מחלת האהבה סיפור על וואן דיירקשן פרק 10

*נקודת המבט של ליז*
הבית המוכר ניצב לפני, נראה אחרת כשהחושך סוגר עליו. הטלפון צלצל.
"הלו?”
"ליז? איפה את?” אמילי שאלה בדאגה.
"אני-” איך אני מספרת לה על זה שאני לא חוזרת? בכלל? “אני לא חוזרת.” לחשתי.
"את אצל ליאם?”
"כן.”
"מתי את חוזרת?” היא לא הבינה.
"אני לא חוזרת.”
"מה? ליז, למה את מתכוונת? בכלל?”
"אני לא חוזרת, אני לא יכולה.”
"ליז-”
"אני לא יכולה לדבר עכשיו, ביי אמילי, נדבר.” וניתקתי.
ליאם פתח לי את דלת המכונית, מחזיק לי את היד כשאנחנו הולכים ביחד לעבר דלת הכניסה הענקית.
"הכול בסדר?”
"אמילי דואגת.”
"זה די ברור שהיא תדאג, את הרי לא חוזרת.” הוא פתח את הדלת, מוביל אותי פנימה ומדליק את האורות.
"אין פה אף אחד.” עובדה קיימת, זה מה שקורה בכל פעם שאנחנו מגיעים, כמו קסם.
"אני חושב שהארי הסיע את לואי לאלינור ואז נסע עם נייל וזאיין לבית של אמא שלו.”
"זה רק אני, או שהם אף פעם לא נמצאים פה כשאנחנו פה?” חייכתי.
"לא רק את, הם כנראה רוצים לתת לנו קצת זמן איכות, זה קרה גם עם לואי ואלינור, הפעמים היחידות שהייתי כאן היו בחגים, כשהתאספנו כולם ביחד.”
"הם מודעים לעובדה שאני עוברת לכאן?” שאלתי במבוכה.
"אני חושב שהם יגלו בקרוב.” הוא חייך ונישק אותי במצח, עצמתי את עיני, מתענגת על התחושה.
הלכתי אחריו לחדר שלו, מורידה את המעיל ואת הנעליים שנרטבו.
הייתי כאן כבר, מיטה זוגית גדולה בטענה שהוא 'אוהב לישון כשיש מרחב', קירות צבועים בצבעים כהים ווילונות שחורים-אפורים גבוהים שמלטפים את המרצפות הכהות.
הטלוויזיה דלקה בשקט ואני מצאתי את עצמי מתחממת בתוך זרועותיו.
"את מרגישה יותר טוב?” הוא שאל, לוחש לתוך אוזני.
"כשאני כאן? הרבה יותר טוב.”
הוא נשק על ראשי.
"אם לא הייתי מכירה את רוזלין, בטח לא הייתי בחיים עכשיו.”
"זה אחד מהדברים שאת היית אמורה לספר לי כשתהיי מוכנה?” שאל בהפתעה, גילוי מוקדם.
"משהו כזה. היא בעצם הוציאה אותי מהרחובות.”
הוא שתק, חיכה להמשך הסיפור.
"אחרי שלא יכולתי לחיות יותר עם אמא שלי, ברחתי. חייתי ברחוב כמה שבועות, היא מצאה אותי והכריחה אותי לבוא איתה.” חייכתי, נזכרת במה שעשתה.
"אני שמח שהיא עשתה את זה.”
"הייתי בטח קופאת למוות או משהו.” צחקקתי. כמה קל לך לצחוק על הכמעט-מוות של עצמך.
פיהקתי.
"את עייפה?”
"לא ממש.” פיהוק נוסף השתחרר מפי, מצדיק את טענתו.
"תישני.”
"אבל-”
"אני עדיין אהיה פה כשתתעוררי.” הוא חייך, מנסה להשתיק דאגות שעוד לא התחילו.
העיניים נעצמו לאט-לאט, רואות במטושטש את מסך הטלוויזיה הצבעוני.
נרדמתי בזרועותיו, פעם ראשונה, מרגישה טוב עם עצמי.

שוב אני חולמת על המסך השחור.
שוב אני הולכת על חבל דק, מתנדנדת מצד לצד.
חלמתי על זה כבר, אותו הדבר?
נעמדתי במקום, ללא יכולת או רצון כלשהו לזוז קדימה, לצאת מהמקום הזה, ראיתי אור, רציתי ללכת לעבר האור.
רוזלין הופיעה בפניי, שלמה וחזקה כמו תמיד, הרעמה המוכרת שהייתה לה פעם נמצאת על ראשה, היא נופפה בשיערה האדמוני, מחייכת אליי.
"מקנאה?” שאלה, מבט זדוני בעיניה.
"למה שאקנא? את כאן.” חייכתי אליה, דמעות בעיניי, התגעגעתי.
