מחלת האהבה סיפור על וואן דיירקשן פרק 16

*נקודת המבט של ליז*
אני זוכרת שכשהייתי קטנה, בת שש בערך, יצאתי אל הרחוב, מחפשת משהו שלא ידעתי מהו. אמא שלי שוב צעקה עליי, שוב הרביצה לי. כשהיא הסתגרה בחדר האמבטיה, מצאתי את ההזדמנות שלי.
לבשתי על עצמי את המעיל היחידי שהיה לי, על הסוודר השחור הישן, המגפיים היחידות שהיו לי ומכנסי הג'ינס המשופשפות.
זה היה בוקר בהיר יחסית, השמש נראתה בשמיים, אבל לא חיממה כלל וכלל.
יצאתי אל הרחוב, רצה לכיוון היחידי שבו יכולתי ללכת לאיבוד, בתוך הקולות, הריחות. כשמצאתי את עצמי בין הדוכנים המוכרים נגלו אליי, ריחות האוכל והממתקים פיתו אותי, הצבעוניות הכתה בעיניים שלי.
חייכתי.
אף פעם לא הגעתי עד לדוכן האחרון של השוק, לא ידעתי למה אפילו.
התחלתי לצעוד בביטחון, בולעת כל פרט קטן בשוק, מחפשת אם אין דבר מה חדש. דוכן חדש שבו מכרו בגדים נפתח, דוכן חדש שבו מכרו גלידות, גלידות בקור כזה? מי חשב על זה לעזאזל?
ההליכה לא נמשכה הרבה זמן, הדוכנים התחילו להתמעט, הולכי הרגל שמילאו את השוק נשארו מאחורי, דוכנים מעטים עוד היו פתוחים, עלובים למראה, אף אחד לא ביקר בהם.
השוק הזה נמצא על הטיילת של חוף הים.
מעבר למעקה יכולתי לראות כבר את הגלים שמתנפצים על הסלעים. נשמתי עמוק לריאותיי את אוויר הים המלוח.
הדוכן האחרון עמד ליד ספסל עץ לבן שהצבע התקלף ממנו חלקית, התיישבתי עליו, עייפה מכל הדרך שעברתי.
הבטן שלי קרקרה, לא היה אוכל מוכן מאתמול בלילה, אמא שלי הייתה אמורה להביא משהו היום בבוקר, אבל עזבתי לפני שהיא הלכה.
אחזתי בבטן בחוזקה, מבקשת ממנה לא להתפרק.
"אולי זה יעזור?” שמעתי קול מעליי, הרמתי את פניי, מוצאת מולי איש זקן, בערך בן 70, מחזיק בידו לחמנייה ובה נקניקייה, רמז של חיוך נראה תחת שפמו הלבן, חיוך שלא תאם לעיניו העצובות.
"בבקשה?” אמרתי, מושיטה אליו את ידי ומקבלת את הלחמנייה, היא עדיין הייתה חמה, העלתה אדים נעימים שליטפו את פניי.
"תאכלי.” פקד עליי והתיישב לידי, מסתכל עליי במבט סמכותי.
אחרי שאכלתי את הלחמנייה במהירות הסתכלתי עליו, החיוך שלו הפעם גדל, עיניו נצצו בניצוץ מוזר.
"תודה רבה.”
"העונג כולו שלי.” הוא אמר וקד לי קידה קטנה, עד כמה שהישיבה שלו על הספסל איפשרה.
הסתכלתי על מי הים, אפורים וגועשים.
"אפשר לשאול איך קוראים לך, קטנה?” הוא שאל.
"ליז.”
"רק ליז?” הוא צחק.
"כן.”
"ליז זה שם מאוד יפה.” הוא חייך אל השמיים. “לנכדה שלי קוראים אליז, זה מספיק קרוב?”
"כן.” חייכתי אליו.
לא הבנתי למה איש בגילו מדבר איתי, למה שלא יידבר עם אנשים חכמים יותר ממני?
לא רק שהוא דיבר איתי, הוא גם ממש התעניין במה שאמרתי.
"מה את רוצה להיות כשתהיי גדולה?” הוא שאל.
"מאושרת.” אמרתי.
הוא הביט בי, דמעות קטנות בצבצו בתוך עיניו. הוא הוציא משהו מהכיס שלו, הושיט לי אותו.
"זה היה של אשתי, ג'וזפין, כשהכרתי אותה, כשהיינו צעירים מאוד, זה בדיוק מה שהיא אמרה.”
"שהיא רוצה להיות מאושרת?”
"כן.”
"וזה קרה?”
"זה מה שהיא אמרה, כמה דקות לפני שהיא מתה.” הדמעות בעיניו התחזקו.
"אני מצטערת.” אמרתי, מניחה את ידי על הברך שלו.
"זה בסדר,” הוא אמר. “אם אי פעם תרצי לדבר, או שתרצי עזרה, את תמיד יכולה לבוא,” הוא הצביע על בניין קצת ישן שעמד הרחק מהשוק, אבל עדיין נראה לעין. “אני גר בקומה הראשונה, דירה מספר 3.” הוא חייך וקם מהספסל, מתחיל ללכת ליעדו.
"תודה רבה!” צעקתי אחריו, זוכה לעוד חיוך משופם ממנו כאשר הסתובב.
הסתכלתי על החפץ הקטן שהיה עטוף בממחטה פרחונית רקומה. הוצאתי את החפץ המוזהב הקטן, מסתכלת על הפרחים שבלטו ממנו, פתחתי את החפץ.
זו הייתה מראה קטנה, בחלק השני של החפץ, ליד המראה, היה פתק שהודבק אליו.
"אני מאושרת" ככה היה כתוב שם, בכתב יד מסולסל ונאה.

