לרקוד – פרק 70 – ואחרון (1D)

-נקודת המבט אביה-

בפעם האחרונה אני עומדת בסטודיו הלבן הגדול והמואר, תחושה זרה ממלאת אותי במקום הכול כך מוכר.
ביליתי כאן שעות על גבי שעות, במשך שנים וחודשים בזמן כול אורך לימודיי בתיכון האומניות הידוע והמוכר.
אני לוקחת נשימה עמוקה לראותיי, האוויר הקר הנכנס מהחלון הגדול והארוך הקבוע בקיר נכנס אל ראותיי בתחושה טובה.
אני נזכרת בכול אותם הרגעים כאן, ההצלחה, הכישלונות, האכזבות, הכאבים, הכול קרה לי כאן באולם הריקוד הגדול והמואר הזה.
אני אוהבת כול סנטימטר בסטודיו הזה, מהחלונות לפרקט הבהיר, עד נברשת הקריסטלים הגדולה והמפוארת התלויה על התקרה ועד המראות הגדולות והמבריקות שמכסות כמעט את קול הקירות מסביב.
אני לוחצת על הכפתור האדום הגדול שעל השלט השחור שתפוס בין ידיי, מערכת המוזיקה נדלקת והשיר מיד מתחיל להתנגן ברקע, שיר מוכר, קול הזמר מוכר.
והריקוד המוכר פשוט פורץ ממני כהרגלי.
אני טובעת בתנועות, בכול תזוזה ומתיחה, עייני עוקבות אחר הדמות שלי שבמראה, דמות כול כך שונה ממי שהייתי בתחילת השנה.
בתחילת השנה הייתי נערה אבודה בתוך מבוך ללא מוצא, בתוך העולם הגדול בו אנחנו חיים, ועכשיו…
אני השתנתי מקצה לקצה, חזרתי להיות אותה האחת של פעם, בעלת השמחת חיים, מישהי שלמרות שחשבה שיש לה לב מאבן גילתה שהיא יכולה לאהוב.
אני לא מתבייש להגיד שאני זאת אותה האחת, אני גאה במי שניהייתי, לבחורה הבוגרת אליה הפכתי אחרי עליות ומורדות שלא הפסיקו להגיע.
לפתע יד חמה הנחה על המותן שלי מעוררת אותי מהמחשבות שלי בהן שקעתי על עצמי, כמו תמונה מוכרת שבתוך ראשי הקבועה וחוקקה בזכרוני.
הסטודיו, השיר המוכר, והריקוד הישן, זאין.
הוא משחזר את הריקוד שלנו, לאט ובעדינות אני עושה כול תנועה מהשיר השקט.
עייני לא עוזבות את הדמויות שלנו על המראה המבריקה.
אני מרגישה את המוזיקה זורמת בעורקיי, המקצב השקט פועם יחד עם דפיקות ליבי החזקות מן המאמץ.
אני מתמכרת אל המגע של זאין, אל הנכחות שלו קרוב כול כך אלי.
אני נזכרת באותו היום לפני חודשים רבים, לפני תקופה שנראת כמו נצח מאז כול מה שקרה, נזכרת ביום בו היינו בתחנת הרכבת הישנה.
עומדים על הרציף, והוא שואל אותי את השאלה שניסיתי לענות עליה כול החיים שלי, אז עניתי את מה שרציתי להיות, עכשיו אני יודעת שאני הפכתי להיות זאת שרציתי.
באוגוסט הבא אני יתחיל לעבוד בתור מורה לבלט, ולמה בחרתי דווקא את המקצוע הזה?
•״למה את רוקדת?״ קולו הגברי מהדהד באוזניי, אני יודעת מה אני רוצה להגיד, אני אומרת זאת למרות שזה עדיין לא שלם, לא נכון. עדיין לא.
״להביא עמדה, להראות לעולם את המילה שלי, לעשות את מה שאני אוהבת״ אני עונה בלי לחשוב פעמיים על הנושא, אני עוד יהיה הבחורה הזאת, אני בטוחה.•

ועכשיו, בעוד אני וזאין רוקדים את הריקוד האחרון שלנו בסטודיו הגדול ומהמואר, אני עוזבת את התיכון, ממשיכה הלאה בחיים, בלי הסטודיו הזה שלימד אותי כול כך הרבה דברים.
לנקוט עמדה, לעמוד על שלי, לא לפחד, להראות את מי שאני.
ובתור מורה לבלט, אני אוכל ללמד זאת לעוד אלפי נערות וילדות חסרות ידע בנושא הריקוד, אני ילמד אותן את כול מה שאני למדתי וחוויתי על בשרי.
בעיקר אני ילמד אותן את הדבר הכי טוב שקרה לי בחיים, הדבר שגרם לי להבין, לקבל, לעשות, לאהוב כול כך הרבה דברים.
וזה הדבר היחידי שגורם לי באמת להיות מאושרת מאוד.
וזה דבר קטן שתופס חלק גדול בחיי שנקרא: ׳ לרקוד׳.