לרקוד – פרק 54 (1D)

אביה/זאין

שמעתי דפיקות חזקות על דלת הדירה הקיצו את שנתי ,הרגשתי כול כל מאושרת, שלמה, חיוך שמח דבוק לי לפניי.
הבטתי לצידי על המיטה שכב זאין, עיניו עצומות והוא ישן עם חצי חיוך שעיטר את פניו השחומות והיפות .
ליטפתי את שפתיו בעזרת אגודלי גורמת לו להתעורר משנתו, ״איך זה שאת קמה משינה ואת כול כך יפה, ואני ניראה כאילו מחץ אותי משאית?״ שאל בקול שקט ומאושר, קולו הגברי גורם לצמרמורת לטפס במעלה גבע העירום והחשוף.
״אני לא עד כדי כך יפה, אתה עייף מידי״ מלמלתי בחצי חיוך נבוכה, מודעת לסומק האדמדם שעיטר את לחיי.
״אז אני אוהב את החלום הזה״ מילמל ומשך אותי אל חיקו מעביר את אצבעו על הלחי שלי, על קו הלסת, על שפתיי עד שפניו מתקרבות לשלי והוא נותן לי נשיקה קצרה וחמה.
דפיקות נוספות על הדלת הזכירו לי את הסיבה למה התעוררתי, ״כבר אחזור״ חייכתי אליו ונתתי לו נשיקה קטנה על השפתיים.
קמתי מהמיטה שהסדין הלבן עוטף את גופי העירום, ״אני אוהב אותך יותר בלי השמיכה״ חייך זאין בהתגרות גורם ללב שלי לפרפר בתוך בית החזה, ולסומק להלהיט יותר את לחיי.
הרמתי את החולצה הלבנה של זאין הזרוקה על הרצפה והשחלתי אותה על גופי, החולצה נראתה עלי כמו שמלה והגיע עד לאמצע הירך.
״כבר אחזור״ מלמלתי שוב בחיוך ויצאתי מחדר השינה המשותף שלי ושל זאין, כול אירועי אמש חזרו אלי בשנייה בודדה, מזכירות לי עד כמה מדהים עבר עלי הלילה.
הדפיקות המשיכו לגבור בחוזקה עם כול רגע ורגע, לעזאזל מי זה שדופק כמו משוגע ?
התקדמתי אל הדלת , מסובבת את המפתח בתוך המנעול , ופותחת את הדלת מיד אחר כך ,עמדה מולי מי ולא אחרת אמא שלי.
״מה את עושה פה?״ שאלתי עצבנית ומופתעת ביחד, עצבנית עליה, ומופתעת שהיא גילתה את הכתובת החדשה שלי, הדירה שלי ושל זאין.
״מה שהייתי אמורה לעשות אתמול בערב, תארזי את הדברים שלך אנחנו עוזבות אחר הצהריים!״ אמרה בקול עצבני והחלטי, שום דבר לא יכול להסיט אותה מהאמונות שלה, הדבר היחידי בו אני דומה לה זה ששתינו עקשניות כמו פרד.
״אני לא עוזבת את ניו יורק אמא! אני כבר מעל גיל 18 , אני יכולה לעשות מה שאני רוצה בחיי!״ צעקתי עליה, מטיחה עליה את המילים כמו חצים, וזה לא ניראה שזה מפריע לה בכלל, פניה שלוות, כאילו היא בטוחה שהיא תנצח בסופו של דבר.
״מה כבר כול כך גורם לך להיות נחושה בדעתך?״ שאלה אותי בפנים חתומות, עייני הטורכיז שלה רק השקיפו לעברי כמו נץ, מחכות מתי לתקוף, קולה הבריטי מהדהד באוזניי , מזכיר את המבטא שלי שאבד עם הזמן שאני בניו יורק.
״את באמת לא יודעת? , זה הוא שגורם לי להישאר פה , הלימודים, אור, חשבת שאני יוותר כול כך בקלות, יתקפל ויחזור איתך ללונדון? את טועה אמא! את כול כך טועה! , יש לי פה חיים אני לא מתכוונת לוותר עליהם!״ אמרתי עצבנית , יורה את המילים מפי מבלי לחשוב עליהם , המילים יוצאות הישר מליבי.
״אביה מה קורה פה?״ שמעתי את קולו של זאין, הוא התקדם לעברי לבוש רק במכנס טרנינג שחור .
״אני מקווה שהשתמשתם באמצעי מניעה״ שמעתי את קולה מהדהד באכזריות באוזניי, זה רק הרתיח אותי יותר, זאת לא האישה שזכרתי !, זאת לא האישה שגידלה אותי!
״תארזי את הדברים שלך גברת צעירה, אני עולה על טיסה היום אחר הצהריים, ואת תיהי שמה איתי, אם תרצי בכך או לא״ אמרה בשטף צורם, כמו חודים של חרב הננעצים בליבי שוב ושוב ושוב.
״למה את לא מבינה את זה שאני עצמאית עכשיו? , אי לא חוזרת ללונדון!, אני נשארת פה בניו יורק, עם זאין!״ צעקתי עצבנית , שומעת איך המילים מהדהדים בין הקירות הלבנים שמסביבי.
המבט הרושף מזעם בעיניה רק החמיר, שפתייה הפשוקות מעט בעצבנות, אם להגיד שהיא הייתה רגועה זה היה שקר אחד גדול ואכזרי.
״מה נהיה ממך אביה?, את לא הבת שחינכתי! , אני לא חנכתי זונה!״ היא הטיחה בי את המילים על גבי גופי, והמילים חותכות את בשרי נפשית, מרגישה כול כך פגועה, מבוישת, מבוישת שהאישה שעומדת לפני היא אימי.
״אין לך כול זכות לקורא לה זונה, אין לך כול זכות להתערב בחיים שלה אחרי כול כך הרבה זמן השארת אותה להתמודד לבדה עם החיים בניו יורק, ואין לך שום זכות לקבוע לה את החיים!״ זאין התערב בשיחה ברגע שאימי אמרה את אותם המילים, הקול שלו היה כול כך עצבני וכועס , שאם אני לא הייתי פה היו עוצרים את זאין על תקיפה .
בחיים לא שמעתי את הנימה העצבית הזאת שלו, הוא מעולם לא כעס ככה בכזאת חומרה, לפחות לא שאני הייתי בסביבה.
״זאין היא לא שווה את זה, אל תרד לרמות השפל שלה״ אמרתי לזאין מבוישת, מבוישת בעיקר שהוא צריך להגן עלי מפני אימי, אותה האחת שהביאה אותי לעולם, אותה האחת שגידלה אותי.
״את מדברת על רמות שפל? , הסתכלת על עצמך במראה בזמן באחרון גברת צעירה? , רמות השפל היחידות שנמצאות בחדר הזה אלה את, את הפכת לזונה, יוצאת עם עבריין מפוקפק שאלוהים יודע מה יעשה לך ויזרוק אותך, ישאיר אותך לבד ואז את תראי שתחזרי אלי על ארבע״ אמרה בלי בושה, עינייה יורקות זעם טהור כלפי וכלפי זאין, בחיים לא חשבתי שאני יגיע לסיטואציה הזאת, בחיים לא חשבתי שזה יקרה, במיוחד לא איתה . עם האמא שחשבתי שאהבתי.