כשחזרתי הביתה, אמא שלי לקחה ממני את המראה המוזהבת בכוח.
היא ראתה משהו מנצנץ בכיס שלי ולא יכלה להתעלם ממנו.
היא אמרה שתמכור אותה, שהיא זקוקה לכסף.
בכיתי, צרחתי, הכיתי באגרופיי ברצפה ובקיר.
שום דבר לא עזר, היא לקחה את המראה.
אבל היא לא לקחה איתה את המשמעות של החפץ.
"אני מאושרת"
ביום שלמחרת, רצתי מהר ככל שיכולתי אל הבניין של האיש הזקן, רוצה לספר לו על מכאוביי, רוצה לספר לו שאמא שלי לקחה את המראה הזו ועכשיו היא בטח תמכור אותה.
בדירתו היו יותר מידי אנשים, הדלת הייתה פתוחה לרווחה, כולם היו לבושים בשחור.
ילדה בערך בגילי עמדה ליד הדלת, מסתכלת על האנשים שנכנסו ויצאו מהדירה.
שערה הזהוב נפל בבקבוקים עדינים על כתפיה, שמלתה שחורה.
ניגשתי אליה, היא חייכה אליי חיוך רחב ועצוב, כאילו מצאה את מי שחיפשה.
"את ליז?” היא שאלה אותי.
"כן. את מכירה אותי?”
"לא, אבל סבא שלי הכיר אותך.” היא אמרה.
חוטים החלו להתחבר אצלי בראש.
"את אליז?”
"כן!” היא צחקה. “זה בשבילך.” הושיטה לי מעטפה קטנה.
"לליז בת השש" היה כתוב עליה.
"אליז!” נשמע קול רם מתוך הדירה.
"אבא שלי מחפש אותי, היה נעים להכיר אותך!” היא חיבקה אותי ונעלמה.
לא יכולתי להישאר שם, בתוך הדירה הזאת.
ירדתי למטה, מתיישבת על מדרגות הכניסה של הבניין, פותחת את המעטפה הקטנה.
היה שם מכתב כתוב בכתב יד מרושל, אבל קריא.
"ליז יקרה,
אני נורא שמח שהכרתי אותך.
את עשית אותי מאושר ליום אחד, את הזכרת לי את הדבר החשוב ביותר לי, את ג'וזפין.
אני רוצה שלא תשכחי מה שאמרת לי, אני רוצה שתמיד תזכרי שרצית להיות מאושרת כשתהיי גדולה.
זוהי משימה קשה למדי בעולמנו.
תודה רבה שגרמת לי לחייך,
פעם אחת, לפני הסוף,
והפעם, באמת.
שלך, הזקן עם הלחמנייה שעונה לשם אוסקר.”
אחרי מאמצים רבים, הצלחתי לקרוא בבירור את מה שהיה כתוב שם.
באותו היום, החיוך לא ירד מפניי.
המכתב הזה תמיד היה מתחת לכרית שלי בבית, כשהייתי עצובה או חסרת אונים, הייתי מוציאה את המכתב ומחייכת.
זכרתי את מה שאמרתי לאוסקר, להיות מאושרת.

