מחלת האהבה סיפור על וואן דיירקשן פרק 14

*נקודת המבט של ליז*
אם היו אומרים לי לחלום, הייתי נכשלת. אף פעם לא הייתי טובה בהגשמת חלומות. תמיד הייתי ראליסטית מעצבנת, שום טיפת אופטימיות בגופי, ידעתי מה מגיע לי ומה לא.
בדרך כלל שום דבר לא הגיע לי.

התלבשתי באיטיות, מנסה למשוך את הזמן, מקווה שליאם יתעורר בעצמו לפני שאצא, שיתעורר, כדי שאוכל לחייך אליו ולהתחיל את הבוקר בצורה נפלאה.
הוא היה כלכך שליו כשישן, ידיו מקיפות את המקום שלפני כמה דקות אני שכבתי בו. כמה רציתי לחזור לשם.
כנראה עשיתי יותר מידי רעש כשהתארגנתי, אפילו שניסיתי להיות בשקט.
הסתכלתי עליו כשהתמתח ומצמץ בבלבול.
"את יוצאת?” שאל, קולו צרוד מהשינה.
"כן.”
"עם אמילי?”
"כן.”
"מתי תחזרי?”
"אחרי הצהריים, כנראה.” חייכתי אליו, מתקרבת באיטיות ומנשקת אותו.
חיוך מתפרש על פני כשאני יוצאת מהבית ומכונית לבנה מחכה לי לא רחוק מהשער.
"לא היית צריכה לבוא לקחת אותי.” אמרתי לאמילי כשהתיישבתי לידה במכונית.
היא הביטה בי דרך משקפי השמש הענקיות שלה, מרימה גבה מעוצבת אחת. “איך הייתי יודעת שאת עומדת להגיע, אם לא הייתי באה לפה בעצמי?”
"חשבת שאני אבריז לך?”
"את עושה את זה לפעמים.” היא התניעה את הרכב והחלה לנסוע.

הסתכלתי לתוך כוס הקפה שנחה מולי, מערבבת עם הכפית את הקצף, יוצרת צורות בתוך צבעי הקרמל הרכים.
"ליז.” אמילי קטפה אותי ממחשבותיי.
"כן?” הבטתי בה במבט חלול.
"רצית לדבר, לא? למה את שותקת?” היא שאלה, מביטה בי בעיניים האלה של רוזלין, אותן עיניים, רק לא אותו בן אדם.
משהו החל להיסדק בתוך לבי, זיכרונות שלא רציתי שיעלו.
"אני שוקלת לספר לליאם הכול.” אמרתי באיטיות, שואפת לריאותיי את האוויר החם שהתעופף לו בתוך בית הקפה.
"תגדירי הכול?”
"את כל הסיפור שלי, מה שקרה לי בילדות, מה שקרה לפני שפגשתי את רוזלין.”
"אני מכירה את כל הסיפור?”
"לא ממש.” הודיתי.
"בגלל זה רצית לדבר איתי?” היא חייכה חיוך מבין, מניחה את ידה על האגרוף שהתכווץ סביב הכוס.
"כן, את חושבת שכדאי לספר לו?”
"אני חושבת שהוא אמור לדעת עלייך הכול, זו פתיחות, זו אמת, את לא יכולה להסתיר את זה ממנו.”
נשמתי עמוק.
"מה עוד לא סיפרת לי?”
"בואי נתחיל ממשהו פשוט יותר, מה את כן יודעת?” שאלתי אותה.
"אמא שלך שונאת אותך, היא התעללה בך כשהיית קטנה, לקחה סמים ושתתה. את עבדת בשביל לפרנס את שתיכן ברגע שיכולת, חיית ברחובות כמה שבועות אחרי שנמאס לך מהחיים איתה, רוזלין מצאה אותך בזמן
הזה.” אמילי אמרה באיטיות, מנסה להיזכר בכל הפרטים.
"כן, זה בערך גם מה שסיפרתי לרוזלין.”
"אז מה את רוצה לספר לי, משהו שלא יכולת לספר לרוזלין?”
"אני תמיד רציתי לספר את מה שעבר עליי למישהו, לא יכולתי. אני גם לא בטוחה שאני יכולה עכשיו.”
