מחלת האהבה סיפור על וואן דיירקשן פרק 13

*נקודת המבט של ליז
כל האנשים חיים באותו העולם, באותו כוכב הלכת הזה שלו אנחנו קוראים כדור הארץ.
כולם דורכים על אותה האדמה, נושמים את אותו האוויר, רואים את אותם השמיים.
כולנו אותו הדבר, גם אם אנחנו מתקשים להאמין לכך, גם אם אנחנו בטוחים לחלוטין שאנחנו מיוחדים, שאנחנו יותר טובים או פחות טובים מהאחרים.
גם אם אנחנו חושבים שאנחנו מושלמים, טפילים בעולם, מסתובבים ללא מטרה.
כולנו בעצם אותם אנשים, אנחנו כולנו אותו הדבר.
כולנו חולמים את אותם חלומות, מדמיינים את אותם הדברים, חושבים על אותם הדברים.
גם אם חושבים שהבחורה הזו מולנו, זו שלבושה בחצאית הקצרה בשיא החורף ומפריחה בלוני מסטיק ורוד, גם אם אנחנו לובשים בגדים שחורים ורואים את הבחורה הזו מעבר לפוני עבה שמכסה את כל הפנים, אנחנו בעצם דומים זה לזה יותר מידי.
גם לנו וגם לבחורה יש אותם רצונות, אנחנו רוצים למצוא את עצמנו.
אנחנו רוצים להיות נאהבים, לדעת שלא משנה איפה תהיה, איפה תנשום, איפה תדרוך, איפה תחלום, בכל מקום אשר תהיה, לפחות מישהו אחד בעולם הזה יאהב אותך, למישהו אחד יהיה אכפת ממך, למישהו אחד החיוך שלך אומר הכול.
אנחנו לובשים את אותם הבגדים, עשויים מכיסויי בדים המכסים את האישיות האמיתית שלנו, פיסות בד צבעוניות שגורמות לנו להיראות יותר אנושיים. לפעמים אנחנו אפילו שופטים לפי פיסות הבד הללו.
גם אם תשב בחדר עם מאה אנשים, תחשוב שאתה נמצא בחברה גדולה, אבל לאף אחד לא אכפת.
אתה מרגיש לבד, אך אל תטעה, גם אם האנשים מסביבך מדברים, גם אם יש להם חברים טובים, גם אם הם מתנשקים עם אהבת חייהם, אל תדאג, כי הם בדיוק כמוך, גם הם במובן מסוים מרגישים לבד.
לגמרי לבד.
כי בעולם שלנו, כל אחד מנסה למצוא את הדרך שלו, בדרך כלל זה לא מצליח.
אנחנו מנסים למצוא מטרה, אך לא כולם מתעמקים במחשבה זו.
חשבתם פעם, למה אתם חיים? למה אנחנו חיים?
לכל אחד מטרה נסתרת, כל אחד מוצא את עצמו בדרך שונה, חלקנו מוצאים את עצמנו כעוזרי האנושות, רופאים, מנתחים. חלקנו מוצאים את עצמו בתור אנשי עסקים, מחזיקים על כתפיהם את הרשת העדינה של הכלכלה. חלקנו מוצאים את עצמנו באמנות, מטיילים בעולם הרחב של הצבעים ושל הגוונים.
לכל אחד מטרה.
כל האנשים שאני מכירה מצאו את מטרתם בחיים.
אמילי מעצבת אופנה מתחילה, היא יודעת מה היא רוצה, מוצאת את עצמה בין בגדים צבעוניים שגורמים לה להרגיש טוב, אמא שלה מוצאת את עצמה בין מיטות בית החולים, מתנדבת, עוזרת לאנשים, מספרת להם את הסיפור של רוזלין, מביטה בהם כשהם בולעים את הסיפור שלה בשקיקה. ליאם מצא את עצמו במוזיקה, זה פשוט מדהים להסתכל עליו כשהוא שר, כמה עוצמה הוא משדר.
רק אני לא הצלחתי?
אני נוטה לחשוב שלחיים שלי אין מטרה, שאני משוטטת בעולם ללא מטרה, סתם כך, תופסת מקום.
המחשבה הזו מזדחלת לראשי די הרבה.
