מחלת האהבה סיפור על וואן דיירקשן פרק 17

*נקודת המבט של ליז*
לפעמים אני פשוט לא מתאפקת, ככל שאני מנסה להסתגר רק בחיים שלי, כך זה קשה יותר לא להסתכל על חייהם של אנשים אחרים. אני מביטה בהם מהצדף מחייכת למראה נעים וצוחקת למראה מגוחך להפליא.
אני שופטת אנשים לפי מעשיהם, לא לפי מראם, לפי התנהגותם, אפשר ללמוד עליהם די הרבה, מבלי לדבר איתם בכלל.
אני מסתכלת עליהם מדי יום, מביטה באנשים שחולפים על פניי במהירות, לא מודעים בכלל לעובדה שהם נבחנים על ידי. אנשי עסקים עסוקים, צועדים בדרכם לעבודה, בדרך כלל טלפונים מצלצלים וכוסות קפה שמאיימות להישפך מעטרות את המראה הכללי שלהם. ילדים קטנים שנאחזים באימהות שלהם, לרוב מבקשים מהן לקנות להם ממתקים או צעצועים, חלקם מחזיקים בחוזקה בידיהן, מפחדים ללכת לאיבוד. נערים ונערות צעירים, צוחקים, אחדים מאוהבים, מסתגרים בתוך עולם משלם.
לפעמים אני לא יכולה להפסיק לתהות למה לעזאזל האנשים מסביבי כל כך מטומטמים.

"ומה עם החולצה הזאת?” אלינור שאלה נואשות, רוצה כבר להוסיף חולצה חדשה למלתחה שכבר הרבה זמן לא קיבלה חידוש. ואני נסחבתי לכאן כדי לתת את דעתי הכנה ולעזור במשימה.
"אלינור, באמת?” הבטתי בה במבט עמוק.
"מה?!” היא נלחצה.
"החולצה הזאת ירוקה.”
"אז מה?”
צחקתי. “את שונאת ירוק, אל תיקחי חולצה בצבע שאת שונאת רק כי את נואשת לקנות משהו חדש.”
"את צודקת, שוב.” היא נאנחה בכבדות ושמה את החולצה במקומה, ממשיכה להסתכל בעיני הנץ שלה על החולצות האחרות, להוטה למצוא משהו יפה שיתאים לה.
הסתובבתי גם אני בין כל המדפים, צבעי פסטל קרצו לי וצבעים צעקניים הכאיבו לי בעיניים, אלינור כבר נעלמה מאחורי הווילון של תא המדידה, בידיה חופן של חולצות חדשות, על פנייה חיוך מלא תקווה.
"צריכה עזרה?” נשמע קול מתקתק מאחורי, הסתובבתי, מגלה מולי נערה בערך בת גילי, לבושה בחולצה עם הלוגו של החנות מודפס עליה.
"כן, את יכולה להראות לי חולצות עם צבעים פחות… בולטים?” חייכתי אליה.
"בטח.” היא אמרה, המתקתקות בקולה נעלמה כמעט לגמרי, לא ברור למה, היא הצביעה לעבר מדפים שעמדו בקצה החנות, הלכתי לשם, מרגישה את כובד מבטה שלא ירד ממני לרגע, היא בוחנת כל תנועה שלי, מפחיד.
הבטתי בחולצות, חולצות עם רצועות תחרה תפורות אליהן, חולצות מכותנה, חולצות צמודות וחולצות רחבות בשלל הצבעים והמידות.
אחרי שיצאתי מתא המדידה, מחזיקה בידי שתי חולצות ומכנס ג'ינס שמצאתי הלכתי לעבר הקופה, מקווה למצוא שם את אלינור, ושם היא הייתה, חיוכה מתוח מאוזן לאוזן וערימת בגדים צבעונית נחה מולה כשהנערה ממקודם מקפלת את הבגדים, על פניה מופיע ייאוש למראה הערימה שלא נעשית קטנה יותר.
"מצאתי כל כך הרבה דברים יפים!” היא אמרה באושר.
