לרקוד – פרק 55 (1D)

נועם/ליאם

אני מביטה על התמונה הממוסגרת על שולחן-הקפה מזכוכית מבריקה הממוקם במרכז הסלון, ההשתקפות שלי מעומעמת על גבי הזכוכית החלקה, אבל עדיין אפשר להבחין בדמעותיי המתגלגלות על גבי לחיי ונושרות מעייני.
בידיים רועדות אני מחזיקה באייפון של ליאם בין ידיי, בנסיון השני שלי הצלחתי להקיש את הקוד הנכון ולשחרר את הנעילה.
מבעד מסך הדמעות אני קוראת את כול ההודעות הכול כך מכאיבות, הכול כל שורפות, הכול כך שקריות, בוגדניות.
בוגדני.
זה כאב לי כול כך ברמות שלא הצלחתי לתאר את הכאב נכנס לי עמוק אל הנשמה ממלא אותי ומחלחל לתוכי לאט לאט, זה גורם לביטני להתכווץ בחוזקה ולכאב ראש קטן לפעום ברקותיי ובאותו הזמן הכול כאב לי, הכול הכאיב לי, הכול יכאיב לי.
שמעתי את המנעול של המקלחת מסתובב ומהדהד ברחבי הדירה החשוכה והכול כך שקטה, השקט מהדהד בקול רם באוזניי, צורם ומשגע אותי עד לכדי דמעות שורפות על גבי לחיי.
אור קלוש נכנס מהמסדרון אל הסלון הכהה , האור הבוקע מחדר-הרחצה מאיר בקושי את היום הכול כך חשוך הזה.
חשוך מהרגע שקמתי בבוקר למיטה קרה וריקה כול כך, מהרגע שפקחתי את עייני ליום שלם וריקני נורא.
״נועם…״ אני שומעת את קולו הגברי מלא בבושה , לחץ, כול כך הרבה רגשות שלא יכולתי להדביק להם תווית אבל דבר אחד ידעתי הרגשות האלה, לא משנה מה, לא טובות.
״ליא…״ אני רוצה להגיד את שמו אבל אני לא מצליחה לדבר מרוב הכאב החזק שנתקע לי בגרון ולא מרפה, לא נבלע עם הרוק, לא יורד במורד גרוני.
הוא לא אמר דבר הוא לא ידע מה לומר, מה להגיד לי, מה להגיד לנו, מה לתרץ כדי שיספק את שנינו, כי שנינו יודעים על זה, שנינו יודעים שגיליתי למרות לא רצונו שאני אדע.
״כמה… זמן זה מתמשך?״ אני בקושי מצליחה לגמגם את המילים האלה מבעד לשפתיי, אומרת אותן בשפתיים ושיניים חשוקות, מרגישה שנאה מתחילה למלא את ליבי לאט לאט, שורפת אותי ומכלה כול רגש המנסה להתנגד לה.
״כמעט חודשיים״ אני שומעת את קולו עונה בשקט רב, קולו לא גובר על לחישה שקטה המהדהדת ברחבי הסלון הכהה והחשוך, רק האור מחדר-הרחצה הפתוח במסדרון נותן למעט אור קלוש להאיר את החשכה הסוררת.
ועדין באיזה שהוא צורה פסיכוטית – הכול חשוך.
אני מסה לעקל את המילים, את המילים שיצאו מבעד לשפתיו, שנאמרו מפיו.
כמעט חודשיים.
כמעט חודשיים שלא ידעתי על זה.
כמעט חודשיים שלא ידעתי למה הוא מרוחק ממני.
כמעט חודשיים שלא ידעתי למה אני מתעוררת כול פעם למיטה קרה.
כמעט חודשיים שהרגשות אכלו אותי בגלל שחשבתי שאני זאת שאשמה בריחוק.
כמעט חודשיים שהייתי עיוורת לחלוטין.
כמעט חודשיים ורק עכשיו אני מרגישה כאילו פקחתי את עייני לראשונה לעולם הזה, לעולם הכול כך אכזרי הזה.
״איך יכול…״ לא הצלחתי לסיים גם את המשפט הזה, קולי גווע באמצע שפרץ חדש של דמעות התחילו לזרום על גבי לחיי, לאט לאט, שורפות כול כך, מאכלות את עורי בזמן שגולשות על לחיי.
״אני מצטע…״ הוא התחיל לומר, כול כך הרבה משפטים שלא מצליחים להסתיים, כול כך הרבה משפטים נקטעים, הפעם אני קטעתי אותו ביהנף יד כושל.
״אל תמכור לי בולשיט״ אמרתי חושקת שפתיים, כאובה כול כך, ומרגישה כול כך מטומטמת כי כול חלק וחלק שבי, כול איבר תא ועצב שבגופי, כול סנטימטר וסנטימטר שמקיף אותי אוהב אותו.
אוהב כול כך את ליאם.