כל האנשים שחיים בעולם הזה עושים את אותו הדבר מידי יום, כולנו אוכלים, שותים, ישנים, חולמים, עובדים, חושבים, צוחקים, קופצים, הולכים, רצים, צועקים, בוכים, נופלים, קמים, כועסים, אוהבים, מקנאים.
לכולנו אותם הרגשות.
אז למה בעצם לחיות אם את יודעת בוודאות שאת לא משאירה אחרייך חותם ברור?
למה לחיות אם את יודעת שאת לא מחדשת שום דבר?
שכולם נושמים את האוויר שאת נושמת, חושבים אותם מחשבות, מחוברים אלייך בחוטים של דימיון.
אין שום דבר נקי – חדש.
אני רוצה לרוץ.
לברוח מפה מהר ככל האפשר.
להיות במקום אחר, בעולם אחר, להשאיר חותם.
אני רוצה לחיות את החיים כפי שאני רוצה ולא כפי שהגורל שלוקח על עצמו את תפקיד הכוח העליון, מכתיב לי.
אני רוצה לדעת שהכול בסדר.
אני רוצה לדעת שלא משנה מה יקרה אני תמיד אעמוד על הרגליים.
וגם אם אפול אוכל לקום בעצמי.
אני רוצה לדעת שאם אי פעם ארגיש שאני רוצה ללכת, שום חבלים לא יקשרו אותי למקום וקולות התת מודע ילחשו לי שאני לא יכולה.
אני כבולה.

אבל אני כבולה מרצוני, אני מאושרת, מרצון.
כשהידיים של ליאם עוטפות אותי בחום אני מרגישה שהגעתי אל העולם שאני צריכה להיות בו.
העולם של ליאם, שבו, אני כבולה כי אני רוצה, לא כי אני חייבת.
שבו אני מחזיקה בקרקע רק כדי לא לחזור בחזרה לעולם האמיתי.
אני מרגישה את זה בכל נשיקה קטנה, בכל חיבוק עדין, בכל נשימה מרפרפת שעוברת על גופי, גם אם זה בטעות.
אני מרגישה שטוב לי, כל כך טוב אך פעם לא היה לי.
אני מנפחת את בועת האושר שלי עוד ועוד, רק כי אני יודעת שהיא לא עומדת להתפוצץ בקרוב.
"אני אוהב אותך לנצח.” אמר לי פעם, סמכתי עליו.
"בחייך, אני אמאס עלייך בעוד כמה חודשים ואז נחזור כל אחד לחיים המשעממים שלו.” צחקתי.
"את רוצה את זה?” הוא שאל, פגוע מעט. אף פעם הוא לא הבין שאני לא מסוגלת לבטוח באנשים, לא מסוגלת להאמין.
"אני רוצה אותך כל עוד זה נמשך, אבל אם אתה רוצה לחתוך את הקשר ולהמשיך הלאה, אני לגמרי אבין.”
"זה אף פעם לא יקרה.” הוא נחרד.
"אף פעם זה טווח זמן די ארוך, גם נצח.” חייכתי אל השמיים הכחולים, מרגישה את שפתיו הרכות על כתפי.
"אז אני אף פעם לא אעזוב אותך, תמיד אהיה לצידך ואוהב אותך לנצח,” הוא צחקק. “רואה? שלוש מילים בעלות משמעות ענקית במשפט אחד.”
לא היה לי מה להגיד, דמעה של אושר בצבצה בעיני, הוא מחה אותה בעדינות ונישק אותי.

עבר בערך שבוע מאז שראיתי את צ'ארלי, אם אני ממש מתאמצת, אני יכולה אפילו לשכוח שזה קרה.
ליאם פוחד שמשהו לא בסדר איתי, אני חושבת שעכשיו גם הבנים וגם אלינור שמים לב לזה.
אני יושבת הרבה בחוץ, כשקר, כשהאצבעות קופאות, כשהשפתיים הופכות לכחולות, כשמזג האוויר משתולל.
כשגשום, אני אוהבת לרדת במדרגות של הבית הענק אל תוך הגינה הבלתי נגמרת, מין שדה קטן שבו הדשא תמיד ירוק, יחפה, לובשת רק חולצה ארוכת שרוולים ומכנסי פיג'מה שלא הורדתי כבר די הרבה זמן.