אמילי הביטה בי ברצינות, מסתכלת על עיניי הנוצצות מדמעות שהחלו להיווצר.
"בואי.” היא אמרה, אוספת את התיק שלה מהשולחן ומניחה שטר של כסף מתחת לכוס.
"מה? לאן? רק הגענו!” מחיתי.
"אני מכירה מקום, יותר קל להירגע שם, להיפתח.” היא חייכה אליי.

זה היה בסך הכול ספסל בקצה צוק.
רק ספסל בקצה צוק.
אבל העוצמה שהוא שידר הייתה אדירה.
המקום היה לגמרי ריק, שום נפש חיה לא הייתה בו. הים היה מתחתינו, פוגע במרגלות הצוק, שוחק את הסלעים השחורים. הדשא הירוק והקצר כיסה את כל השטח שבו נמצאנו, מימיננו הייתה העיר, חיה ורועשת, משמאלנו, מרחבים פתוחים ורחבים, כאלה עוד לא ראיתי.
זה הזכיר לי את היום ההוא שבו יצאתי עם ליאם, נזכרתי בבית הקטן.
"אפשר לצעוק פה כמה שצריך, לבכות, להרעיש, אף אחד לא רואה אותך כאן.” אמילי אמרה והתיישבה על הספסל הרחב, שיערה מתעופף ברוח.
התיישבתי לידה, מביטה במרחבים הפתוחים, מסתכלת על המים הגועשים מתחתיי.
"איך מצאת את המקום הזה?” שאלתי אותה.
היא חייכה. “אוה, זה סיפור ארוך שאפילו רוזלין לא יודעת עליו, ולא רק היא, גם אמא שלי לא יודעת עליו.”
הבטתי בה בתשומת לב, דמעה הופיעה בעינה, היא מחתה אותה במהירות.
"כשהייתי בת שבע עשרה, היה לי חבר. אמא פגשה אותו, את רוזלין הוא אף פעם לא ראה. אמא שלי לא אהבה אותו, היא אמרה שהוא נחמד, אבל לי מגיע מישהו יותר טוב. שנאתי אותה בגלל זה, לא שמעתי בקולה כשאמרה לי לגמור את זה, לא נפרדתי ממנו.”
"כמה זמן נמשך הקשר שלכם?”
"בסוד. חצי שנה, אולי יותר, זה קשה לספור כשמאוהבים, הזמן עובר מהר מידי.”
"ומה קרה?”
"אמא שלי גילתה לבסוף שאנחנו מנהלים רומן בסוד, היא כעסה, גרמה לי להיפרד ממנו בכוח.”
וואו.
אף פעם לא תיארתי את אמא של רוזלין בתור אם קשוחה, אחת שמפעילה את בנותיה כבובות על חוטים.
"מה היא אמרה?”
"היא אמרה שבתור אחת שאכפת לה ממני, אני אמורה להיפרד ממנו אם אני לא רוצה לשאת בתוצאות, שזה אומר התעלמות מוחלטת מצידה לגבי כל דבר שקשור אליי.”
"ואת הקשבת לה?”
"לצערי כן, הייתי צעירה, טיפשה.” היא לחשה. “ויתרתי מהר מידי, נפרדתי ממנו באותו היום, הוא לא הבין למה, הוא היה שבור. התקשר אליי כל הזמן, כשהפסיק הוקל לי.”
"אני מצטערת.” אמרתי לה והנחתי את ידי על כתפה, היא הסתכלה על השמש הנוצצת.
"הוא התאבד כמה ימים אחרי הפרידה.”
אני מכירה את ההרגשה.
הרצון לסיים הכול בבת אחת, לא פעם ולא פעמיים חשבתי על כך.
"הייתי צריכה לברוח, כמה שיותר מהר כשגיליתי על זה. הייתי שבורה, היה לי קשה כשלא ראיתי אותו מדי יום, אבל הרבה יותר קשה כשגיליתי שאני לא אראה אותו יותר במשך כל חיי.”
"הגעת לכאן בסופו של דבר?”
"כן. אז, הוא סיפר לי פעם שאם נוסעים במעלה הגשר, אבל לא פונים שמאלה בכביש, כמו כולם, אפשר לראות את הדברים שכולנו מפספסים מדי יום. ניסיתי את זה והגעתי לכאן.”