"אני כאן, אבל האם את אמורה להיות?” הקול שלה נשמע מגעיל, קצת כמו הקול של הבנות שתמיד נטפלו אליי, היא הייתה אחת מהן, אבל אף פעם לא הייתה כמוהן.
"מה זאת אומרת? את חלום. בתוך החלום שלי.” לפחות אני מודעת למציאות.
"את חיה בתוך חלום, תנפצי כבר את הבועה המטומטמת שאת חיה בה.” היא כעסה.
"מה קורה לך?”
"לי?” היא צחקה, נעלמת ומופיעה לפני, קרובה יותר מאי פעם, עכשיו ראיתי את הריקנות שבעיניה.
"כן, לך. מה קרה לך?”
"לי לא קרה כלום, זו את חיית באשליות.”
דמעות הופיעו בעיניי, הייתי חלשה לידה, היא אף פעם לא דיברה אליי ככה.
"הו, ליז המסכנה בוכה? מה קרה לתדמית הקשוחה, נעלמה? כמו שאת היית אמורה להיעלם?” היא הסתובבה סביבי. “את יודעת לאן את שייכת? איפה הבית שלך?”
"אני לא שייכת לשום מקום, אין לי בית.” דקלמתי את מה שתמיד אמרתי לעצמי.
"יופי, ילדה טובה. יש לך בעיות, הרבה בעיות.”
"יותר מידי.” נפלתי לתוך ההיפנוזה שלה, עיניה נתקעות על עיני שלי, גורמות לי לחולשה.
"אני צופה בך, עושה את אותן הטעויות שוב ושוב, את חושבת שמישהו בעולם הזה אוהב אותך?!” היא צחקה שוב, דוחפת אותי בגבי.
"ליאם אוהב אותי.” מלמלתי מעבר לדמעות.
"ליאם לא אוהב אותך, ליאם מרחם עלייך.”
"את טועה.”
"אני אף פעם לא טועה!!!” היא התעצבנה, קולה ארסי ומפחיד.
שתקתי, מביטה אל הרצפה השחורה.
"את לא יודעת לאן את שייכת, כי את לא שייכת לשום מקום. אין לך בית, כי לא רוצים אותך בשום מקום. את שבורה, תמיד תהיי שבורה. את חסרת תועלת בעולם הזה, הלוואי ותיעלמי, כמוני. כמו שצריך להיות, את במקומי. אני אמורה לחיות, את לא.”
נפלתי. הרצפה השחורה והקרה מקבלת את פניי, הרגשתי את היד של רוזלין כאשר דחפה אותי, נשפה עליי כמו על נוצה שעפה ברוח.
זה רק חלום, הזכרתי לעצמי.
רק חלום, היא אף פעם לא הייתה אומרת את זה במציאות.
"זה מה שאת חושבת.” היא הגיבה על מחשבותיי. “את הרסת לי את החיים, תמיד היית גורם לקנאה. כל הבנים שאי פעם אהבתי, התאהבו בך, בחיים לא אבין למה, אני שונאת אותך.” היא כעסה.
"אני שונאת אותך!!!” היא צרחה.
קמתי על רגליי במהירות מביטה בפניה שנשרפו לאט לאט, אש התלקחה סביבנו, שורפת את השחור.
הפנים של אחת הבנות שהתעללו בי בעבר הופיעו במקום פניה של רוזלין.
ידעתי שזו לא הייתה היא, אבל המילים האלו היו כואבות ביותר.
"אני שונאת אותך!!!!!!” היא צרחה שוב בקולה של רוזלין.
ליצן הולך על חבל דק.
ליצן שיכור על חבל דק.
ליצן הולך, ליצן נופל.
ליצן לא יראה אור בנפילה.
ליצן יראה אור במותו.
אני נופלת, החבל נקרע.
אני לא יכולה ללכת, אני נופלת, מנסה להיאחז, אבל זה בלתי אפשרי.
אני צועקת, לא שומעים אותי.
אני נשברת לחתיכות קטנות, ממש שניות לפני שאני פוגעת באור.
כשהחתיכות פוגעות באור, הן מוצאות את עצמן במקום טוב יותר, רק חבל שאני לא זכיתי לראות אותו.
מתתי. ואף אחד לא זכה לחיות במקומי.
בזבוז של מקום אמא אומרת, בזבוז של מקום. אמא צודקת.

התעוררתי בצעקה, סותמת את הפה במהירות כשאני מבינה שעכשיו כבר לילה ואני כמעט הערתי את ליאם עם הטיפשות שלי.
הדמעות החלו לזלוג במורד לחיי. גם אם זו לא הייתה רוזלין שאמרה את הדברים האלה, היא הייתה פעם אחת מהבנות שכן אמרו את זה, היא הייתה מספיק קרובה.
