לרקוד – פרק 61 (1D)

אור/נייל

עוד לא הספקתי להניח את המזוודות בכניסה לדירה שלי ושל נייל כבר שמעתי את קולותיהן המתרגשים של אביה ושובל שרצו אלי מתוך הדירה, אין לי מושג למה נתנו להם את המפתח.
אני מחייכת כשאני שומעת את הקול של שני חברותיי הטובות שקופצות עלי בחיבוק גדול ונעים.
״התגעגעתי אליכן כול כך״ אני אומר מתרגשת מחבקת אותן כול אחת בנפרד, צחוקותיהם של נייל זאין והארי מלידנו גורמים לנו לחייך בטיפשות שכולנו נכנסים פנימה אל הדירה.
הבנים התיישבו מיד בסלון עם בקבוקי בירה קרים מהמקרר, מכריחים את נייל לספר להם חוויות.
גיחכתי בשקט, פונה אל המטבח עם אביה ושובל התיישבו על כיסאות ליד שולחן האוכל הקטן במטבח.
״נו אז ספרי איך היה?״ אביה מחייכת, מחכה לשמוע את כול הפרטים הקטנים, וכמו שאני מכירה אותה, גם את כול פרטים המלוכלכים.
״היה נחמד, טיילנו, אכלנו בכול מני מסעדות מקסיקניות, עשיתי שופינג,וזהו בערך״ אני מחייכת לעברם, זה לא שקר, פשוט חלקית מהאמת, לא אמרתי מה עשינו בשאר הזמן, ורק המחשבה על זה עולה חיוך מאושר על פניי.
״וזהו?״ אביה שואלת עם חיוך שובב, זיק נוצץ עובר בעיניה החומות, מחכה כבר לפרטים עסיסים, ושובל גם היא מקשיבה בדריכות לשמוע את הפרטים המעניינים.
״ועשינו עוד הרבה דברים״ אני לבסוף אומרת עם חיוך מסגיר ואביה ושובל פורצות בצחוק קולני, ״אתן כאלה מפגרות!״ אני צוחקת איתן, שמה לב אל המבטים של הבנים מכיוון הסלון.
״ומה אני פספסתי בזמן שהיינו בניו מקסיקו?״ אני שואלת אותן, הם מסתכלות אחת על שניה, כאילו חולקות דבר סוד ולבסוף שובל מרימה את ידה באוויר.
מראה לי את גב כף ידה, ליבי כמעט נעתק מהמקום.
״לעזאזל ילדה, זה מה שאני חושבת שזה!?״ אני אומרת מופתעת עם חיוך גדול, עייני בוהות בטבעת אירוסים יפה וכסופה בעלת יהלום יפיפה ונוצץ כמו עינייה המאושרות של שובל.
היא מהנהת בראשה, ״אבל זה לא הכול״ היא אומרת לי, חלקית מהחיוך שלה יורד, והחיוך של אביה יורד גם הוא לגמרי, פשוט נשארה עם הבעה סגורה.
״מה אתן לא מספרות לי?״ אני שואלת מבולבלת, מחליפה מבטים בין פניה של אביה לפניה של שובל שהיססה לדבר, ״הוא רוצה להתחתן איתי, כי הוא מתגייס לצבא״ היא אומרת בשקט, הרגשה מוזרה העיקה עלי לפתע, ״לצבא?״ שאלתי מבולבלת, למה לעזאזל הילד הזה רוצה להתגייס לצבא?.
״הוא אמר שהוא קיבל את החלטה הזאת הרבה לפני שהוא ושובל הכירו״ הוסיפה אביה על דברייה וקמה ממקומה אל המקרר, פותחת אותו ומוציאה בקבוק מים מינרליים קפואים שאדי הקור זלגו מהפלסטיק מסביב והתאדו באוויר.
״הדבר המועט שאני יכולה לעשות בשבילו זה להתחתן איתו לפני שהוא עזוב, ריבים היו סתם מיותרים בנינו אם הוא יעזוב לשטח עם לב לא שלם, אני אוהבת אותו בכול ליבי, הוא אוהב אותי, אז למה לא להתחתן?״ היא אומרת בקול שקט ואביה מגישה לה כוס מים קפואים בתוך כוס זכוכית גבוה, חוזרת על המהלך ומוזגת גם לי ולה מים קרים לתוך כוס זכוכית גבוה ושקופה.
״אני כול כך שמחה בשבילך, אל תדאגי הארי הוא חזק, אין מצב יקרה לו משהו, הוא יחזור בריא ושלם, את עוד תראי״ אני אומרת לה בחיוך ולוגמת מהמים הקרים הזולגים ומצננים את גרוני.

