מחלת האהבה סיפור על וואן דיירקשן פרק 1

תהנו..
*נקודת המבט של ליז*
"רוזלין, אני רצינית איתך לגמרי, תיקחי כבר את התרופות שלך!” אמרתי לה.
"לא, נו, התרופות גורמות לי להיות ישנונית ואני לא רוצה לפספס את ההופעה של הבנים בטלוויזיה! שידור ישיר, ליז! היית מאמינה?! מהטלוויזיה של בית החולים!” היא התרגשה.
"רוזלין, הבריאות שלך הרבה יותר חשובה מחבורה של זמרים עלובים!” התעצבנתי.
הבעת פניה הפכה לרצחנית.
"אף-אחד. אבל אף-אחד לא קורא להם עלובים, גם לא את ליז.”
"רוזלין, יש לך 2 דקות לקחת את התרופות לפני שאני מנתקת לך את הטלוויזיה!” צעקתי.
"שלא תעזי!”
"אני אעשה את זה אם לא תיקחי את התרופות.”
"את אפילו לא שמעת אותם! אם תשמעי אותם את תאהבי אותם ואז בטוח תיתני לי לראות את המופע!”
"אני לא רוצה לשמוע אותם, מספיקה לי המוזיקה הדיכאונית שלי.”
"נו, ליז, באמת.”
"כן, באמת. תצפי במופע המפגר שלך, רק אל תשכחי לקחת את התרופות שלך אחריו.” נאנחתי והיא חיבקה אותי.
"את האחראית הכי גרועה בעולם!” היא צחקה, צחוק מתוק.
"וואי, תודה.”
"והחברה הכי טובה בעולם.” היא חייכה אליי, חיוך שחשף שיניים ישרות ויפות.
"מה שתגידי.” קמתי מהכיסא שהיה על ידה ולקחתי את האוזניות מהשולחן.
"לאן את הולכת?” התעניינה.
"לעשן.” משכתי בכתפיי ומיששתי את חפיסת הסיגריות שבכיסי.
"את באמת חייבת להפסיק.”
"אל תגידי לי איך לחיות את חיי.” עכשיו היה תורה להיאנח. אין שום טעם להתווכח איתי, אני גם ככה אעשה את מה שאני רוצה.

הקפה המגעיל של הקפטריה בבית החולים זלג בגרוני והסיגריה הפריחה עשן בצורות אל האוויר.
מצמצתי, עיניי קפאו. קר. גשם. ואני מתחת לגג, מעשנת, שותה קפה ומהרהרת בעתיד.
מתי כל זה ייגמר?
"ליז?” קולה של אמה של רוזלין נשמע מפתח הדלת שהובילה לגג.
"כן?”
"את רוצה לנסוע הביתה? זה בסדר, היא נרדמה ולקחה את התרופות שלה, אני נמצאת פה לכל הלילה.”
"אני לא רוצה לנסוע.”
"אני יודעת מתוקה, אבל גם את צריכה לנוח.” היא חייכה אליי.
"עוד מעט.”
היא הנהנה בחיוב וסגרה את הדלת.
התיישבתי על הרצפה הקרה וחיבקתי את ברכיי, דמעות ירדו מעיני ואני השענתי את הראש על הברכיים.
ההופעה שרוזלין הייתה אמורה ללכת אליה תתקיים בעוד יומיים, היא מרותקת למיטת בית החולים וכל שאר החברות שלה התנדפו ברגע שגילו את המחלה.
רק אני נשארתי, אז כמובן שהכרטיס המיוחד לא יתבזבז אני צריכה ללכת לשם. ואז אולי להיכנס למאחורי הקלעים אחרי ההופעה, כי זה כל הייחוד של הכרטיס ומחירו היקר.
הפגישה עם הבנים מאחורי הקלעים. רק עשר בנות זכו לקנות את הכרטיס המאושר הזה.
ורוזלין הייתה אחת מהן. רק חבל שהיא לא יכולה ללכת לשם בעצמה. ואני אפילו לא מכירה אותם.
התרוממתי והלכתי משם, מנגבת את הדמעות הבוגדניות, מנסה להראות שאני בסדר, מנסה להראות שהתדמית הקשוחה שאני מראה לא נסדקה.
בית החולים היה במרחק של ארבעים דקות הליכה מהבית, אם אפשר לקרוא לו כך. העדפתי ללכת, לקפוא מקור, העיקר להשתחרר.
שאפתי את האוויר הקפוא אל תוך ריאותיי ויצאתי אל הגשם המקפיא.

