מחלת האהבה סיפור על וואן דיירקשן פרק 11

*נקודת המבט של ליז*
אם היו שואלים אותי למה אני מחייכת, הייתי עונה להם שמישהו הצחיק אותי, הייתי עונה להם שרוזלין מרגישה יותר טוב, הייתי אולי אפילו מתפרעת ואומרת שקצת יותר טוב לי.
עכשיו כל מה שעולה לי בראש זה כלום. ממש כלום. אם שואלים אותי עכשיו למה אני מחייכת, הייתי עונה להם שסתם כך, ללא סיבה.
אם היו שואלים אותי אז למה אני עצובה או כועסת הייתי שותקת ומתפוצצת בתוך תוכי. עכשיו לא שואלים אותי, כי אני לא עצובה וכמעט לא כועסת.
אם פעם לא העזתי לפצות את פי חוץ מרגעי הגנה עצמית, עכשיו אני מדברת, כי אני יודעת שיש אנשים שדעתי האישית חשובה להם.
להגיד שהכול מושלם? אני לא יכולה.
להגיד שעכשיו יותר טוב? הרבה יותר טוב, מעל ההרגל, כמעט מושלם, אבל רק כמעט.
השיחה עם אמילי ואמא שלה עברה בקלות, הסברתי להן בנעימות שהבית מלא בזיכרונות שאני לא רוצה להשאיר, אולי כי האדם שחווה איתי אותם כבר איננו. בקושי נכנסתי לתוך הבית, מרוב כאב. כשנכנסתי לחדר האורחים, מלווה באמילי שעזרה לדחוס את כל הדברים שלי לתוך מזוודה אחת גדולה, ידעתי שאני ארגיש יותר טוב ברגע שאצא מכאן. אמילי ידעה זאת גם, היא לא נתנה לי שום דבר ששייך לרוזלין כדי שאני אזכור אותה, היא ידעה שאני אזכור אותה גם ככה והדברים שלה רק יקשו עליי להגיע למצב של אושר.
"את בטוחה שאת רוצה לעשות את זה?” אמילי שאלה בעצב כשעמדתי עם המזוודה מחוץ לבית, ליאם הציע להסיע אותי לכאן והוא חיכה במכונית, נרדם כנראה.
"לעבור?”
"כן, את בטוחה שאת מוכנה לזה?” היא דואגת, היא לא צריכה.
"אני אוהבת את ליאם, שם אני מרגישה יותר טוב.”
"בכל זאת, זה לא קצת מוקדם לכם?”
"אף פעם לא מוקדם מידי כדי להיות מאושרת.” ציטטתי את רוזלין, הילדה אמרה את המשפט הזה יותר מידי פעמים.
"אז אני מקווה שתהיי מאושרת,” היא חיבקה אותי. “אל תנתקי קשר, תתקשרי כל הזמן ואם את צריכה עזרה, אל תהססי, את תמיד יכולה להתקשר אליי, גם באמצע הלילה.”
"תודה, אמילי.” חייכתי אליה, לוקחת את ידית המזוודה בידי ומגלגלת אותה לעבר הרכב.
"ביי, ליז!” היא צעקה מרחוק.
"ביי!” צעקתי בחזרה, היא סגרה את הדלת ונעלמה בתוך הבית.
פתחתי את הדלת האחורית של המכונית ודחפתי לשם את המזוודה, סגרתי את הדלת ונכנסתי למכונית בעצמי, מתיישבת על מושב הנוסע ומסתכלת על ליאם שנרדם על החלון.
היה לי חבל להעיר אותו, אבל היינו צריכים כבר לנסוע.
"היי, תתעורר.” ליטפתי אותו בלחי, הוא מצמץ בהפתעה והסתכל עליי בחיבה.
"מה, נרדמתי?” ברור.
"לא, אני סתם אוהבת להציק לאנשים שנשענים על החלון.”
"הבנתי,” הוא צחק. “נוסעים.”