"המקום הזה די טוב כשרוצים להתמודד עם הכאב.” לחשתי.
"לא רציתי לשכוח אותו, אף פעם.” היא אמרה והפשילה את שרוולה, חושפת את כתפה.
זה היה הקעקוע היחידי שאי פעם ראיתי על אמילי.
תמיד אמרה שזה מגעיל ונוראי, אמרה שאין דבר מספיק יפה כדי להשאיר על גופה לתמיד.
"רוברט סטיבן ריינס 19.07.” הקראתי בקול, מסתכלת על השם שכתוב באותיות אלכסוניות עדינות.
"עכשיו אני לא אשכח.” היא אמרה. “הימים איתו היו הימים הטובים ביותר שלי.”
שתקתי. ידעתי כמה כאב לה, כמה התאמצה אף פעם לא להראות את זה.
"את מבינה, ליז. הוא נעלם בגלל שאני הייתי טיפשה. כל כך טיפשה,” היא הכתה באגרופה על הספסל. “אם הייתי מספרת לו את האמת, היינו מוצאים דרך לעבור את המכשול הזה, אבל שיקרתי לו, אמרתי לו שאני לא אוהבת אותו יותר, שאני לא רוצה לראות אותו יותר, שאני יותר מידי טובה בשבילו.”
"את-” התחלתי להגיד.
"המילים של אמא. פחדתי, באמת שפחדתי. לא רציתי שיקרה לו משהו.”
"קרה.” אמרתי.
"ובגלל זה אני מספרת לך את זה.” היא הביטה בי בעיניה, נועצת בי מבט נוקב וארוך. “אני רוצה שתספרי לליאם הכול, לא משנה כמה זה קשה לך, את יכולה להתגבר על הקשיים האלה. האושר הזה שלך – אל תוותרי עליו. תילחמי בשבילו, תילחמי כדי לא לאבד את ליאם.”
הבטתי בה, איך שההתלהבות המוכרת עלתה כשהיא דיברה עליי.
"הוא לא ילך כל כך מהר הילדון,” היא צחקה. “אבל אם לא תספרי לו את האמת הוא יאבד את האמון בך בסופו של דבר, תמיד יידע שאת מסתירה ממנו דברים.”
שתקתי, מנסה לעכל את הדברים שאמרה.
"תספרי לי, אם זה עושה את הגילוי הזה קל יותר, רק תספרי כבר ליז, את הורגת את כולם מסביבך ואת עצמך גם.”
שתקתי.
לא יכולתי להוציא מילה מהפה.
לא יכולתי לדבר.
התאבנתי.
אבל אמילי צודקת, אני צריכה לספר כבר למישהו.
"בעקרון, מה שאת יודעת זה גם מה שרוזלין ידעה, אבל היו כמה דברים שלא סיפרתי לה.”
"את יודעת שאת יכולה לספר לי הכול, אני תמיד אהיה פה בשבילך.”
המבט העמוק הזה הצדיק את טענתה.
היא תמיד הייתה כאן.
והיא גם תמיד תהייה.
כי היא כמו רוזלין, גם היא אחותי בנפש.
נשמתי עמוק והסתכלתי על השמש המסנוורת, לא יכולתי להסתכל עליה כשאמרתי דברים שהגעילו אפילו אותי.
"רוזלין מצאה אותי אחרי שעשיתי הפלה.”
"הפלה???” אמילי כמעט נפלה מהספסל. “למה הפלה? מה היית בהריון?!”
כשהבטתי בה עיניה היו פעורות וענקיות, היא לא האמינה למה ששמעה.
"כן, כשטיילתי ברחובות, אנסו אותי. נכנסתי להריון, ברחתי מהבית. לא יכולתי לספר לאמא שלי, היא הייתה מוצאת עוד סיבות לקלל את עצם קיומי, עוד מפלצת צורחת להאכיל. עברתי את כל הקטע של ההפלה לבד, זו התקופה שהכי נחרטה בזיכרוני, יותר מידי קרה בזמן ההוא.”
"למה לא סיפרת לי? לרוזלין, לפחות?” הקול של אמילי היה עצוב ותומך.
"רציתי לשכוח.”
"אני שמחה שסיפרת לי.”
נאנחתי.
