מחלת האהבה סיפור על וואן דיירקשן פרק 15

*נקודת המבט של ליז*
"אני רואה שהחלטת להגיע.” הוא אומר, מסיר את העיתון ממול פניו ומביט בי עם אותן עיניים ירוקות.
עכשיו אני מבינה בדיוק למה אנשים נמנעים מלהביט בעיניים שלי.
מכשפות, מהפנטות.
העיניים הירוקות האלה היו עצובות, אבל ניצוץ כלשהו עדיין הופיע בהן.
"שבי.” הוא אמר, מחווה בידו על כיסא חום קטן מולו.
התיישבתי והבטתי בבית הקפה הקטן שישבנו בו, לא מתכוונת להתחיל לדבר.
העיניים שלי עברו על כל פרט קטן במקום, לא רציתי לפגוש שוב בעיניו, העיניים שלי.
"ליז.” הוא החזיר את תשומת הלב שלי אליו.
"מה?” הבטתי בו.
"רצית לדבר, לא?”
"אז תתחיל.”
"ממה להתחיל אם יורשה לי לשאול?” הוא צחק.
"בוא נתחיל מזה שכל החיים שלי עד עכשיו חשבתי שאבא שלי מת.”
"זה מה שהיא סיפרה לך?” הוא אמר בעצב.
"חלק מהדברים, כן.”
"אני מצטער שזה מה שקרה לך.”
"כדאי לך, השארת אותי איתה.”
"מה היא עשתה לך?”
"מה היא לא עשתה? היא שתתה כל הזמן, עישנה סמים. היא התעללה בי כהוגן, הרביצה, השפילה.” אמרתי בזעם.
"הייתה לי הרגשה שזה יקרה.” הוא אמר.
"אז למה לא מנעת ממה לעשות את זה?!” התעצבנתי יותר והרמתי את קולי.
"לא ידעתי על קיומך.” אמר במבוכה.
"תסביר, מההתחלה הפעם.”
"אני ואמא שלך נפגשנו לפני 19 שנים,” הוא החליט להתחיל מהנקודה שסיבכה הכול. “אני לא חושב שזו הייתה אי פעם התאהבות דו צדדית, היא תמיד התנהגה מוזר, הייתה אטומה ומעורערת. זה אף פעם לא הפריע לי להתאהב בה, לקבל אותה בדיוק כמו שהיא, עם כל הפגמים.”
הדרך שבה צ'ארלי תיאר אותה, נדמה שהוא מדבר במקום ליאם שהחליט לתאר אותי.
"למרות שהיא נראית קשוחה ואכזרית לפעמים, היא הייתה הדבר המתוק ביותר בעולם, כל כך עדינה.” הוא שקע בהרהורים, נזכר בעבר.
"אמא שלי אף פעם לא הייתה עדינה.” מחיתי בכעס.
"לצערי, אני לא יכול להסכים איתך.”
צמצמתי את עיני. “אם רק היית רואה באיזו אכזריות היא הרביצה לי, כמה עונג קיבלה מהפעולות הפשוטות האלה, היית חושב אחרת.”
הוא נאנח בצער. “הסמים הרסו אותה, לא?”
"ידעת שהיא לקחה את הזבל הזה ובכל זאת המשכת להיות איתה בקשר?”
"הייתי מאוהב.”
"כן, כן. צעיר, מאוהב וטיפש.”
"תודה רבה.”
"מכל הלב.” סיננתי בכעס.
"בכל מקרה, הקשר שלנו אף פעם לא היה שלם. היו ריבים בלתי פוסקים, היא הייתה נעלמת ומופיעה שוב אחרי זמן בלתי מוגדר. עדיין אהבתי אותה, לא משנה מה היא עשתה, אבל נקודת המשבר קרתה כאשר היא גילתה שהיא בהריון.”
"איתי?”
"כן, את לא יכולה לתאר לעצמך כמה שמחתי, היא, לעומת זאת, אהבה את החופש האישי שלה. היא ידעה שתינוק דורש תשומת לב, אהבה, סמכות, דברים שהיא ידעה שלא תרצה לתת. היא ברחה אז, אמרה שהיא תעשה הפלה, ביום ההוא, היא נעלמה. לא ידעתי אם היא עשתה את ההפלה או לא, כל חוט שקשר אותי אליה נקרע, היא ניתקה קשר ואף פעם לא חידשה אותו.”
ניסיתי לבלוע כל מילה שלו.
לנסות לעכל את מה שאמר עכשיו.
"איך גילית אותי? דיברת איתה?”
"לא,” הוא צחקק. “על זה אני צריך להגיד תודה לחבר שלך.”
"ליאם? מה הוא קשור?”
"כשראיתי אתכם ביחד בעיתון, לא יכולתי להתעלם ממך. את דומה יותר מידי לאמא שלך.”
"אני לא דומה לה בכלל!”
"את לא יודעת עד כמה. כמובן שניסיתי להפעיל קשרים, לגלות עלייך יותר. ליז מאקליין, קצת מוזר ששמות המשפחה שלנו דומים, לא?”
"גם אני חשבתי על זה.”
"וגם העיניים שלך,” הוא הצביע עליהן וצחק. “הן שלי למעשה.”