כשהגענו אל הבית כולם כבר היו ערים, אפילו זאיין, נייל ניגן בגיטרה שלו, זאיין והארי ראו טלוויזיה ולואי ואלינור דיברו בחוץ על המרפסת.
"אנחנו פה!” ליאם צעק כשנכנסו, המזוודה שלי בידו.
"תגיד לנו משהו שאנחנו לא יודעים.” הארי מלמל.
הכנסתי את המזוודה שלי לחדר של ליאם, שמה אותה על הרצפה.
"פשוט תזרקי אותה על הרצפה, נמצא מקום לדברים שלך אחר כך.” הוא חייך.
"מתאים לי.”
הוא חייך ומשך אותי בידו אליו, סוגר מאחוריו את הדלת.
"מתאים לי הרעיון הזה שאני אראה אותך כל יום, כל היום.”
"נראה לי שאנחנו מסודרים בקשר לעניין הזה, לא?”
הוא נישק אותי בשפתיי, עטפתי את צווארו בידיי, נהנית מתחושת האושר שמילאה אותי.
"אני אוהבת אותך.” אמרתי לו כשהתנתקנו. סתם ככה, כי זה היה נכון.
לא אמרתי הרבה את המשפט הזה, כמעט אף פעם, אבל כשליאם עכשיו חלק מחיי, יש לי צורך אדיר להגיד לו את זה כל כמה דקות, רק כדי שיידע, שזה נכון.
הוא חייך את החיוך המקסים הזה שלו ונישק אותי שוב.

השבועות שוב עברו מהר, הזיכרונות והחלומות הרעים על רוזלין חלפו להם עם הזמן, רק הזיכרונות הטובים נשארו וצצו רק ברגעים מסוימים, מעלים חיוך קטן על פניי. הבנים כבר התרגלו לראות אותי כל היום בבית, ליאם היה מאושר מהעובדה שהם קיבלו אותי כל כך טוב. הייתי חלק משוטף מהמשפחה הלא רשמית הזו, הלהקה והנספחות, זאת אומרת אני ואלינור.
"אני כל כך שמחה שיש עוד בת בבית שתעזור לי לטפל בחזירים האלה.” היא אמרה פעם.
"היי, היי!” ליאם הגיב. “אני החזיר העיקרי שבו היא צריכה לטפל!” בתשובה הוא קיבל מכה קטנה בכתף.
התקופה הזו הייתה התקופה הטובה בחיי עד כה, אני לא זוכרת תקופות אחרות שבהן חייכתי וצחקתי כל כך הרבה, הרגשתי ששמחת החיים שאף פעם לא ידעתי שהיא קיימת אצלי התחילה סוף סוף להתפתח.
העבר נשכח לגמרי ואני התמקדתי בעתיד, ליאם לא לחץ עליי לספר לו על העבר, הרגשתי טוב עם זה, שהוא קיבל אותי כמו שאני עכשיו ולא דרש תשובות לגבי מי שהייתי ולגבי מי שנהייתי.
לא השתניתי.
לא השתניתי בכלל. נשארתי עדיין אותה ילדה קשוחה שלא בוכה כמעט בכלל, צורת הלבוש שלי לא השתנתה, צורת הדיבור שלי לא השתנתה, רק התרככתי מעט.
לא רציתי להשתנות. האמנתי שהשינוי אמור לבוא ממני, מהרצון להיות בן אדם אחר.
לא רציתי להיות בן אדם אחר.
ליאם אוהב אותי כמו שאני, גם הבנים וגם אלינור אוהבים אותי כמו שאני.
אז למה בעצם להשתנות? כדי להשתייך לזרם האנשים הרגילים?
הרגשתי טוב כשלא הייתי דומה לכולם.
זו הייתה התקופה שמצאתי את האהבה האמיתית שלי, ציור.
בהתחלה זה התחיל כתחביב, מציאת נייר ועט וקשקוש אקראי הופיע על הדף.
