מחלת האהבה סיפור על וואן דיירקשן פרק 22 ואחרון!!!

הייי!! D:
טוב, אז היום זה הפרק סיום האחרון :( :( :(

*נקודת המבט של ליז*
-המקום : אי שם בחלק השקט יותר של ניו יורק-
"אבא, אבא, תראה! יש משהו על הדלת!” היילי צעקה בהתרגשות.
הילדה הקטנה קיפצה מעלה ומטה, מוחאת כפיים בהתרגשות, היא לא ידעה קרוא וכתוב, אבל דבר אחד היא כן ידעה, איך כותבים את השם שלה, וכשעל הדלת מודבק מכתב גדול עם השם שלה, זו הייתה סיבה מצוינת להתרגשות.
"זה בשבילך, היילי!” ההתרגשות היה מדבקת, אביה הוריד בעדינות את המכתב ופתח אותו, נותן לילדה הקטנה להינות מהתוכן.
"אבא, תראה! אליזבת סיימה את הציור שלי!” היילי התרגשה, חייכה, בדיוק כמו בציור.
"אפשר לתלות אותו בחדר שלך.” הציע אביה.
"כן, כן!” היילי הסתכלה שוב בתוכן המעטפה והוציאה משם דף נייר ורוד ועבה, אף פעם לא כתבו לה מכתבים, הרי הייתה רק בת שלוש וכמה חודשים, השמחה הציפה את כל כולה.
"אתה יכול בבקשה לקרוא מה כתוב?” היא הושיטה את הנייר לאביה בזהירות, שמא לא תקמט אותו בטעות, כה זהירה הייתה עם אוצר כזה, מכתב רשמי, רק בשבילה.
"זה מאליזבת,” אמר וירד על ברכיו, כדי שהיילי תוכל לראות יותר טוב את הכתב המסודר שנעשה גם הוא – בדיו ורודה.
"היילי היקרה,
ראשית כל אני מצטערת שלא יכולתי לראות אותך לפני שעזבתי, אבל הבטחה היא הבטחה, את הציור שלך סיימתי, במיוחד בשבילך. אני לא יודעת אם סיפרתי לך אי פעם – ואם סיפרתי אולי לא התעניינת, אבל במקור אני מאנגליה, שנמצאת רחוק מכאן, שאלת אותי פעם על המבטא המוזר שיש לי? זה בדיוק בגלל זה.
אני מצטערת שלא יכולתי לבוא ולהיפרד ממך, רציתי זאת כל כך, אבל ההחלטה נעשתה מהר מכדי שאוכל לבוא ולהיפרד, רציתי להגיד לך שאת הילדה המתוקה ביותר שזכיתי – ואכן זכיתי, באמת, לפגוש.
את רגישה, חכמה ואני יודעת שתגדלי להיות נערה מדהימה ויפיפייה עד מאוד.
ואם תקראי זאת שוב כשתגדלי, אני רק רוצה להגיד לך כמה דברים:
אף פעם, אבל אף פעם אל תתני לאנשים אחרים להשפיע עלייך, למדי מהטעויות שלך ועשי כרצונך בחייך.
עקבי אחריי הלב – הוא יוביל אותך למקומות הנכונים, כמו שקרה לי.
והכי חשוב – אל תשכחי זאת אף פעם, למדי לסלוח, את לא תדעי מה את מפספסת בזמן שאת כועסת על אנשים.

אוהבת אותך, עד מאוד, מקווה לראות אותך שוב בעתיד,
אליזבת.”

להיילי הייתה בעיה להבין את כל אותן מילים גבוהות שנכתבו במכתב, אך היא שמחה והייתה עצובה באותו הזמן.
"אליזבת עזבה?” שאלה את אביה בהבעה עצובה.
"כן מתוקה, אבל לפי המכתב, אני חושב שהיא עוד תחזור.”
החיוך שהיה על פניה היה מבין, חיוך בוגר מאוד, דבר שאי אפשר לצפות מילדה בת שלוש.

כמו שלא חשבתי שדבר כזה אכן יקרה לי, הוא קרה, התבגרתי.
כל דבר הרגיש במקום הנכון, בדיוק כמו שהוא צריך להיות.
לואי ואלינור התחתנו בסופו של דבר, כולנו היינו בחתונה, מחייכים ומזילים דמעה מדי פעם, כמובן כיאה ללואי, הוא עשה דברים טיפשיים מאוד, אפילו בחתונתו, כמו קפיצה למזרקה שהייתה באולם בעודו שיכור (והוא גם גרר את אלינור איתו).
נולד להם בן יפהפה, שקראו לו לוק, שהיה השם הקרוב ביותר למילה לאק (luck), והם אכן היו ברי מזל.
אני וליאם עברנו לגור ביחד ברגע שהגענו ללונדון, כך היה יותר טוב, יותר אמיתי.
החתונה לא איחרה לבוא כמובן, לקח לצעד שלו כמה שנים להגיע, אבל זה היה שווה את הציפייה.

