדבר על זה עכשיו, בסדר?” ניסיתי להעביר נושא.
"למה לא? זה בדיוק הזמן לשטף חוויות ו-”
"אלינור!” עצרתי אותה לפני שתגיד משהו טיפשי להחריד וגם תשנה נושא, ובינתיים אני אשתפן ואתחרט.
"מה?”
"לא באתי לדבר איתך על איך זה היה, באתי כדי להתייעץ איתך על מה שקרה אחר כך.”
"ומה קרה אחר כך?”
"היום,” בלעתי רוק והסתכלתי על הרצפה. “שמתי לב שכבר מזמן לא קיבלתי את המחזור שלי, חשבתי שהוא מאחר, אבל הוא אף פעם לא איחר לי בשבוע.”
אלינור הביטה בי בהתרגשות מהולה בהפתעה.
"אני קניתי היום בדיקת הריון ביתית.” מלמלתי והיה לי קשה לנשום פתאום.
"ו-?”
"היא יצאה חיובית.”
"אני כל כך שמחה בשבילך!” היא חייכה חיוך ענקי וחיבקה אותי.
"אבל, אלינור,” ניסיתי להגיד מבעד לחיבוק המוחץ שלה.
"מה?”
"אני לא חושבת ש…”

אחרי שיחות מעמיקות עם אלינור בנושא, הייתי צריכה לספר עכשיו לליאם.
ישבתי על המיטה בחדר המשותף שלנו, מסתכלת על המקל הזה שפלוס קטן בצבץ לו בקצה.
עשיתי עוד כמה בדיקות הריון, רק כדי להיות בטוחה. עוד שבע בדיקות, ליתר דיוק, אבל הסימן אף פעם לא השתנה, והמחזור לא הגיע לעולם.
הכול עומד להשתנות עכשיו.
שמעתי את ליאם עולה במדרגות והחבאתי את הבדיקה מתחת לברך שלי.
"היי, יפהפייה.” הוא אמר וחייך אליי, נשכב על המיטה כשהוא מותח את גבו ומביט בי בזוג עיניי שוקולד גדולות.
"אנחנו צריכים לדבר.” אמרתי.
הוא התיישב ואחז בידי, הבעת פניו רצינית.
"אתה זוכר את היום האחרון שלנו בפריז?”
"איך אני יכול לשכוח?” הוא חייך.
הוצאתי את הבדיקה מתחת לברך שלי והגשתי אותה לו. “לא השתמשנו באמצעי מניעה.”
הוא הביט בסימן הדיגיטלי הרבה זמן מן הצפוי.
הבעת פניו הייתה מבועתת ואז השתנתה למאושרת בן רגע.
"את בהריון.” החיוך שלו גדל והוא חיבק אותי, חיבוק מוחץ ואוהב וחם.
וזה היה כל מה שהייתי צריכה עכשיו.
"ליאם-” ניסיתי למשוך את תשומת ליבו שוב, אבל הוא לא הקשיב.
"זה הדבר המדהים ביותר שקרה לי! אני לא מאמין! אני עומד להיות אבא!” הוא חייך חיוך כל כך גדול שלא יכולתי להפסיק אותו באמצע.
"ליז, אני אוהב אותך וזה עומד להיות מדהים! אנחנו נהיה ההורים הכי טובים בעולם!”
"ליאם-” ניסיתי שוב, דמעות צורבות את גרוני.
"עומדת להיות לתינוק שלנו המשפחה הכי מדהימה בעולם!!!”
"ליאם!” כמעט צעקתי.
"יותר מידי התרגשות?” הוא חייך במבוכה.
"אני-” לא ידעתי איך להגיד לו את זה.
"מה?”
שתקתי, פתחתי את הפה וסגרתי אותו, לא ידעתי איך להגיד את זה.
"מה, ליז? את יודעת שאת יכולה להגיד לי הכול.” החיוך שלו התרחב יותר ויותר בכל רגע.
"אני לא חושבת שאני מוכנה לזה.” מלמלתי והבטתי בידיי.
"מה?” החיוך נמחק מהר מאוד.
"אני לא רוצה את כל זה. אני לא רוצה את התינוק הזה. ליאם, אני לא מסוגלת.”
"את רוצה להפיל אותו?” הוא שאל, אחז בידי והכריח אותי להסתכל לתוך עיניו.