אחר כך קניתי ציוד קצת יותר טוב כשקיבלתי כמה תגובות מדהימות מאלינור.
זה היה לפני כשבועיים, נדמה לי.
ישבתי על הכיסא במרפסת, שותה תה חם, מביטה על העצים שצמחו בחצר האחורית, ציפור אפורה ישבה על הענף, שרה שירים לחברותיה, היא ישבה שם הרבה זמן ולי היה משעמם.
היו בסביבתי כמה דפים ועיפרון שחור.
התחלתי לצייר את הציפור.
כשכמעט סיימתי את הציור, אלינור באה והתיישבה לידי, אנחה גדולה יצאה מפיה, היא נשמעה מותשת.
"מה קרה?” שאלתי אותה, לא מנתקת לרגע את המבט מהציפור, עוברת על הדף עם העיפרון, מוסיפה שיפורים, משחקי אור וצל.
"ניסיתי ללמד את לואי לבשל.”
צחקתי. “ואיך הלך?”
"ניסיתי לשכנע אותו לחתוך את הירקות לסלט בזמן שאני מכינה את הפסטה.”
"ואת מיואשת, למה?”
"הוא חתך את עצמו, רק לפני רגע עצרתי את הדימום.”
"מוכשר הילד, לא רק בשירה.”
"כנראה, הוא מתנחם עכשיו עם סלט גזר שאני הייתי צריכה להכין.” היא צחקה.
"אני בטוחה שהוא נהנה.” צחקקתי.
"בכל מקרה, למה את מתבודדת פה בקור הזה?” היא שאלה, משפשפת את ידיה זו בזו.
"ליאם לא כאן ואני אוהבת אוויר צח.”
"לאן הוא הלך בכלל? לא ראיתי אותו מהבוקר.”
"הוא הבטיח לנייל ללכת לקנות איתו נעליים חדשות.”
"אין לו כבר מספיק?”
"כנראה שלא.”
"הכול ברור.” היא צחקה.
ישבנו כמה דקות בשקט, כל אחת והמחשבות שלה, סיימתי את הציור, הנחתי את העיפרון בצד, מסתכלת על היצירה הגמורה.
"וואו,” אלינור אמרה כשראתה את הציור שלי. “אפשר?” היא הושיטה את ידה אליי ואני העברתי לה את הציור.
היא הסתכלה על הציור ואז לכיוון שהסתכלתי אליו קודם, הציפור עדיין הייתה שם, היא התחילה להשוות בינה לבין הציור.
"זה העתק מושלם, מדהים.” היא התפעלה.
"תודה.”
"את צריכה לעשות עם הכישרון הזה משהו, סוף סוף יהיו בבית עוד אנשים מוכשרים חוץ מהבנים.”
"אני אחשוב על זה, לא רוצה לגנוב להם את אור הזרקורים.” צחקתי.
שמעתי את דלת הבית נטרקת ואת נייל צורח אם 'יש מישהו בבית הזה ואם המישהו הזה הכין אוכל'.
אלינור לקחה את הציור שלי והלכה להראות אותו לליאם, נגררתי אחריה.
"וואו.” ליאם הגיב.
"רק וואו?” שאלתי אותו וצחקתי.
הוא חיבק אותי ונשק ללחיי. “וואו משולש.”
"זה כבר הרבה יותר טוב.” צחקתי כשהוא המשיך להסתכל על הציור.
זו באמת הייתה התקופה הטובה בחיים שלי, חבל רק שאחריה הגיעה התקופה המבלבלת, זו שאני שוהה בה עכשיו.

עמדתי מאחורי הקלעים, נותנת לליאם נשיקה אחרונה לפני שהוא עולה לבמה.
"בהצלחה.” אמרתי לו.
"ההופעה הזו בשבילך, כמו תמיד.”
"כמו תמיד, אני אוהב אותה.” חייכתי ונתתי לו עוד נשיקה קטנה, הוא הלך.