לא היה לו איתי שום קשר, הוא לא ידע על קיומי בכלל. אמא שלי שיקרה לי, מנעה ממני קשר עם אבי.
אני מבולבלת.
אני לא יודעת למי להאמין, על מי לסמוך.
"אתה לא יודע אפילו עם מה הייתי צריכה להתמודד.”
"אני חושב שאני יכול לנחש.”
"למה לא מנעת ממנה לברוח? לעשות את ההפלה כמו שרצתה ורק אז לתת לה ללכת?”
"לא הייתי חזק מספיק.”
אני נוטה לחשוב שהסבל שלי נגרם בגללו.
הוא לא מנע את הלידה שלי.
הוא היה תעלומה בשבילי במשך כל חיי.
ועכשיו הוא מופיע כאן שוב. אבל מה עושים עכשיו?
נאנחתי והחזקתי את ראשי בידיי.
"מה קרה?” הוא שואל, מושיט יד כדי ללטף את ראשי, אבל מתחרט ומניח אותה על השולחן במקום.
"אני מבולבלת.”
"אני יודע שזה קצת קשה.”
"אני לא יודעת למי להאמין.”
"אני לא מצפה ממך להאמין לי כבר עכשיו, אני יודע שזה קשה להבנה. כשכל חייך חיית באי ידיעה, פתאום את אמורה להאמין למישהו זר שהוא אביך.”
שתקתי.
"אבל אני אעשה הכול כדי שתאמיני לי, אני לגמרי בטוח שאת הבת שלי ואני לא מתכוון לאבד אותך שוב. אני אעשה הכול כדי לזכות בך שוב.”
"אני לא בטוחה שנשאר משהו ששווה לזכות בו.” מלמלתי, נזכרת בכל הבעיות שלי.
"מה אני יכול לעשות כדי לגרום לך להאמין?”
"אני רוצה לדבר עם אמא שלי.”
הוא שתק כמה שניות ואז אסף את דבריו.
"בואי.” הוא אמר לי.
הבטתי בו מבולבלת, אוספת גם אני את דבריי. “לאן?”
"לדבר עם אמא שלך. הגיע הזמן ששנינו נתמודד איתה.”
"עכשיו?” שאלתי.
"חיכיתי 17 וחצי שנים, אני אפילו לא יודע למה חיכיתי. אני לא מתכוון לבזבז עוד זמן.”
וכשהוא אומר את זה בביטחון מלא.
מי אני אהיה אם אסרב לו?