נזכרתי בסיפור הזה כשנכנסתי סוף סוף לדירה של אמא שלי, כשהרשו לי לבוא ולקחת את הדברים שלי.
מצאתי בגדים ישנים שלא הספקתי לקחת, כל מיני שטויות שהזכירו לי דברים מסוימים.
אבל הופתעתי כשהרמתי את הכרית שלי וראיתי שם את המראה והמעטפה. היא לא מכרה את המראה?
לקחתי אותן לידיי, מסתכלת על פתק קטן שנח עליהן.
"אני מצטערת, על הכול" היה כתוב עליו בכתב היד של אמא שלי.
"מצאת עוד משהו?” שמעתי את קולו של ליאם שנכנס אחריי לתוך הדירה.
הראיתי לו את הפתק.
ללא מילים, הוא חיבק אותי, אסף אותי לתוך זרועותיו בחיבוק עדין.
את האמת?
לא הייתי צריכה יותר מזה.

רק בשביל הרוגע הנפשי שלי, רק בגלל הריקנות התמידית שנמצאת בתוכי, עשיתי את הבדיקות עם צ'ארלי.
אני זוכרת את החיבוק החם שלו כשפתחנו את המעטפה המאיימת והוא התחיל לצרוח "כדאי שתתחילי לקרוא לי אבא!”.
אני זוכרת איך צחקתי אז, באותו היום. אני זוכרת איך ליאם חיבק אותי, הרים וסובב אותי באוויר מרוב שמחה.
הרגשתי טוב, אז, שלמה באופן מדהים למדי.
בטחתי בליאם. אני חושבת ששנה של זוגיות מראה לי שאני יכולה סוף סוף לספר לו מה עובר עליי.
שנה? כן, עברה כבר שנה מאז ההופעה ההיא.
כמעט חצי שנה מאז שרוזלין הלכה לעולמה.
זמן. זה משהו שאין לנו שליטה עליו.

הראש של ליאם נח על הברכיים שלי, עיניו עוקבות אחר הדמויות הזזות בטלוויזיה. בידו האחת הוא החזיק את היד שלי, שיחק באצבעותיי. היד השנייה שלי שיחקה עם שרידי תלתליו שנגזרו.
"ליאם?”
"הממ?” הוא הפנה אליי את עיניו, עיני השוקולד האלה.
סיפרתי לו.
כל מה שסיפרתי לאמילי, רק השמטתי את החלק שבו נאנסתי והילדה נרצחה בגללי.
סיפרתי לו על אמא שלי, איך שהיא התנהגה, איך שהיא הרביצה.
המילים יצאו מהפה במהירות, כאילו סכר שנפרץ. נראה כאילו ליאם קצת מתקשה לעקוב אחרי כל מה שאני אומרת, גבותיו התכווצו בבלבול כל פעם שאמרתי משהו לא ברור והייתי צריכה לחזור על עצמי.
כשסיימתי לדבר, הבעת פניי הפכה לאטומה, לא הבעתי שום רגש.
אמרתי את הדברים האלה כבר כמה פעמים, כך שזה לא כואב להגיד אותם, שוב ושוב ושוב…
ליאם הביט בי כמה שניות בשקט ואז קם מברכיי, מתיישב יותר טוב על הספה, מחבק את כתפי.
הנחתי עליו את הראש שלי, עוצמת את עיניי.
"היית צריכה לחכות כל כך הרבה זמן כדי לספר לי?”
"חשבתי שתסתכל עליי אחרת אחרי שתדע.” מלמלתי.
"את לא אשמה, זאת אמא שלך.” אמר.
"אני עדיין מרגישה מגעיל.”
הוא סובב את פניי אליו, מחזיק אותן חזק בין שתי ידיו, מכריח אותי להסתכל לתוך עיניו.
"שלא תעזי להגיד את זה שוב, שמעת? את הדבר הכי טוב שקרה לי, אני לא רוצה אפילו שתחשבי על עצמך כמגעילה, אני לא רוצה שתרגישי מגעיל. אני רוצה שתהיי שמחה. שמחה ומאושרת. וגם אם זה יהיה בלתי אפשרי, אני אפעיל את המאמצים הכי גדולים שלי כדי להפוך אותך לכזאת, זה ברור?”
"אתה לא צריך לדאוג ולא להתאמץ, אני כבר מאושרת.”
"את לא אומרת את זה רק כדי שאני ארגיש יותר טוב?” הוא שאל, מביט לתוך עיניי בחשדנות.
"לא. אני באמת מאושרת. טוב לי. טוב לי כשאני איתך.” אמרתי, מחייכת.
הוא חייך ונישק אותי, גורם לי לאבד את עצמי בעולם אחר לגמרי מהעולם המציאותי.