"עכשיו אני מצליחה להבין את הבעת הגועל הזה שמופיעה אצלך ליד תינוקות, כמעט נולד לך אחד משלך, אחד שלא רצית.”
"את יודעת מה יותר מעצבן אותי? זה היה מישהו שהכרתי, אם התינוק היה נולד, הייתי שונאת אותו עד מעמקי נפשי.”
"הכרת את הבחור?”
"הוא היה אחד מהבחורים ששם עליי עין כשהתחלתי להסתובב עם הכנופיה.”
"רגע, איזה כנופיה?” היא התבלבלה.
"כשהייתי רבה עם אמא שלי, הייתי יוצאת החוצה לרחובות, לנשום אוויר. הם היו עשרה בערך, נערים ונערות, כולם פושעים, מחזיקי סמים ורוצחים למיניהם. המנהיג שלהם היה רוצח, הוא היה זה ששם עליי עין. הכרתי אותם בטעות, כששוטטתי ברחוב והם חשבו שהמראה שלי זה בדיוק מה שהם צריכים בשביל הגניבות שלהם, מישהי צעירה ותמימה, הצטרפתי אליהם כמובן.”
"חוץ מהאונס, עוד משהו קרה, נכון?” אמילי ניחשה.
"הם מצאו ילדה שיכורה, היא הייתה לבושה יפה, בגדים יקרים. הם לקחו לה הכול, לא היה למנהיג עניין בה כמו שהיה לו בי, היא בכתה, צרחה, ביקשה שיפסיקו הכול. הוא פשוט ירה בה.”
"הוא ירה בה?!” אמילי צעקה.
"כן. אל תישאלי למה הסתובבתי עם האנשים האלה, אני לא יודעת אפילו. בלילה הזה ישבתי איתה בבית החולים, הזמנתי לבד אמבולנס וחיכיתי איתה עד שהוא יגיע. היא מתה, כמובן, כדור ישיר בחזה.”
הדמעות החלו לעלות לעיניי. “אני יכולתי לעצור את זה, אבל לא עשיתי את זה. באותו היום, כשחזרתי הביתה, הוא פגש אותי כשהוא לבדו, זה קרה באותו הלילה.” מלמלתי.
אמילי לא אמרה דבר, היא פשוט חיבקה אותי, חיבוק חזק, מוחץ.
"אם אנחנו מתפרקים, תמיד יהיה שם מישהו שיעזור לנו לאסוף את השברים, תמיד יהיה מישהו שיתמוך, גם אם את מרגישה לגמרי לבד.” אמילי חייכה אליי, ניגבה את דמעותיי בגב ידה. “לך יש הרבה מזל ליז, יש לך קצת יותר מבן אדם אחד שאכפת לו ממך, קצת יותר מבן אדם אחד שאוהב אותך, באמת אוהב.”
"תודה, אמילי.” לחשתי.
"אחרי כל הגילוי המרעיש הזה, אנחנו יכולות לחזור כל אחת לעיסוקיה, לא?”
"אני חושבת שכן.” צחקתי.
חזרנו בחזרה לרכב שלה, מתיישבות בפנים, מתחממות.
"אמילי?” פניתי אליה בהיסוס כשהתכוונה להתניע את המנוע.
"מה?”
"עוד לא סיפרתי לך דבר אחד קטן.” חייכתי במבוכה, לא יודעת אם כדאי לספר או לא.
"מהו?”
"נכון שאבא שלי מת?”
"נכון…” היא ניסתה להבין לאן אני חותרת.
"לפני כמה ימים הייתי בהופעה של הבנים.” שתקתי לשנייה, לוקחת הרבה אוויר.
"נו?”
"מישהו בשם צ'ארלי מאקליין ניגש אליי וטען שאני הבת שלו.”
היא הביטה בי, פעורת עיניים, שאלה את השאלה המתבקשת. “ואת מאמינה לו?”
"אני לא יודעת כבר למי להאמין, לאמא שלי, לעובדה שיש לנו אותו שם משפחה נדיר, או לו, מישהו שאף פעם לא פגשתי.”
"צ'ארלי מאקליין?”
"כן.”
"ואת ליז מאקליין.” היא מלמלה לעצמה.
"טוב שאת יודעת את זה.” צחקתי.
"צריך לבדוק את זה.” היא אמרה ברצינות והתניעה את הרכב.