הלב שלי פעם במהירות כשראיתי מכוניות משטרתיות מכסות את האזור, אמבולנס עמד בקרבה להן והקולות היו רמים ומפחידים.
"מה קורה פה?” שאלתי את צ'ארלי כשיצאנו ביחד מהרכב.
"תכף נגלה.” הוא אמר, נסער.
התקרבנו למקום, נכנסים לבניין, חומקים בין השוטרים העצבניים שניסו לשמור על סדר.
"סליחה, הכניסה אסורה.” אמר אחד מהשוטרים כשניסיתי להיכנס לתוך הדירה.
"אבל אני גרה פה!” שיקרתי, למרות שאני לא גרתי כאן במשך כמה חודשים, אני אעשה הכול כדי להיכנס לתוך הדירה הזאת.
השוטר הביט במסמכים שבידו ואז הביט בי בתשומת לב.
"את אליזבת מאקליין, הבת של שר סטרלון?” הוא שאל.
"כן.” אמרתי, מביטה מעבר לכתפו, מנסה להבין מה קורה בתוך הדירה המטונפת.
"בואי איתי.” הוא אמר, אוחז בחוזקה בידי וגורר אותי החוצה, הרחק מהדירה.
"מה אתה עושה?!” צעקתי.
"לוקח אותך לתחנת המשטרה.”
"מה היא עשתה?” צ'ארלי התערב. “אין לך שוב זכות לעשות את זה!”
"מצטער, קיבלתי פקודות מהמפקד, היינו מוצאים אותה גם ככה במוקדם או במאוחר.” אמר השוטר והוביל אותי לעבר מכונית משטרה שעמדה לא רחוק מאיתנו.

אנשים עברו על פניי הנה והנה.
חיכיתי שמישהו יסביר לי מה קורה, למה לעזאזל אני מחכה בתחנת המשטרה, כשלא עשיתי כלום.
אף אחד לא אמר לי כלום.
כל שוטר שעבר לידי, שאלתי אותו מה קורה, אף אחד לא ענה לי, רק אמר לי להמשיך לחכות.
אחרי שעתיים בערך ראיתי את צ'ארלי מנסה לפלס את דרכו בין שוטרים שדיברו ביניהם על מה שקרה, קולות עמומים שלא יכולתי לפענח.
"אליזבת!” הוא צעק. אני צריכה להגיד לו להפסיק להשתמש בשמי המלא.
"אליזבת!” הוא צעק שוב, מנסה למצוא אותי.
זה היה הרגע המדויק שבו החוקר המשטרתי החליט להכניס אותי לחדר החקירות.

"את ידעת שהיא לוקחת סמים?”
"לא.”
"מתי עזבת את הבית?”
"לפני כמה חודשים.”
"לאן הלכת?”
"לבית של חבר.”
"בן זוג?”
"כן.”
השאלות עברו באוזניי במעומעם. לא שמעתי אותן בבירור, לפעמים פשוט בהיתי באוויר בהבעה אטומה עד שהחוקר החליט להחזיר את תשומת לבי אליו.
"למה אני נמצאת פה בכלל?”
"אף אחד לא סיפר לך?” החוקר נשמע מופתע.
"אף אחד לא טרח לדבר איתי.”
"אני מצטער לשמוע,” הוא אמר. “בכל מקרה, בעל הבית של הדירה ראה שאמא שלך לא שילמה עליה כבר כמה חודשים ספורים, הוא הגיע אל הבית כדי לקבל ממנה כסף, כמובן שהוא התקשר לפני זה, כשהוא הגיע אל הדירה ופתח את הדלת, עשן מסריח הגיע ממנה.”
"היא עישנה סמים, נכון?” ניחשתי.
"נכון. כשהוא נכנס לתוך הדירה, הגופה שלה הייתה שרויה על הרצפה, היא מתה מהעישון המרובה. הוא התקשר למשטרה, מצאנו בדירה הרבה סמים, סחורה גנובה.”
"אז החלטתם להאשים אותי?”
"לא, ברור שלא, פשוט רצינו לשאול אותך אם ידעת על זה. זו הייתה אמא שלך, לא מצאנו שום מסמכים על זהות האב, רצינו לדעת מה לעשות איתך עכשיו.”
שתקתי.
"מישהו מחכה לך בחוץ, טוען שהוא אביך. צ'ארלי מאקליין, הוא מוכר לך?”
"בערך, אני לא בטוחה במה שהוא סיפר לי.”
"את חושבת שהוא משקר?”
"אני לא בטוחה. אני כבר לא יודעת למי להאמין.” נאנחתי בתסכול.
"את כמעט בת 18, נכון?”
"נכון.”
"טוב, נצטרך לדבר עם צ'ארלי לגבי בדיקות אבהות. אם הוא באמת מי שהוא טוען שהוא, נצטרך להעביר את הסמכות אליו. את עדיין קטינה, הוא אמור לטפל בך.”
הנהנתי, החוקר יצא מהחדר.
דרך החלון הקטן שעל הדלת יכולתי לראות את צ'ארלי והחוקר מדברים.
אם הוא היה משקר, אני לא חושבת שהוא היה נשאר עד עכשיו, אם זה היה שקר, הוא היה בורח ומוותר על מה שרצה להשיג.
הוא לא שיקר.
השעון על הקיר תקתק לו בנחת.
חיכיתי. בהיתי בשעון, מנסה להפסיק את זרם המחשבות.
אמא שלי מתה. האדם שהרס לי את החיים מתחילתם ועד עכשיו, נעלם.
אני לא אדבר איתה יותר בחיים.
היא לא תאיים עליי יותר, היא לא תרביץ לי, לא תשפיל אותי.
היא לא פה בכלל.
אז למה זה מרגיש כאילו משהו חסר?
העובדה שנשארתי בלי הורים?
אם צ'ארלי הוא אבי, התחושה הזו תיעלם, נדמה לי.
עד אז, אני לבד.