הסתכלתי על ליאם, הוא ישן בשלווה, יד אחת שלו הייתה מסביב למקום שאני שכבתי בו לפני כמה רגעים.
'אני שונאת אותך' המשפט הזה חזר שוב ושוב בראשי.
לא רוזלין אמרה אותו, אבל אני לא יכולה לשכוח.
חייבת לשכוח.
הסתכלתי על השעון שתקתק בשקט על הקיר, ספרותיו זוהרות בצבע ירוק.
ארבע לפנות בוקר.
בשקט יצאתי מתחת לשמיכה שבה ליאם כיסה אותי ולקחתי את הנעליים, לובשת אותן במהירות כשאני לוקחת את מפתחות הבית מהדלפק ויוצאת החוצה אל המבול.
טיפות גשם גדולות פוגעות בעורף שלי.
אני קופאת.
לא אכפת לי, אני צריכה לשכוח.

*נקודת המבט של ליאם*
התעוררתי, מתמתח. השעון הראה שעכשיו תשע וחצי בבוקר, מוקדם.
אם הבנים הגיעו כבר, הם בטח ישנים.
ליז לא הייתה לידי, הופתעתי. אם הלכה לישון אתמול כל כך מוקדם, זה בגלל שלא ישנה כלל בלילה הקודם, ציפיתי שתישן הרבה יותר זמן. מצאתי חולצה אקראית בארון המבולגן, לבשתי אותה ויצאתי מהחדר שלי.
ידעתי שכל הבנים ישנים עדיין, אם לואי או זאיין מתעוררים מוקדם, שומעים את הטלוויזיה דולקת, אם נייל מתעורר מוקדם, שומעים מישהו מנגן בגיטרה. הארי ישן, הדלת של החדר שלו הייתה סגורה.
ירדתי במדרגות, משחרר עוד פיהוק ונכנס למטבח כאשר ריח נפלא של ביצים מטוגנות מדגדג באפי.
"היפיפייה מבשלת?” חיבקתי אותה מאחור, שם את ראשי על כתפה ומנשק אותה בלחייה.
"בשבילך? הכול.” היא צחקקה.
השיער שלה היה רטוב.
"הספקת גם להתקלח? מתי קמת?” הופתעתי, עכשיו מוקדם אפילו בשבילי, מאיזו שעה היא ערה?
היא התקשחה תחת ידיי.
"לא התקלחתי.”
"השיער שלך רטוב.” שחררתי אותה מהחיבוק שלי, מתיישב על הכיסא ומביט בה.
"נרטב בגשם.”
"יצאת בגשם?”
"כן.” הסתובבה אליי, ידיה משולבות.
"למה?”
"לקנות ביצים, נגמרו לכם.” היא חייכה.
פערתי את עיניי. “החנות הקרובה ביותר לבית שמוכרת ביצים היא במרחק 3 קילומטרים, הלכת את כולם ברגל?”
"כן.” היא נשמעה כאילו זה לא משהו מיוחד, כאילו עשתה את זה מידי יום.
"זה אומר 6 קילומטרים בגשם?”
"נכון.” היא הסתובבה שוב אל המחבת, הופכת את הביצים.
שמתי לב פתאום שהיא לובשת את אחת החולצות שלי ומכנסי פיג'מה ישנים.
"נרטבת לגמרי?”
"כמו שאתה רואה, הייתי צריכה להשאיל ממך בגדים, אז כן, נרטבתי לגמרי.” היא צחקה וכיבתה את הגז.
פתחתי את ידיי ואספתי אותה לחיבוק, היא ישבה על ברכיי, משחקת בשיערי.
"ארוחת הבוקר מוכנה.” היא לחשה אליי, והבל פיה מוזר.
ככה היא באמת בורחת?
"שתית?” שאלתי אותה, שאלה ישירה, ככה זה אמור להיות בין בני זוג, פתיחות, הלא כן?
היא שתקה למשך כמה שניות ואז הביטה בעיניי. “כן.”
"למה?”
"לשכוח.”
"אוקיי, עכשיו שאלה אחרת, מתי באמת קמת?”
"ארבע לפנות בוקר.”
"למה?”
"חלום רע.”
"היית יכולה להעיר אותי ולדבר איתי, את לא צריכה להשתמש באלכוהול כדי לשכוח.” חייכתי אליה.
"לא יכולתי.”
"למה לא?”
"אני לא רוצה להפיל עלייך את הבעיות המטומטמות שלי, אני מסוגלת להתמודד איתן בעצמי.”
"על ידי שתייה?”
"גם זה.” היא חייכה.
"התנהגות סטנדרטית אצלך?”
"כמובן. שותים ושוכחים, ככה דפוקים נוהגים.”
היא נישקה אותי בשפתיי, משתיקה אותי ברגע.