"ירוקים?”
"לא הפעם,” היא צחקה. “הסתכלתי על כל הבגדים, עברתי על כל החנות עד שמצאתי דברים שאני אוהבת באמת.”
"גם אני, רק שהערמה שלי יותר קטנה.” צחקקתי והנחתי את החולצות והמכנס על הדלפק.
אלינור דפקה בציפורניה על הדלפק בחוסר מנוחה, זוכה למבטים עצבניים מהנערה שקיפלה את בגדיה.
"שכחתי את החולצה הלבנה בתא!” היא אמרה פתאום ונעלמה שוב כדי להחזיר לעצמה את המציאה שלה.
הנערה המשיכה לקפל את הבגדים.
"את מוכרת לי.” היא אמרה פתאום.
"באמת?” לא הרבה בנות זיהו אותי, אבל אלה שכן רק צרחו בקולות איומים "היי, תראו, זו ליז, חברה של ליאם!!!” ואז תוספות מעוותות של התרגשות מיותרת, אני רק החברה, אני לא ליאם, אבל הן יתרגשו בכל מקרה, יצלמו אותי ויבקשו חתימות, לא משנה כמה אסרב, לא משנה כמה מבטים רצחניים הן יקבלו ממני, הן ימשיכו לעקוב אחריי לכל מקום לאחר שימצאו אותי, עובדה שגורמת לי לחשוב שעדיף כבר להישאר בבית ולהתחמם מתחת לשמיכות במיטה, לחכות לליאם.
"כן, את חברה של ליאם, לא?” היא הביטה בי מלמעלה למטה, גיחוך שקט נפלט מבין שפתיה.
"כן, אני חברה שלו. למה?” הסתקרנתי.
"סתם, אני חושבת שאת כבר צריכה לפנות את מקומך למישהי אחרת.”
"מה?” זו הייתה התגובה הראשונית שלי. הייתי המומה מכדי לענות משהו יותר מלא תוכן.
"את יודעת, את לא מושלמת, אף אחד לא מושלם. אני מכירה את הסיפור שלך, את כבר מתחת לממוצע עם כל השיגעונות שלך, לליאם מגיעה מישהי הרבה יותר טובה. ולא רק אני חושבת ככה, יש הרבה בנות ברחבי העולם כולו שפשוט לא מסוגלות לסבול אותך, הגיע תורה של מישהי אחרת, מישהי יותר טובה, למה קשה לך כל כך להבין את זה? למה את נאחזת במשהו כל כך? את לא מבינה שליאם איתך רק מרחמים?”
המילים שלה חתכו אותי כמו סכין, ואני רק עמדתי מהצד, מסתכלת על הדם הניתז מהגוף במהירות, מקשה על הלב להמשיך לפעום.
הכרחתי את עצמי לא לסתור לה בחוזקה על הלחי.
"זה לא משנה מה את אומרת, ליאם לא יאהב אותך גם ככה, לא משנה כמה את רוצה את זה.”
"אני לא אמרתי שאני רוצה, אמרתי את מה שבנות אחרות כבר מתות להגיד בפנייך, רק לא מעזות.”
"אז איפה הן? אני לא רואה אותן עומדות בתור כדי להפיל אותי.”
"הן מפחדות, מה שאני עושה נקרא אומץ, אני מנסה לעזור למישהו שאני מעריצה, לסלק ממנו מזיקה.” היא פלטה, ממש יכולתי לראות את הרעל מטפטף מפיה.
"לא משנה כמה את תתאמצי,” אמרה אלינור פתאום מהפינה, כמה זמן היא כבר עומדת שם? “לא משנה מה תגידי, אם את תשנאי את ליז יותר, ליאם לא יאהב אותך יותר. הוא בכלל לא יכיר אותך וגם לא יכיר אותך, אז למה שלא תוותרי ותפסיקי לפגוע באנשים? רק ממבט קצר בך אני רואה שאין כבר אף אחד שמוכן לעמוד לידך.”