החוקר פתח את הדלת והציץ לתוך החדר. “את משוחררת.”
"אני יכולה ללכת הביתה?” סוף סוף. אני נמצאת פה כבר קרוב ל3 שעות.
"כן.” הוא אומר ומחייך אליי בעידוד.
אני חושבת שאף פעם לא עזבתי מהר כל כך מקום מסוים.
נראה לי שהבהלתי את החוקר כשקמתי במהירות ויצאתי בסערה מהחדר, כאילו אני מחפשת אוויר חדש לנשימה.
צ'ארלי ראה אותי, הוא ניגש אליי, חיוך עייף על פניו.
"איך את מרגישה?” הוא שאל.
"אני רוצה לצאת מפה.” אמרתי בחוסר סבלנות, מביטה על הדלת שהובילה החוצה.
"דיברתי עם השוטרים לגבייך, את רוצה לעשות בדיקה רפואית? להיות בטוחה במאת האחוזים שאני אבא שלך?” הוא שאל, מחייך אליי.
"כן, בבקשה.”
"אני אעדכן אותך לגבי הבדיקות,” הוא אמר והצביע על הספסל. “מישהו מחכה לקחת אותך הביתה.”
הסתכלתי על הדמות המוכרת שישבה על הספסל, שפופה, פניה מכוונות אל הרצפה.
"תודה, על הכול.” חייכתי אליו, מקבלת אומץ בפתאומיות וניגשת לחבק אותו.
"אל תודי לי,” הוא אומר לי. “אני אמור להודות לך שאת מוכנה בכלל לחדש את הקשר איתי.”
חייכתי אליו שוב, נותנת לו להתעסק בענייניו.

כמעט רצתי לעברו.
"ליאם?” אמרתי בעדינות כשראיתי אותו.
הוא הרים את ראשו בפתאומיות, נראה כאילו הוקל לו.
הוא חיבק אותי, חיבוק חזק ומוחץ. “את לא יודעת כמה דאגתי.” אמר.
"אני בסדר, הכול בסדר. איך ידעת שאני פה בכלל?”
"אבא שלך התקשר אליי מהפלאפון שלך.”
"נחמד.”
"מה הם רצו ממך בכלל?”
"סתם, לשאול כמה שאלות לגבי אמא שלי.”
"את רוצה לדבר על זה?”
"לא עכשיו,” התשובה הרגילה נפלטה מפי. “אני רוצה הביתה.”