התיישבתי על הספה הקטנה ושמעתי את המעריצות צורחות כשהם עולים אל הבמה.
ראיתי כמה עיתוני רכילות על השולחן הקטן, התמונה שלי הופיעה בהם, כנראה שהפפארצי הגיעו גם אליי.
"ליאם פאיין, חבר בלהקת 'וואן דירקשן' נצפה לאחרונה מסתובב בעיר עם חברתו החדשה, ליז"
כן, הם הגיעו גם אליי.
זו הייתה התמונה שלנו מלפני יומיים, כשהלכנו לאכול במסעדה בעיר.
לא הייתי מופתעת מהגילוי של הפפארצי, ליאם התראיין לעיתון כלשהו לפני חודש, בו הוא נשאל אם יוצא עם מישהי, הוא ענה שכן, סיפר עליי ואמר שהוא אוהב אותי מאוד.
מאז, הצלמים שמחים על כל תמונה משוטפת שלנו שהם יכולים להשיג.
גם אם אני לא רואה אותם, הם בדרך כלל שם.
לא פוגעים בפרטיות יותר מידי, רק מוזר לי שהתמונות שלי מופיעות פתאום בעיתון.
"ליאם פאיין מדבר על ליז מאקליין, חברתו החדשה.”
לא הרביתי להשתמש בשם המשפחה שלי, הופתעתי שליאם זכר אותו בכלל מהפעם שאחרונה שאמרתי לו אותו.
פתחתי את העמוד הנכון, רואה את התמונה של הפנים שלי בצד, צוחקת.
התחלתי לקרוא.
"ליאם, התראיינת אצלנו לפני כמה שבועות ואמרת שאתה יוצא עם ליז, זה נכון?”
"נכון.”
"ואיך היא?”
"מדהימה, אני אוהב אותה מאוד.” פרפרים פוצצו את בטני.
"אתה צופה עתיד משוטף וארוך ביחד?”
"אני חושב שכן, הכול תלוי בה.”
חייכתי.
מצד שני, אף פעם לא אהבתי רכילות, או עיתונאים שנהנים לחשוף כוכבים ואת סודותיהם.
זרקתי את העיתון בחזרה על השולחן, איפה שמצאתי אותו.
החלטתי לטייל קצת, לא יכולתי לשבת במקום אחד כל הזמן, רציתי ללכת לצד הבמה, פה, אני יכולה ללכת לאן שאני רוצה. עברתי במסדרון החשוך ששיקף את אורות הבמה.
כשיצאתי למאחורי הבמה ראיתי את כל אנשי הצוות שהתעסקו עם האורות ועם מכשירים נוספים בזמן שהבנים שרו.
ראיתי את ליאם, שר מכל הלב, חיוך שוב עלה על פניי.
"ליז?” שמעתי מישהו קורא מאחוריי.
הסתובבתי, מחפשת את מקור הקול.
"ליז? ליז מאקליין?” ראיתי מישהו מתקרב אליי, עיניו הירוקות מביטות בי בשקט.
"כן, זו אני.” אמרתי. “ומי אתה אם יורשה לי לשאול?”
"אני צ'ארלי מאקליין.” הוא אמר.
רגע, מה? מאקליין? שמעתי טוב?
"ומה זה אמור להגיד לי?” שאלתי את האיש שנראה לי לא אמין לרגע.
"שאני אבא שלך.”
אוקיי.
האיש הזה שרוט לגמרי.
רוצה להתקרב אליי כדי לקבל את אורות התהילה.
ממש.
"אתה מטומטם או מה?” ידעתי שאני בוטה וחצופה, במיוחד לאדם שיותר מבוגר ממני, פשוט לא יכולתי לסבול שקרים. “אבא שלי מת. על מי אתה מנסה לעבוד?”
"אהה, זה מה שהיא סיפרה לך?” חיוך עצוב הופיע על פניו.