"אני מצטערת, באמת.” דמעות הופיעו בעיניי, ידעתי כמה הוא רצה משפחה, כמה רצה ילדים.
אבל לא עכשיו, זה מוקדם מידי.
"אני לא יודע מה להגיד לך.” בפעם הראשונה, הוא לא היה מסוגל להביט בי, וזה הרג אותי.
"ליאם, באמת, אני אפילו לא בת 19, אתה בקושי בן 20, אנחנו לא יכולים לעשות את זה, למרות שהרעיון נשמע מאוד מפתה, להקים משפחה קטנה. אנחנו לא יכולים לעשות את זה, זה גדול מידי. זאת תהיה טעות שנצטער עליה בעתיד.”
"טעות? את קוראת לתינוק שלנו טעות?” כעס נשמע בקולו, העיניים שלו היו פגועות כשהביטו בי.
"אני-” לא יודעת מה להגיד.
"אולי כל מה שעשינו עד עכשיו הייתה טעות אחת גדולה, הא?”
"אל תגיד את זה.” דמעות החלו לרדת מעיניי, מחיתי אותן במהירות.
"למה לא? את חושבת שאני מגזים? רק בגלל שאני רוצה את התינוק ואת לא?”
"זאת לא הייתה טעות.”
"אז למה את לא רוצה אותו?! למה את לא רוצה את התינוק?! את לא בוטחת בי? את לא חושבת שאני מסוגל להיות אבא טוב?” הוא קם מהמיטה והסתובב בחדר.
"אני יודעת שאתה מסוגל, אני פשוט לא מוכנה לזה עדיין.”
"למה לא? הא? למה לא?”
הוא כל כך כעס ואני לא יכולתי לשמור ממנו את הסודות האלה לנצח.
"כי זה עבר עליי בעבר, אני לא יכולה לעבור את זה שוב, אני לא רוצה אותו.”
"מה עבר עלייך?” הוא הסתובב אליי.
"כשהייתי קטנה יותר, נאנסתי,” הדמעות לא הפסיקו לרדת, לצרוב לי את הגרון, הקול שלי לא עלה על לחישה. “נכנסתי להריון מבחור שבכלל לא הכרתי, אני לא יכולה לעבור את זה שוב, אני לא מוכנה עוד לתינוק, אני לא רוצה את זה.”
"לא סיפרת לי על זה.”
"לא יכולתי.”
"למישהו אחר כן סיפרת?”
"לאמילי.”
"אני חבר שלך, את אמורה לבטוח בי.”
"אני בוטחת בך.”
"לא מספיק, כנראה.” הוא אמר ויצא מהחדר, טורק אחריו את הדלת בקול.
נשארתי לבד.

הימים הבאים עברו עליי די קשה, ידעתי שהריב שלנו היה לגמרי מטופש, ליאם יכל להבין אותי, שאני לא מסוגלת להיות עכשיו אמא בגיל 19, אבל הוא היה בטוח שאם אני לא רוצה את התינוק שלו, אני לא רוצה להיות איתו. הוא דיבר וצחק והסתכל עליי, אבל החום שהיה לו פעם בעיניים כשעשה את זה נעלם כמעט לגמרי.
הוא ישן במיטה המשותפת שלנו, אבל בפינה הכי רחוקה שלה, כדי להיות רחוק ממני.
בסופו של דבר נמאס לי מההתנהגות שלו, אספתי תיק קטן ואמרתי שאני הולכת לבקר אצל אמילי.
"את עוזבת?” שאל אותי כשאמרתי את זה.
"לא לגמרי, אבל אתה צריך לחשוב על כמה דברים ולהירגע.”
"לא חשבת פעם שיש גבול לסבלנות שלי?”
"מה?”
"אני לא יכול לחכות לך לנצח.” אמר והביט בי במבט קר.
זה לא ליאם, משהו קרה, אבל אני לא יכולה להיות זו שתוציא את זה ממנו במצב הזה, הוא צריך להירגע, לחשוב על דברים.
אז נסעתי לאמילי.
"ליז! שנים שלא ראיתי אותך!” היא צווחה כשראתה אותי, חיבקה אותי חיבוק מוחץ והזמינה אותי להיכנס.
היא ראתה את התיק שלי וברגע הבעת פניה השתנתה.
"ליז, מה עשית?”