אני אוהבת לטייל בגשם, להרגיש את הטיפות הקפואות נוחתות על הפנים שלי, על השיער, מוחצות אותי תחת כובד משקלן.
אני אוהבת לחזור רטובה אחרי שהגשם נפסק, לרעוד כל כך חזק שאני מרגישה טוב, חופשייה.
אני אוהבת לשבת על הספסל הקטן על המרפסת מתחת לגג כשאין גשם, לשבת, לרעוד, להשתחרר.
אני אוהבת כשהקור חודר לי לעצמות.
אני אף פעם לא אוותר על החיים.
אף פעם לא אתאבד או אגרום נזק לעצמי, למרות שפעם רציתי.
אני יודעת שאם אעשה זאת אפגע באדם הקרוב אליי ביותר, אני אפגע בליאם.
הגשם שוב יורד ואני מחבקת את צלעותיי, צוחקת כשהשיער הרטוב נדבק לגופי.
קר. נשימתי מעופפת ברחבי האוויר, אדים יפהפים שמזכירים לי את הסיגריות, סיגריות שכבר לא נמצאות בפי, הפסקתי לעשן.
אני חושבת שרוזלין הייתה מאושרת אם היא הייתה יודעת על זה.
אני נמצאת ליד העצים הגבוהים, נאחזת באחד הגזעים כאשר אני לא יכולה לרוץ עוד.
הבית עומד במקומו, מאחורי מסך גשם אפל.
אני צורחת, צרחה רמה וחזקה.
צרחה שמראה כל מה שאני מרגישה.
אני צורחת ומפתיעה את עצמי.
לא אכפת לי.
אם פעם הייתי דואגת מדברים מסוימים, עכשיו כל הדאגות נעלמו.
אני מרגישה שאני מאבדת את עצמי.
אני מרגישה את האושר אופף אותי, אבל אני מאבדת הכול.
השפיות נוזלת מבין אצבעותיי.
האצבעות שלי כחולות, הכול מטושטש פתאום.
העיניים נעצמות מהר, הדבר האחרון שאני רואה לפני שאני נופלת זה את אור השמש שפורץ מעבר לעננים השחורים.
התקווה עדיין כאן.
לא הכול אבוד.
אני לא לבד.
לא לבד.
מסך שחור עוטף הכול סביבי וחיוך נפרש על פניי כשאני נופלת ופוגעת בקרקע.

"איפה מצאת אותה?” לואי? למה שקט פה פתאום? איפה הגשם, הרוח, הקור המעורר?
"ליד העצים.” ליאם, זה בטוח ליאם. למה הוא עצוב? מה קרה? משהו קרה לי?
למה אני לא מתעוררת?
"איך היא?” שמעתי את לואי שוב לאחר כמה שניות.
"קפואה לגמרי.” אני מרגישה יד רותחת מלטפת את אצבעותיי הקרות.
באמת נעים פה, חמים.
אני מרגישה שכבות על גבי שכבות של שמיכות, מזגן דולק.
"אתה לא יודע מה קורה לה?”
"מאז שחזרנו מההופעה ההיא ונתתי לה את כרטיס הביקור של צ'ארלי היא לא דיברה איתי, היא כל הזמן נמצאת בחוץ, רצה בגשם. אני לא יודע מה קורה, זה הורג אותי.”
"אתה בטוח שהיא תהיה בסדר?”
"כן, היא התעלפה בגלל הקור, אבל היא תהיה בסדר, היא לא חולה או משהו.”
"אני מופתע.” לואי צחקק בלחץ.
"היא תהיה בסדר.” הוא לחש. הרגשתי את היד שלו לופתת את שלי בחוזקה.
ביקשתי בלבי שאף פעם לא יעזוב, שלא ילך, שיהיה קרוב.
שמעתי קול של דלת נסגרת.
התחושות חזרו אליי אחת אחת, אצבעות הרגליים זזו באיטיות, מזיזות אחריהן את הרגליים, מעבירות את כל הגוף דרך האגן לכיוון של ליאם.