כמה כעס היה בדבריה כשאמרה זאת, היא כבר התמודדה עם דברים כאלה בעבר? היא מגנה עליי מפני משהו שלא הייתי מוכנה אליו. שנאה. סתם שנאה שמקורה בקנאה זוועתית.
הנערה פערה את פיה בפליאה, לזה היא לא ציפתה.
"בואי.” אלינור סיננה מזווית פיה, ואחזה בידי, מושכת אותי לכיוון היציאה.
"מה עם הבגדים?! את לא מתכוונת לשלם עליהם?!” צעקה הנערה מאחורי הדלפק כשהתקדמנו במהירות לכיוון היציאה.
"לא, תודה. אני מעדיפה לקנות בחנות עם אווירה יותר טובה מזו,” אלינור חייכה אליה. “ורק שתדעי שהמנהלת שלך תשמע איך את מתייחסת ללקוחות.”
לא משנה לאן אלך או איפה אהיה, תמיד יהיו אנשים שיגנו עליי, אנשים שיאהבו אותי ללא תנאים ועל כל הפגמים ידלגו ויתעלמו מהם.
"תודה.” מלמלתי אליה כשיצאנו מהחנות והתקדמנו אל החנות ההבאה.
"אל תודי לי, אני שונאת את הגישה הזו, הילדה מתעבת אותך אפילו בלי להכיר אותך. גם אני נתקלתי בכמה תגובות כאלה על היחסים שלי עם לואי, אבל לפעמים קשה מידי להתעלם מזה.”
שתקתי.
"לא נעלבת, נכון? היא רק מעריצה קנאית למדי, המילים שלה לא אמורות לשנות כלום.”
"לא, אני בסדר.”
אני אומרת את זה לעצמי יותר מידי בזמן האחרון.
גם אם הכול נראה בסדר, האם הכול באמת בסדר?
איך אני מתכוונת להמשיך ללכת אם יש כל כך הרבה מכשולים בדרך?

*נקודת המבט של ליאם*
ערבבתי את התה החם בכוסות הזכוכית השקופות, מוסיף כמות מטורפת של סוכר לכוס של ליז ולא מסתכל בכלל על הכוס שלי. הארי תמיד צוחק עלינו בגלל זה, כי אם מסתכלים עלינו מהצד, בלי להכיר אותנו, ליז תמיד תיראה הקרה והפסימית ואני אהיה החמוד והמתוק. אחרי שהבדיחה נאמרה בפעם הראשונה אני הבטתי בהארי במבט הכי כועס שהיה לי, לא רציתי שהוא יעליב את ליז, אבל היא מצידה רק צחקה בקול, היא אמרה שהוא ייחשב בעיניה כאדם שלא מדבר שטויות כשיגזור את השיער השטותי שלו, הוא כמובן עשה את עצמו נעלב והיא צחקה שוב בתגובה והסתכלה עליי, מחייכת.
שמתי את קופסת הסוכר במקומה, מסתכל על הגבישים הקטנים בכוס של ליז נמסים במהרה, היא שתתה את התה שלה עם חמש כפיות סוכר ואני קיבלתי בחילה רק מלהסתכל על כמות הסוכר שנכנסה אל הכוס הזו.
לקחתי את הכוסות בזהירות, הולך לכיוון החדר.
היא ישבה על אדן החלון, רגליה משתלשלות החוצה והיא מביטה לעבר השמש. מזג האוויר בחוץ היה מדהים, השמש זרחה, היה חם. במקום בילוי משוטף בחוף הים או בפארק הקרוב, היא העדיפה לשבת על החלון ורק להביט החוצה, לשרוף את הלשון עם תה חם.
אם להגיד את האמת, גם אני אהבתי את זה. החריגות הזו, אנשים נורמליים היו עושים משהו אחר, לא שותים תה רותח ביום חם, הם לא היו יושבים לבד ומביטים החוצה, אבל זה מה שהיה כל כך נפלא בליז, היא תמיד עשתה משהו שלא ציפיתי שתעשה, היא לא הפסיקה להפתיע, כאילו החריגות והמוזרות המדהימה הזו הייתה מוטבעת בגופה והיא לא יכלה ללכת נגדה.