"אני יכולה לישון פה כמה ימים?” שאלתי, מביטה בקירות של הבית המוכר, הבית של רוזלין, הבית שהיה פעם שלי.
"בטח, אבל מה קרה?”
"אני וליאם רבנו.”
"ובגלל זה עוזבים?”
"אני חושבת שהוא צריך כמה ימים בשביל להירגע, הוא לא נשמע כמוהו כשהוא דיבר איתי.”
אחרי שאמילי שמעה את מה שיש לי להגיד והתעצבנה כהוגן שלא סיפרתי לה עדיין שאני בהריון.
"מה זה משנה?” אמרתי. “אני גם ככה רוצה להפיל אותו.”
"תראי, זה הגיוני שליאם יכעס עלייך, כי התינוק הוא של שניכם והייתם צריכים להגיע להחלטה משותפת ולא לריב סתם ככה, אבל ליאם היה אמור להבין אותך גם, אם את לא מוכנה ללדת בגיל 19, זה לא אומר שלא תלדי בעתיד, הייתם יכולים להיות משפחה שמחה ומאושרת גם בעוד 5-6 שנים.”
"אני לא רוצה את התינוק הזה עכשיו, אין פה מה להחליט.”
"היית צריכה להחשיב גם את ליאם, גם לו יש מה להגיד בעניין, לא?”
"אולי…” לאמילי יש כוח מוזר, לשנות את נקודת המבט שלי.
"אתם צריכים להשלים ומיד. זה לא אמור להיות כך, את עקשנית, אני יודעת, אבל הפעם, את צריכה להתנצל ראשונה אם את לא רוצה לאבד אותו.” היא אמרה.
"למה אני?” הופתעתי.
"כי הוא תמיד חיכה לך, הוא תמיד עשה את הצעד הראשון, הוא תמיד היה הראשון שיעשה משהו שאת לא היית מסוגלת לעשות, הפעם, את צריכה לקחת את העניינים לידיים ולדבר איתו ראשונה.”
"מה אם הוא לא יסלח לי?”
"או, הוא יסלח לך.” אמילי חייכה.
"איך את יודעת?”
"כשאני רואה אתכם ביחד, אי אפשר להתעלם מהמבטים שלו, הוא פשוט מאוהב בך. כשאוהבים, לא מוותרים.
נכון, יש מכשולים רבים, אבל אם האהבה הזאת חזקה באמת, היא אף פעם לא תישבר.”
"כמה קיטשיות ומתיקות.”
"את יודעת שאני צודקת.” היא אמרה.
"בגלל זה אני אף פעם לא מתווכחת איתך.” חייכתי.

"למה אני צריכה להתאפר?” שאלתי את אמילי בעודה מחזיקה מברשת מלאה בצללית שחורה.
"כי ליאם אמור לסלוח לך והוא יסלח לך יותר מהר אם תהיי מהממת, עכשיו אל תזוזי, את מפריעה לי.”
יופי, בואי תדביקי אותי לכיסא וזהו, מה הסיפור?
"אני יכולה לעשות את זה בדרך שלי, בבקשה?”
"אני לא נותנת לך לצאת מהבית עם הפצעון הזה שיש לך על המצח!” היא הרימה את קולה, מדהים, בובת הברבי בהתגלמותה האנושית מדברת.
"תודה רבה, אבל אני חושבת שליאם לא יברח ממני בצרחות אם צמח לי פצעון קטן על המצח.”
"אוה, אל תפקפקי במוח הגברי.” אמילי צקצקה בלשונה.
"אוי, תפסיקי כבר.”
"קצת מייק-אפ? ממש קצת?” היא שאלה.
"לא.”
"ממש ממש קצת, רק כדי לכסות את האדמומיות?” היא עשתה את פרצוף הכלבלב שלה, זה שאי אפשר לעמוד בו.
"אוף, בסדר.” למה את נכנעת? תלחמי!!!
"יופי, עכשיו אל תזוזי!” לא, תילחמי! לא? טוב, כבר מאוחר מידי, החומר הזה גם ככה כבר נמצא על הפרצוף שלי, כיסה את הפצעון שהחליט לצמוח בצד המצח ולטענתה של אמילי נראה איום ונורא למרות שבכלל לא ראו אותו.
"סיימת?” שאלתי בקוצר רוח.
"בטח!” היא אמרה ורצה אל הארון שלה, מחטטת במגירות.
"מה את מחפשת שם?”