"ליז?”
פקחתי את עיניי, הן דמעו, משום מה.
"הכול בסדר?” הוא שאל שוב, קולו מלא בדאגה.
בקושי רב, מתחת לכל השמיכות הכבדות, התיישבתי, מפילה מכתפיי שמיכת צמר עבה.
"ליז, בבקשה תגידי משהו.” הוא התחנן.
הסתובבתי אליו, עיניי עדיין דומעות.
"אתה יודע שאני אוהבת אותך, נכון?” אלו היו המילים הראשונות שלי כשמשמעות המעשים שלי חלחלה לתוך מחשבותיי באיטיות.
הוא שתק, ואז התיישב על המיטה לידי ואסף אותי לתוך זרועותיו, מנשק קלות את ראשי.
"אני הבטחתי לעצמי שאני אף פעם לא אפגע בעצמי, רק כי אני יודעת שזה פוגע בך. אבל עשיתי את זה, לא? אני הורסת את עצמי.”
"מה גרם לך לעשות את זה?” הוא תפס את מבטי, עיני השוקולד המדהימות האלה מביטות בי באהבה, אהבה שורפת, טהורה, מרטיטה.
"אני מאבדת את עצמי.” חלקתי מחשבות סודיות עם האדם הקרוב אליי ביותר.
הוא שתק, רק המשיך לחבק אותי, לאחוז בי חזק יותר.
"אני לא יכולה להתמודד עם זה יותר.”
"עם מה?”
"קודם המוות של רוזלין. עכשיו הצ'ארלי הזה, אני לא רוצה שינוי, גם ככה קשה לי להסתגל לשינויים קיצוניים, אני לא מוכנה לעוד אחד.”
"צ'ארלי, זה שאמר לי להעביר לך את כרטיס הביקור שלו?”
"כן, הוא טוען שהוא אבא שלי.”
"הוא משקר.”
"גם אני חושבת ככה.”
"אז למה את פוחדת, למה את דואגת?”
"לא התרגלתי עוד למקום הריק שרוזלין השאירה אחריה, גם עם שקרים בסדר גודל כזה אני לא יכולה להתמודד עכשיו, גם אם זו יכולה להיות אמת.”
"ואת מתכוונת לגלות אם זה שקר או אמת?”
"לא, אני עייפה כבר. אני אוהבת את החיים שלי כמו שהם עכשיו ואני לא מתכוונת לשנות אותם.”
"את חופשייה לעשות כרצונך.” הוא צחקק ונישק אותי בלחי, גורם לזרמי חום להתפשט בגופי.

*נקודת המבט של ליאם*
גם אם שמו לב שהיא השתפרה, או שהיא קצת מוזרה, הם התעלמו.
וזה מה שעשה לי כל כך טוב, הם קיבלו אותה כמו שהיא, עם כל המוזרות שבה.
הם קיבלו את ליז כמו שהיא, אהבו אותה כמו שהיא.
הם לא רצו שהיא תשתנה, בדיוק כמוני.
הם הבינו אותה, את השיגעונות שלה, דאגו לה, בדיוק כמוני.
הם לא ניסו לדבר איתה על מה שעשתה, לא ניסו לברר למה זה כל כך שחרר אותה לרוץ בגשם ולצרוח, רק בשביל להירגע.
היא הייתה משוגעת.
אבל משוגעת במובן הטוב, אחת כזו שכשהיא מביטה בך עם העיניים הירוקות האלה היא ממסה בתוך גופך את כל האיברים הפנימיים.
אהבתי אותה, יותר משחשבתי שאוהב כל בת אחרת, אי פעם.
ראשה היה מונח על כתפי, בתוך החדר החשוך כשרק הטלוויזיה משדרת תמונות בהירות.
היא הייתה יפהפייה, תמיד הייתה.
כמו מתוך הרגשה טבעית היא הרימה את מבטה אליי ופגשה את עיניי בחושך.
"אני אוהבת אותך.” היא אמרה, סתם כך.
ראיתי שהיא אומרת את המשפט הזה די הרבה, כאילו יש בה צורך להגיד אותו כל הזמן, כמו סימן לחיים, סימן לכך שהיא יכולה להתקיים.