זו בדיוק ההגדרה של אהבה. היכולת הזו של קבלת בן הזוג שלך בדיוק כמו שהוא, ללא שום תנאים.
"הנה.” אמרתי ברוך והגשתי לה את הכוס החמה, מסתכל עליה מחייכת כשהאדים ליטפו את פניה.
"תודה.” היא אמרה והסתובבה לחייך אליי הפעם.
התיישבתי לידה על אדן החלון, מניח את כוס התה על ידי.
היא המשיכה להסתכל קדימה, על העצים, העננים, לוגמת מדי פעם מכוס התה שלה.
"על מה את חושבת?” שאלתי אותה.
"על לקיחת סיכונים. אי אפשר לחיות חיים מאושרים וליהנות מהם כשסגורים בתוך קופסה קטנה ולא רוצים לצאת ממנה.”
"ואת יצאת מהקופסה הזאת?”
"אני חושבת שכן.” היא אמרה, צוחקת.
היא שתקה, ראיתי שהיא רוצה לשאול משהו, לפרוץ גבול שהיא עוד לא בטוחה בו. אבל זה כל היופי בלקיחת סיכונים, אתה אף פעם לא יודע לאן זה יוביל אותך. והיופי בלקיחת סיכונים הוא שיש מישהו תומך שיידחף אותך אל התהום רק כדי לראות אותך עולה.
"את רוצה לדבר על משהו מסוים?” שאלתי אותה, מרמז לה שתיקח את הסיכון, שתגיד כל מה שיושב על ליבה.
"למה בחרת דווקא בי?” היא פלטה במהירות, מביטה בי בעיניים הירוקות האלה שלה.
"למה את מתכוונת?” לפעמים היה כל כך קשה להבין אותה, כשהיא פלטה דברים שלא קשורים לכלום, דברים שעפו במחשבותיה והיו צריכים לצאת בסופו של דבר.
"בהופעה ההיא, כשראית אותי בפעם הראשונה ודיברת דווקא איתי, למה לא בחרת בכל אחת אחרת? מישהי טובה יותר?”
חייכתי בעצב. “את חושבת שיש מישהי שהיא יותר טובה ממך?”
"כמובן, מישהי שאין לה שריטה עמוקה בשכל.” היא אמרה בנוקשות והביטה שוב לעבר השמיים.
"אני אוהב אותך כמו שאת והסיבה שבחרתי בך היא בדיוק בגלל שהיית שונה מכולם. כשראיתי אותך פעם ראשונה, היית שם בין קהל המעריצות, ואף אחת מהן לא משכה את תשומת לבי כמו שאת עשית, רק עמדת שם, ובכל זאת, היית שונה.” היא הסתכלה עליי, עיניה מתכווצות בבלבול.
"שונה במובן הטוב?”
"רק במובן הטוב.” אמרתי וכרכתי את ידי סביב כתפה, היא הניחה את ראשה על כתפי ונאנחה.
אני חושב שבאותו הרגע נפלה מליבה אבן מסוימת.
היא הרגישה טוב יותר וכך גם אני.
היא סובבה את ראשה להסתכל עליי, נישקתי אותה על שפתיה.
"ובנימה אופטימית זו, יש לי שאלה לשאול אותך.” היא אמרה וחייכה.
"תשאלי.”
"רוצה לטוס איתי לפריז?” קולה נשמע שובב.
"מה?”
להפתעה הזו לא ציפיתי.

*נקודת המבט של ליז*
צ'ארלי התקשר אליי, אמר לי לפגוש אותו במשרד שלו.
מאז שעשינו את הבדיקה הזו, החיים שלי רק נהיו טובים יותר, מלאים יותר. האמא שאף פעם לא היה לה אכפת ממני, נעלמה מחיי, ובמקומה, אבא שלי הופיע.