*

״אני לא מאמין שאתה מתגייס, מתי הספקת להחליט על זה? , למה לא שיתפת אותי?״ שאלתי את הארי קצת מאוכזב, הוא החליט פתאום להתגייס לצבא, זה לא צחוק, הוא יכול למות.
״אני מניח שזאת החלטה שהייתי צריך לקבל אותה לבד, הדבר היחידי שהתייעצי איתו זה היה הצעת הנישואים לשובל יחד עם זאין כי אתה לא היית כאן״ אמר את תחילת המשפט עם פנים שלוות שהתרחבו לחיוך בסופו של המשפט.
״וואו, אני גם לא מעקל את זה שאתה הולך להתחתן!״ אמרתי לו עם חיוך מופתע, הוא פאקינג הולך להתגייס לצבא ולהתחתן, זה לא מתעקל לי כמו שצריך.
״והחתונה הולכת כמובן להיות מצומצמת מאוד, רק אנחנו, המשפחה שלי שזה אומר אמא שלי, סבתא שלי וג׳מה, אמא של זאין, ליאם בן דוד של נייל ובת הזוג שלו ,רק המשפחה המצומצמת והחברים הקרובים״ אמר הארי בקצרה, מההכירות שלי איתו הארוכת שנים אין ספק שהוא ירצה חתונה מצומצמת, הארי לא אוהב את כול הרעש והצלצולים שעושים מחתונות.
״אז מי בא איתי להסתפר?״ הוא שואל חיוך וכבר אני שומע את קולות המחאה של הבנות מהמטבח.
״זה כול כך טעות לגזור את התלתלים האלה!״ אביה מתלוננת ושלושתן יוצאות מהמטבח ובאות לשבת לידנו.
אביה מוצאת מחסה בין זרועותיו של זאין שמחייך חיוך דבילי ונושק קלות לשפתייה, הם כול כך דביקים שזה גורם לחיוך מטומטם לעלות על פניי.
שובל מתיישבת על ברכיו של הארי שממהר לחבק אותה ולאמץ אותה לחיקו, לשלב את ידו בתוך ידה ולהריח את השיער שלה תוך כדי חיוך, זה מדהים איך אנחנו, הסטוציונרים הכי גדולים שיש בניו יורק מצאו אהבה, אהבה ששנתה אותנו מקצה לקצה.
אחרונה אור מתיישבת לידי, אני ממהר לחבק אותה בזרוע אחת ולמשוך אותה אל החזה הקשה שלי, ריח הבושם שלה משגע את אפי וחיוך קטן מתעקל על שפתיי שאני נושק למצחה בקלילות.
״אסור לך לגזור את התלתלים האלה!״ אמרה אור מוחאת גם היא, כולם אוהבים את התלתלים של הארי, יש בהם משהו כובש, ממכר. אפילו אותי. המחשבה הזאת גורמת לי לצחקק.
״אני חייב״ הוא צוחק בקול סוחף איתו את כולם, ״אני יבוא איתך, לא יזיק לי לשנות את התספורת״ זאין אומר בחיוך קל ומשיכת כתפיים.
״תזהר, או שתשן היום על הספה״ אביה מאיימת עליו עם אצבע מאשימה והוא רק צוחק ומחבק אותה חזק יותר.
״כשחושבים על זה, אני גם רוצה לשנות את התספורת״ אני אומר צוחק, שומע כבר את מחאותיה של אור באוזניי לפני שאני מסיים את המשפט, ״אני רק מזהירה אותך נייל, אם הספר הזה יגע בשערה אחת מראשך אתה זאין והארי תמצאו את עצמכם טובעים בנמל, אני רק אומרת״ אומרת אור, מאיימת בקולה הרך והנעים שמתנגן באוזניי, ״אל תדאגי אני לא ישנה יותר מידי״ אמרתי בחיוך שובב קורץ לבנים, ״ראיתי את הקריצה הזאת״ היא צוחקת בקול צלול, אני רק מנשק אותה על שפתייה, והיא מחייכת לתוך הנשיקה.
״תמצאו חדר״ שובל צוחקת ומסיטה את מבטה גורמת לכולנו לצחוק.