"אני לא יודעת על מה אתה מדבר, אבל אבא שלי מת. אז אם תועיל בטובך לעזוב אותי בשקט, זה יהיה מאוד נחמד.” אמרתי בגסות והתרחקתי ממנו.
"אליזבת מאקליין! אנחנו צריכים לדבר, עכשיו!” הוא צעק אחריי כשהלכתי.
התקרבתי למאבטח שעמד שם. “אתה יכול לעשות משהו בנוגע לאיש הזה? הוא מטריד אותי.” התלוננתי והצבעתי על האיש שהתקדם לעברי בצעדי ענק.
"לא יכול, גברתי.” הוא ענה בסמכות.
"למה לא?” התעצבנתי.
"גברתי, את יודעת מי הוא?”
"כן, נו. מאקליין משהו.” אמרתי, באי עניין.
"צ'ארלי מאקליין, הבעלים של המבנה הזה.” עיני נפערו לרווחה.
המאבטח לא יכול לגרש את האיש הזה, בגלל שהאיש הזה הוא הבוס שלו, כנראה.
"טוב, תודה.” אמרתי והתרחקתי משם במהירות, לפני שהצ'ארלי מה שמו הזה ידבר איתי שוב.
לא רציתי לדבר איתו, בכלל.
הייתה לי הרגשה רעה מאוד בכל מה שהיה קשור לאיש הזה.
לקחתי את הדברים שלי מאחורי הקלעים ויצאתי מהר מהמבנה.
הוצאתי את הטלפון שלי מהכיס, שולחת הודעה לליאם.
"היי, מצטערת שהלכתי. אני לא מרגישה כל כך טוב, נתראה בבית. ”
האיש המוזר לא עקב אחריי החוצה, ראיתי מונית ריקה עומדת בצד הרחוב ההומה אדם, הופתעתי שהיא הייתה ריקה בשעה כזו.
התיישבתי במכונית ונתתי לנהג העייף את הכתובת של הבית.
הגעתי הביתה במהירות, מנסה לסלק מראשי מחשבות מיותרות.
אבא שלי?
בטח.
אבא שלי מת.
אמא שלי פסיכית.
יש לי משפחה חדשה שאני אוהבת והיא אוהבת אותי בחזרה.
אני צריכה לשכוח ממה שקרה היום, ככה לא אזכר בעבר.
ככה ארגיש יותר טוב.

*נקודת המבט של ליאם*
ההופעה הייתה מדהימה.
מה ששיפר אותה יותר הייתה העובדה שליז מחכה לי.
הבנים תפחו על כתפי כשהגענו למאחורי הקלעים, ליז לא הייתה שם.
הבטתי סביבי בבלבול, היא לא הייתה בשום מקום, היא אמרה שהיא תהיה כאן.
"היי, אתה,” הארי אמר והושיט לי את הטלפון. “שלחו לך הודעה.”
"תודה.” מלמלתי והסתכלתי על ההודעה שליז שלחה לי.
"היי, מצטערת שהלכתי. אני לא מרגישה כל כך טוב, נתראה בבית. ”
"אתה ליאם?” מישהו שאל אותי, גורם לי להרים את ראשי.
"זה אני.”
"נעים מאוד, צ'ארלי.” הוא אמר והושיט את ידו, לחצתי אותה.
"נעים מאוד.” הכרתי אותו, הוא היה זה שנתן את האישור להופעה שלנו כאן.
"תן את זה לחברה שלך, טוב?” הוא אמר ונתן לי את כרטיס הביקור שלו, מספר הטלפון שלו הופיע שם.
"מה היא אמורה לעשות עם זה?”
"כשהיא תהיה מוכנה שתתקשר.” הוא אמר והלך, משאיר אותי מבולבל עוד יותר.
ליז בבית, לא מרגישה טוב.
מישהו עכשיו נתן לי את כרטיס הביקור שלו כדי שליז תתקשר אליו.
אולי כבר דיבר איתה?
אולי בגללו היא הלכה הביתה?