אני זוכרת את היום ההוא, היה קר וליאם חיבק אותי כדי לחמם אותי, זה היה יום רגיל למדי, לא ציפיתי שיקרה משהו מיוחד. הלכנו לבית הישן ליד הים, הבית שבו היה הדייט הראשון שלנו, הוא הכין ארוחה רומנטית על הגג וגם נישק אותי כמה פעמים.
זה היה כמו פעם, פשוט, טוב, טהור, שכבנו שוב על השמיכה ההיא, רק שהפעם הייתה מתחתיה שמיכה עבה יותר, היה קר, אבל בלב היה חם.
דיברנו, על הכול, על כלום ואז הוא הסתכל עליי ברצינות לפתע, עיניו היו חמות כמו תמיד, אבל ממוקדות מאוד, בי.
"את יודעת שאני אוהב אותך יותר מכל דבר אחר בעולם, נכון?” הוא שאל.
"ברור, גם אני אוהבת אותך.” אמרתי, החיוך היה קצת מזויף, הוא הפחיד אותי, פחדתי שהוא יעשה משהו טיפשי, או יגיד משהו רע שישנה את כל החיים שלי.
אבל הוא אמר משהו טוב, וזה אכן שינה את כל החיים שלי.
שמעתי קולות, קולות של צעדים, כעבור כמה דקות התפרצו נייל, הארי, זאיין ולואי לגג, מתחילים לשיר את השיר של ברונו מארס "marry you” וליאם מצטרף אליהם, בזמן שאני רק עמדתי מולם בהבעה המומה, אלינור בנתיים נכנסה גם היא דרך הדלת וגררה אחריה בקושי עגלה ועליה עוגה וכוסות שמפנייה.
השורה האחרונה בשיר הגיעה וליאם הוציאה קופסה קטנה מתוך כיס המכסיים וכרע ברך מולי, “I think I wanna marry you” הוא שר.
"אליזבת מאקליין, התינשאי לי?” הוא שאל והעיניים האלה הביעו כל כך הרבה חום ואהבה שלא יכולתי להביט אליו בכלל, כיסיתי עם ידיי את פי ודמעות החלו להופיע בעיניי.
"מה את אומרת?” ליאם כבר החל להילחץ.
"אני חושב שהיא לא יכולה לדבר.” לואי אמר והחל לצחוק, מתקרב אליי ומחבק אותי.
רק הסתכלתי על ליאם והנהנתי, הוא ניגש אליי ושם את הטבעת הנוצצת בזהירות על האצבע הדקה שלי, מנשק אותי על שפתיי ומחבק אותי חזק חזק.
כולם החלו לצעוק בהתרגשות ומחאו כפיים, ניגשים לחבק אותנו מסביב בחיבוק דוב גדול.
שמעתי פיצוץ וכולם הסתובבו להסתכל על השמיים.
מעלינו, נוצצים וצבעוניים עפו מיליוני ניצוצות זיקוקים לאורך השמיים, כולם החלו למצוא כפיים, תזמון מושלם.
"זה במיוחד בשבילך.” ליאם אמר ונישק אותי שוב.

לימדתי אומנות, ידעתי שזה הדבר שאני רוצה לעשות בחיים, הציור, הפיסול, הם היו דבר בלתי נפרד מהחיים שלי. התערוכות המשיכו ונקנו יותר יצירות שלי.
יש לי גם ילדים כמובן, שתי בנות נפלאות, האחת עומדת להיות בת שנתיים בקרוב והשנייה רק נולדה. ליאם רצה אותן, הוא רצה ילדים כל כך, אז מי אני שאעצור אותו? אחרי שביליתי זמן עם היילי וליאם הציע לנסות, לא יכולתי לסרב.
וכך הגיחה אל העולם הילדה המדהימה, רוזלין אמילי פיין, רוזלין שינתה את חיי ונלקחה למקום טוב יותר ללא סבל, חשבתי שזה יהיה טוב אם יהיה לי זיכרון ממנה בכל מצב. ואמילי, היא כמו האחות שאף פעם לא הייתה לי, היא קיבלה את הילדה לזרועותיה אפילו עוד לפני שליאם הספיק להביט בה, הקשר היה כה עמוק שחשבתי שגם לאמילי מגיע להשתתף בשמה של הילדה.
אני זוכרת שכשליאם חזר הביתה וראה אותי חצי מאולפת ליד האסלה בשירותים, הוא לא יכל שלא לדאוג.
"ליז, את בסדר?!” הוא כמעט התעלף בעצמו (מסתבר שהייתי קצת ירוקה).
"כן, כן.” הוא עזר לי לקום והסתכל על המקל הקטן שהחזקתי בידי.
"זאת בדיקת הריון?” הוא שאל, ההתרגשות ברורה בקולו.
"כן, והיא חיובית!!!”
אני חושבת שזה היה הרגע הכי מאושר בחיים שלי, אבל את ההחלטה הזו החלפתי כשרוזלין נולדה, זה היה ללא ספק הרגע הכי מאושר בחיי.
הילדה השנייה שלי, הופ היילי פיין, קיבלה את שמה בגלל היילי הקטנה שהכרתי בניו יורק, והופ (hope), כי היא הייתה התקווה שלי והציגה את כל מה שאי פעם ייחלתי לעצמי, היא הציגה את כל התקוות שלי, את כל החלומות שהתגשמו לאט לאט.

אני זוכרת כל דבר שקרה לי בבהירות, אני עדיין זוכרת את רוזלין, לפעמים אני אפילו מתעוררת בלילות, לובשת חלוק ומתחילה לצייר אותה, היא מחייכת, תמיד מחייכת.
הופ ורוזלין, תמיד גם הן מופיעות בציורים שלי, הרי הן מקור האושר העיקרי שלי כעת.
וליאם כמובן, הוא האדם שאני מציירת הכי הרבה, כל כך הרבה וריאציות שונות, כל כך הרבה צבעים שונים.
כל פעם שהוא עובר במחשבותיי (560 פעמים ביום) חיוך לא ברור עולה על פניי, אני פשוט אוהבת אותו, אין סיבה אחרת לחיוך הזה.
אהבה כזאת שמרימה אותך כלפי מעלה ואף פעם לא נותנת לך לצנוח.
הכול טוב, וכך צריך להיות בסופו של דבר, הרי מגיע לי לא?
אחרי דרך ארוכה כל כך, מלאה במכשולים, מצאתי את פינתי השקטה.

ושום דבר לא יכול להיות טוב יותר.