המפתח היה מונח במקומו הקבוע, מתחת לשטיחון הקטן של הכניסה. הייתי ספוגה במים, נכנסתי לתוך הבית, משאירה אחריי עקבות רטובים, עקבות המעידים על הימצאותי המרושלת בבית הנקי הזה.
נכנסתי אל חדר האמבטיה וקילפתי מעליי את הבגדים, משאירה אותם על הרצפה הלבנה, רואה איך הם מרטיבים אותה, סמרטוטים.
המים הרותחים שרפו את עורי, הייתי כאן לבד, לגמרי לבד.
לבשתי את הגופייה ואת המכנסיים הארוכים שתמיד שכבו בצד והלכתי לחדר האורחים, פה אף פעם לא ארגיש בבית, תמיד אהיה אורחת.
נכנסתי לתוך המיטה הקרה והתקפלתי לכדור, מנסה לחמם את עצמי.

*נקודת המבט של ליאם*
ההתרגשות הרגילה שלפני ההופעה גאתה בי. כל יום אני עדיין חושב עד כמה אני בר מזל. שהדבר המדהים הזה קרה דווקא לי.
אורות, בדיקת מיקרופונים, המאפרת מתקנת דברים אחרונים ועולים אל הבמה.
שרתי, כמו שאני תמיד שר. בהתלהבות, אהבתי את מה שאני עושה, זאת העבודה שלי.
המעריצות צרחו והשתוללו ברגע שראו אותנו עולים אל הבמה.
האורות סנוורו אותי, אבל מבעד לאורות יכולתי לראות את הפנים שלהן.
כולן היו דומות למדי, צורחות ומתלהבות מאיתנו.
רק אחת עמדה בצד והביטה בי, עיניה נעוצות עמוק בתוך עיניי.
היא רק עמדה שם וחייכה, נשענת על הקיר, נראית לא שייכת והיא באמת לא השתייכה לקהל המעריצות האחר.
היא הייתה מיוחדת.
היא העבירה את מבטה על כולנו, על לואי, זאיין, הארי ועל נייל. נראה כאילו רק עליי היא משאירה את מבטה הכי הרבה זמן. פתאום התחלתי להתאמץ, לשיר מהלב.
זה היה מטופש, רציתי למשוך את תשומת לבה של מעריצה.
היא כבר מעריצה, אז למה אני צריך למשוך את תשומת ליבה?
השירים התחלפו מהר אחד בשני, מהר מידי אפילו אפשר להגיד.
הבטתי בה כל ההופעה, לא מסוגל להסיר ממנה את העיניים.
האורות כבו וכשהמסך ירד יכולתי לראות בחושך שהיא כבר לא עמדה שם.

*נקודת המבט של ליז*
קהל המעריצות חנק אותי. טוב שרוזלין לא הגיעה לכאן במצבה, קרוב לוודאי היא הייתה נמחצת ונרמסת תחת רגליהן של הבנות האלה. נעמדתי בצד כשנכנסתי לתוך האולם, נשענת בצד על הקיר, רחוק מכל השיגעון.
היה חושך באולם ואז הצרחות של הבנות התעצמו כאשר ראו את הבנים.
לא הכרתי אותו בשמם, אבל יכולתי לנחש את השמות, לפי מה שרוזלין סיפרה לי.
הארי המתולתל, זאיין הכהה, נייל הבלונדיני ולואי המשוגע, יכולתי לראות שהוא כזה רק מהתבוננות בריקוד שלו.
ההוא ששר באמצע היה כנראה ליאם.
אלוהים, כמה שהוא נראה טוב. חייכתי. אולי זה באמת היה שווה את הבזבוז הכספי על הכרטיס הזה.
אולי אפילו אוכל לשכנע את הבנים לבוא לפגוש את רוזלין.
ואולי, רק אולי אוכל להגיע למאחורי הקלעים לפני שיהרגו אותי מעריצות קנאיות.

הסתכלתי עליו, בוחנת אותו במבטי, נראה כאילו הוא נועץ את מבטו בחושך, לא ידעתי אם הוא רואה אותנו או לא, אבל הוא הפנה את מבטו לכיווני.
צחקקתי והעברתי את מבטי על כל החבורה.
אז אלה הם וואן דיירקשן, הא?
נחמד.
הם שרו מכל הלב, מתאמצים בשביל המעריצות שהגיעו. עכשיו הבנתי למה בדיוק רוזלין התאהבה בהם.
הבנתי גם למה אני התאהבתי בשירה שלהם פתאום, למרות שהיא הייתה שונה לגמרי מהסגנון שלי.
שוב חושך, המסך ירד ואני כבר הייתי בדרכי אל מאחורי הקלעים, כמה מעריצות שכנראה החזיקו באותו כרטיס המזל רצו לפניי, צועקות ובוכות, מנסות לחפש את הדרך הנכונה אל משמעות חייהן.
הלכתי בשלווה אחריהן, רק מטרה אחת לפניי, להביא אותם אל רוזלין, לפני שהיא… תיעלם.