תקראו לזה איך שאתן רוצות, מזל, מקרה הזוי, סיפור מצוץ מהאצבע, אבל לי זה נראה כמו מתנה שהגיעה בזמן הנכון.
היחסים שלנו התפתחו והתקרבנו מאוד, הוא רצה לפצות על כל השנים האלה שבהן הוא לא היה לידי, ודי הצליח לו. הוא פינק אותי יותר מידי, קנה לי כל הזמן דברים שלא הייתי זקוקה להם, חשב שבמתנות הוא יוכל לקנות את לבי, אבל אני הסברתי לו שוב ושוב שרק נוכחותו ותמיכתו בכל דבר שאני עושה זו המתנה הטובה ביותר.
הוא התעלם ממני, כמובן.
חשבתי על זה בזמן שנסעתי ברכב החדש שהוא התעקש לקנות לי, מחייכת.
הוא אמר שזוהי הפתעה, כאילו שהוא לא מפתיע אותי יותר מידי בזמן האחרון.
כל מתנה שהוא נותן לי הוא אומר שזה על כל יום הולדת שהוא פספס.
"היי, שלי.” אמרתי למזכירה המתוקה שלו כשנכנסתי לבניין.
"היי, ליז.” היא חייכה אליי והצביעה על המשרד שדלתו הייתה פתוחה לרווחה, כמו תמיד. “הוא בפנים.”
"תודה.” אמרתי ונכנסתי לתוך המשרד המרווח.
"אוה, תראו מי כאן!” הוא אמר וצחק.
"כאילו שלא הזמנת אותי בעצמך.” אמרתי וניגשתי לחבק אותו.
"מה שלומך ליזי?” הוא שאל.
"הכול בסדר.”
"באמת?”
"כן, אבא.” ועכשיו גם התרגלתי לקרוא לו אבא שלי. לא צ'ארלי, אבא. שלי.
"שבי, מתוקה.” הוא אמר.
התיישבתי על הכיסא המרופד והסתכלתי על השולחן המבולגן.
"קנדי לא הייתה פה אתמול?” שאלתי אותו, מזכירה את שמה של המנקה השמנמנה שהתרגזה בכל פעם שבלגן את כל המשרד שלו, כמו ילד קטן.
"הייתה, הייתה, פשוט לא הצלחתי עדיין ליישם את שיטת הסדר שלה, קשה לי.” הוא חייך במבוכה.
"אז למה אני כאן היום?” ניגשתי ישר לעניין.
"דבר ראשון, כדי לבקר את אביך,” הוא צחק והוציא מעטפה לבנה מתחת לערימת ניירות. “ודבר שני, פספסתי את יום ההולדת ה16 שלך, אז הכנתי לך משהו קטן.” אמר והושיט לי אותה.
"אבא, אני כמעט בת 19.” צחקתי ולקחתי מידיו את המעטפה.
"יופי, אז יש לי עוד הזדמנויות להפתיע אותך!” הוא מחא כפיים והצביע על המעטפה. “תפתחי!”
קרעתי את המעטפה בעדינות והבטתי בכרטיסים שנחו בתוכה.
"משהו קטן?!” כמעט צעקתי.
"כן, כן, זה משהו מאוד קטן.” הוא חייך.
"אבא, יש פה שני כרטיסי טיסה! זה לא משהו קטן!” כמעט התפוצצתי מרוב התרגשות, הוא ידע שאף פעם לא טסתי לשום מקום, והוא גם ידע שתמיד רציתי לבקר בפריז.
"בדיוק, ואת יכולה לקחת איתך מי שאת רוצה.” הוא הסתכל עליי במבט מרמז.
"אותך?” צחקתי.
"לא, לא, יש לי עבודה, אבל אני בטוח שליאם לא יתנגד, זה רק שבוע.”
חיבקתי אותו, מודעת לגמרי לדמעות שהתחילו להיווצר בעיני.
דמעות של התרגשות.
נהייתי רכה ורגישה.
השתניתי, אפילו בלי רצוני.