*

המבט על הפנים שלה פירק אותי לאט לאט , ערמה של לגו שנופלת עליה אבן והיא מתפרקת מהמגדל לאיטה.
מגדל שנבנה במשך שבע שנים, ועכשיו המגדל פשוט התמוטט, נשבר לרסיסים.
בגללי, בגלל הטעות שלי.
לא ידעתי מה להגיד, היא צדקה זה מגיע לי, זה כול כך מגיע לי, היא צריכה לעזוב אותי, מגיע לה מישהו הרבה יותר טוב ממני, מישהו שלא יבגוד בה.
אבל אני לא יכול לתת לזה לקרות, אני יותר מידי אוהב אותה, אני לא יכול לשחרר אותה, להרפות ממנה, אני לא יכול לעשות את זה.
אבל אני לא יכול גם להגיד דבר.
״אני צריכה זמן לעצמי״ היא מלמלתי בבכי, הדמעות שנוזלות מענייה שוברות אותי, הרי הבטחתי להזיל מענייה רק דמעות של אושר, והדמעות שנושרות מענייה היפיפיות לא דמעות של אושר, אפילו לא מתקרבות להיות שמחות באיזה שהיא צורה.
אני רק מהנהן פעם אחת בראשי, הכאב שבלבי עומד בגרוני מקשה עלי לדבר, להתחנן על ברכיי, והדבר הנוסף שעוצר בעדי זה האגו שלי, האגו המקולל שבכלל לא אמור להיות לי איתה!
אני שב על עקבותיי ונכנס אל חדר השינה המשותף שלנו, מביט על המיטה המסודרת והממוצעת, ויודע שהלילה אני לא ישן על אותם הסדינים בגווני חום בהיר.
אני מושך ביד אחת את המזוודה מתחת למיטה הזוגית הגדולה, מזוודה שחורה בדיוק כמו הלב השחור שלי.
אני מנסה להבין את סערת הרגשות העזה שמתחוללת ומתרועממת בתוך גופי, בתוך ליבי, בתוך מוחי.
כול כך קולני בתוך ראשי, עם כול המילים שלא אמרתי, וכול המילים שכן אמרתי, ועכשיו אני טובע בחרטה שלי, כי אני לא יכול לקחת בחזרה את המילים שאמרתי, גם את המילים שלא אמרתי.
אני ממלא במהירות את המזוודה, נשבר עם כול שניה והיא מתמלאת על גדותיה ונגמר במהירות המקום .
אני מוריד את המזוודה לרצפה, הגלגלים מתנגשים על המרצפות הקרות, אני נועל את נעליי במהירות וגורר את המזוודה אל עבר הסלון.
היא עומדת ליד הדלת, הדלת פתוחה לרווחה, וזה כול כך כואב לי בתוך הלב, אני לא מצליח לבין למה עשיתי את הטעות הזאת, ובכלל איך יכולתי לעשות את זה לנועם ולהמשיך בזה?
מוסיף חטא על פשע.
אני נעצר מולה, שיערה היפה נח גולש על כתפייה, אני רוכן מטה מצמיד את שפתיי למצחה הבוער, יש לה חום גבוה.
״נועם תקחי כדור להורדת חום, ואם זה נהיה גרוע תתקשרי אלי״ אני ממלמל את המשפט בשקט, פוסע מבעד לדלת, שפתיי עדיין מעקצצות ממגע עורה הלוהט.
אני מביט בה במבט אחרון, ענייה עצומות בחוזקה, שובל דמעות טרי על גביי לחייה הסמוקות מרוב בכי וכאב, כאב שאני גרמתי.
הדלת נסגרת לאט בקול טריקה עמום , קול הטריקה השקט מהדהד בעוצמה אדירה באוזניי גם שעות ארוכות אחר כך, שעות ארוכות בלעדייה.