"אני אוהב אותך.” אמרתי ונישקתי אותה.
היא הייתה מסובכת. היה לי קשה להבין אותה. כל המחשבות שעברו בראשה היו שונות לגמרי משלי.
רציתי לדעת מה עובר עליה, ממה היא מפחדת.
עד כמה שחשבתי שאני מכיר אותה, לא הכרתי אותה כלל.
לא ידעתי מה מעיק עליה, לא ידעתי מה פשר ההבעה הקודרת שהופיעה לעיתים על פניה.
לא ידעתי מה עברה בחייה, לא ידעתי מה קרה לאמא שלה, ידעתי רק שהיא התעללה בה, הצלקות הצדיקו את טענתי.
לא ידעתי למה היא רועדת בכל פעם כשהיא שומעת יריות שבוקעות מהטלוויזיה, לא ידעתי למה היא נמנעת מלהתקרב לתינוקות כשהיא רואה אותם.
ידעתי שעברו עליה הרבה דברים, רק לא ידעתי מה.
היא נרדמה על כתפי, עיניה עצומות, היא נראית שלווה.

"כן, מחר, אם את יכולה.” שמעתי את קולה של ליז מתוך שינה.
פקחתי את עיני בחושך המוחלט, ליז הסתכלה החוצה מהחלון, מסתכלת על הזריחה המוקדמת, עדיין היה חושך והווילונות הגדולים הסתירו גם את מעט האור שהופיע.
"אני רוצה לדבר איתך, אמילי.” שמעתי את קולה שוב.
הבטתי בה בתשומת לב, עיניה היו נפוחות ואדומות מעט, היא הסתכלה על העצים, פניה מוארות באור קלוש.
"לא, לא דיברתי עם ליאם, אני לא יכולה עדיין לדבר איתו על זה.”
היא הקשיבה למה שאמילי אמרה ואז הסיטה את הווילון והתהלכה בחדר, הלוך ושוב, חושך מוחלט.
"הרבה זמן עבר, יש לנו הרבה דברים לספר אחת לשנייה.” היא צחקקה.
"אני לא יכולה.” היא אמרה בתגובה לאמילי.
"טוב, אז נדבר מחר.” היא אמרה וניתקה, מתקרבת אל המיטה.
התרוממתי על מרפקיי וניסיתי למצוא אותה בחושך.
"ליז?” העיניים התרגלו, ראיתי את הצל שלה ליד המיטה.
"אוי, הערתי אותך? מצטערת.” היא לחשה ונכנסה למיטה, לידי.
"לא נורא, אני חושב שאמילי הייתה יותר מעוצבנת.”
"כן, היא צרחה עליי במשך חמש דקות רצופות.”
"מה השעה?”
"חמש וחצי בבוקר.” היא מלמלה, חיבקתי אותה, היא שמה את ראשה על כתפי.
"את רוצה לספר לי מה קורה? למה את מתקשרת לאמילי בחמש וחצי בבוקר במקום להעיר אותי?”
"חבל לי להעיר אותך.” היא אמרה במבוכה.
"אל תדאגי, זה בסדר גמור, אני אהיה פחות עצבני מאמילי.” צחקקתי.
"אל תיעלב, בבקשה – אבל אני לא חושבת שאני יכולה לספר לך מה שעובר עליי עכשיו, אמילי יותר… מבינה.”
המילים שלה דקרו אותי בחזה.
"את לא סומכת עליי?” שאלתי אותה.
"לא, ברור שאני סומכת,” היא אמרה במהירות. “פשוט, אמילי כבר מכירה את הסיפור שלי ואני לא מוכנה עדיין לפתוח אותו בפנייך.”
"אנחנו ביחד כבר די הרבה זמן ואני לא יודע עלייך כלום, את חושבת שזה נורמלי?”
"אני מצטערת.” היא לחשה.
"אל תצטערי – תספרי לי, בשביל זה אני כאן.” ניסיתי לשכנע אותה.
"אני לא יכולה, עכשיו, בכל מקרה. אני מבטיחה לך שבקרוב.” היא התנצלה.
"מתי?”
"אולי אחרי שאני אדבר עם אמילי.”
אולי.
זו מילת המפתח.