"מה? אמילי, הוא בטח סתם שקרן!” מחיתי.
"שקרן או לא, לכל שקר יש מקור, בכל מקור יש אמת.” היא אמרה, מתחילה לנסוע.
שתקתי.
אולי היא צודקת?
המכונית דהרה במהירות אדירה, מוחקת את כל הזיכרונות ביחד איתה, אמילי רצתה לשכוח, גם אני.
כעבור כמה דקות היא החנתה את המכונית ליד השער של הבית המוכר הענק, הבית שלי.
"ליז, תעשי למעני משהו, טוב?”
"מה?”
"תדברי עם ליאם.”
"זה ברור.” צחקקתי.
"זה עוד לא הכול!”
"מה עוד?”
"תנסי למצוא שוב את הצ'ארלי הזה, תתקשרי אליו אם תוכלי, תספרי לי מה הוא אמר.”
"אני לא יודעת-”
"תבטיחי!” היא הרימה את קולה.
"אני מבטיחה, מבטיחה.” מלמלתי ויצאתי מהרכב, מוציאה מהתיק את המפתחות.

ליאם שכב על המיטה כשנכנסתי לחדר. ידיו מאחורי ראשו, עיניו מטיילות על התקרה.
"היי לך.” אמרתי בחיוך, זוכה לאחד ממנו, בתשובה.
"היי לך.” הוא ענה וקם לנשק אותי.
היד החמה שלו ליטפה את הלחי שלי.
"איך היה עם אמילי?” שאל.
"נחמד.”
"מוכנה עכשיו לדבר איתי?”
"כמעט,” אמרתי. “הבטחתי משהו לאמילי ואני צריכה אותך איתי בזמן שאני עושה את זה.”
"מה?” התעניין.
"סיפרתי לה על צ'ארלי, היא אמרה לי לייצור איתו קשר. אני רוצה להתקשר אליו.”
ליאם פער את עיניו.
"חשבתי שאמרת שצ'ארלי שקרן.” הוא אמר.
"אמילי לא חושבת בדיוק כמוני, הכריחה אותי לנסות לגלות מאין בא השקר הזה, אמרה שכל שקר מגיע ממקור, בכל מקור אמת.”
הוא עזב אותי לשניה ולקח קרטון דק ששכב מתחת למנורה על השידה.
“אז בואי ננסה את זה.” הוא חייך, מגיש לי את כרטיס הביקור של צ'ארלי.

ישבתי על ברכיו של ליאם, ידיו מקיפות את גופי בחום, עיניו מביטות בי באהבה ותמיכה, החיוך הזה, האחד שרק הוא יודע לעשות, האחד שממיס אותי, הופיע על פניו.
הקשתי על הספרות הנכונות בטלפון שלי, שומעת את הצפצופים האיטיים.
נהייתי עצבנית, הוא לא ענה. ליאם נישק אותי בכתף, משרה בי רוגע, עד לעצבנות שלי.
"משרדי מאקליין, איך אפשר לעזור?” קולה המתוק של המזכירה הקפיץ אותי.
"אה, אני צריכה לדבר עם צ'ארלי.” אמרתי, נושכת את שפתי התחתונה בהיסוס.
"הוא נורא עסוק עכשיו,” היא אמרה במתיקות מזויפת. “אני יכולה להעביר לו הודעה, מה שמך, גברתי?”
"ליז מאקליין.” אמרתי, בולעת את רוקי.
"ליז מאקליין???” המזכירה נדהמה.
"כן.”
"אוה, אני חושבת שעכשיו הוא התפנה,” היא אמרה, נבוכה מהשקר שביצעה לטובתו. “אני מיד מעבירה אותך.”
חיכיתי כמה שניות, הקול העמוק של צ'ארלי ענה.
הבטתי בליאם, מסמנת לו שזה צ'ארלי, הוא חייך.
"צ'ארלי מאקליין מדבר.”
"זאת ליז.”
"איזו ליז?” הוא צחקק.
"אליזבת מאקליין.” אמרתי.
הייתה שתיקה לכמה שניות.
"אני רואה שהחלטת להתקשר, ילדתי.” הוא אמר.
"אנחנו צריכים לדבר על מה שאמרת.” אמרתי בביטחון