"מצאתי!” היא צווחה באושר והראתה לי נעלי עקב שחורות, 22 סנטימטרים לפחות.
"אין מצב.” אמרתי.
"בבקשה?”
"אני לא אפול קורבן לנעלי הרצח האלה.”
"את לא יכולה לצאת החוצה עם האולסטאר המרופטות האלה!” היא התעצבנה.
"אה, כן? נסי אותי.” אמרתי ונעלתי לרגליי את 'נעלי האולסטאר המרופטות שלי' שנראו לגמרי חדשות.

לליאם הייתה הופעה היום ואני כבר עמדתי מחוץ לאולם הענקי והרועש, בנות עמדו בחוץ עם שלטים, צווחות, צורחות, מחכות להיכנס.
הגעתי לכניסה האחורית, מסתכלת על השומר המאיים שעמד שם.
"אה, שלום, אני חברה של ליאם.” אמרתי, מאוימת מהגודל שלו.
"לא אמרו לי שום דבר עלייך, בבקשה המשיכי בדרכך.” הוא אמר והצביע על קהל המעריצות.
הלכתי לפינה שקטה יותר של הרחוב, מוציאה את הטלפון הנייד שלי מהתיק, מחייגת לבן אדם היחידי שלא הבין מה קרה סביבו, מקווה שהטלפון שלו אצלו.
"הלו?” שמעתי את הקול שלו ונשמתי לרווחה.
"נייל, בוא להציל אותי. אני עומדת מחוץ לאולם והשומר לא נותן לי להיכנס.”
"למה הוא לא נותן לך להיכנס?”
"לא יודעת.”
"התקשרת לליאם?”
"הוא לא עונה.” שיקרתי.
"אני בא.” הוא אמר וניתק.
כעבור כמה דקות, אחרי ששמעתי יותר מחמש פעמים מהשומר שאסור לי להיכנס, נייל הגיע.
"היא איתי, תן לה להיכנס.” אמר.
השומר הביט בי בעצבים, אבל זז ממקומו.
"חשבתי שלא תבואי.” אמר כשנכנסנו.
"שאני אפספס אותך שר?” צחקקתי.
"אל תעשי את עצמך, אני יודע מה קרה עם ליאם.”
"אה.”
"כולנו מתגעגעים אלייך, במיוחד אני, לחביתות שלך.”
צחקתי. “באתי לכאן כדי לדבר עם ליאם על זה, אתה יודע איפה הוא?”
"בפעם האחרונה שראיתי אותו, הוא היה מאחורי הקלעים.”
"תודה.” הוא חיבק אותי.
"בהצלחה!” אמר כשהתרחקתי.

שמעתי את הצרחות של המעריצות, עברתי במסדרונות וחיפשתי אותו.
הכול היה חשוך מסביבי, בטח האורות במסדרון הזה התקלקלו.
שמעתי התנשמות מעבר לפינה, אור קטן נפל עליהם.
הוא הצמיד אותה לקיר והיא אחזה בשיער שלו, הם התנשקו בלהט.
לא היה ברור מי התחיל, אם היא משכה אותו בכוח, או שהוא לא יכל לעמוד בפניה.
"אני אוהבת אותך.” היא אמרה לבסוף.
והוא היה כל כך מוכר, מוכר עד כאב.
"ליאם?” שמעתי את הקול של לואי. “אתה כאן?”
"כן, אני בא!” הוא אמר ואז פנה אל הבחורה שעמדה לפניו. “שלא תעזי לספר לאף אחד.”
כן זה היה הוא.
זה היה הוא ללא ספק.
הכאב היה בלתי נסבל, דמעות החלו להיווצר בעיניי.
הבחורה חייכה אליו ופנתה לכיווני, חשבתי שהיא לא תראה אותי, אבל היא עמדה ממש מולי.
ליאם כבר הלך משם.
"כל הכבוד לך, הקשבת לי, פינית את מקומך.” היא אמרה בקול מתוק מוכר למדי.
זו הייתה הנערה מהחנות.
ליאם בגד בי איתה.
היא עברה לידי בגאווה ואני רק רציתי להרביץ לה.
חשבתי על זה, כמובן, על התוצאות, כמה עצמות שבורות ועין כחולה, עדיף להשאיר את זה לפעם אחרת.
יצאתי מהאולם מהר, חוזרת על עקבותיי.
מה יקרה עכשיו?