*

המילים האלה כול כך הרתיחו אותי, כול כך עצבנו אותי, איך היא יכולה לדבר ככה אל הבת שלה, אל הבת שהיא גידלה בהצטיינות והפכה אותה לבחורה המדהימה שהיא עכשיו, איך האישה הזאת לא רואה את זה, רואה את מה שאני רואה.
״אני מבקשת שתעזבי״ אביה אמרה בקול החלטי, תמכתי עם כול מילה ומילה שיצאו משפתיה, באיזה דרך שהיא תבחר, באיזה מסלול שהיא תבחר לצעוד אני איתה בכול בחירה ובחירה.
״אם אני עוזבת את המקום הזה, תזכרי שברגע שאני הלכתי איבדת כול סיכוי שהוא למשפחה״ אמרה בקול עצבני מעורבב עם שלווה יתרה, השלווה העצבנית הזאת הרתיחה אותי עוד יותר, גרמה לדמי לבעבע בכעס תחת עורי השחום.
איך יש לה את האומץ לבוא ולהציב עובדות?
״ברגע שאת תעזבי אני לא יפסיד משפחה, אני יזכה בה״ אביה אמרה בקול החלטי משלבת את ידיה בשלי, מביטה לעברי ומחייכת חצי חיוך שמנסה להחזיק אותה ואותי ביחד, שלמים.
״המשפחה שלי כאן בניו יורק, לא בלונדון״ היא מלמלה וזאת מהפעמים היחידות שהמבטא הבריטי נשמע ברור בקולה, מבטא בריטי ההופך אותה ליותר יפה, בעייני. אהבתי את המבטא הזה למרות שהיא שנאה אותו.
אימה לא אמרה דבר, שבה על עקבותיה ונעלמה בפתח הבניין, הולכת ונעלמת בתקווה שגם לא חוזרת.
סגרתי את הדלת בטריקת יד קלה, ובמהירות אביה נפלה בוכה בין זרועותיי.
הצמדתי אותה לחיקי הקשיח, ״אל תתני למילים שלה לזחול אל מתחת לעורך, תתעלמי, הדרך הכי טובה, זה להתעלם כאילו ולא הייתה״ התחלתי לעודד אותה, כמו שאני עושה כול הזמן שהיא נשברת ומתפרקת לי בין הידיים.
״כול המילים האלה לא מעידים על אהבה, רק על דבר אחד – על שנאה, ואם היא לא יכולה לקבל את ההחלטות שלך, היא לא יכולה לקבל אותך״ הוספתי על דבריי, בעקיפין אני מדבר עלי, אם היא לא יכולה לקבל את ההחלטה שהבת שלה יוצאת עם עבריין, עבריין לשעבר, היא לא יכולה לקבל את הבת שלה כמו שהיא, ובעניי היא מדהימה.
״אני אוהב אותך״ אמרתי את המילים היחידות שעלו במוחי, המילים היחידות שהדהדו בליבי, המילים היחידות שמצליחות לעלות חיוך על פנייה בכול שניה ובכול שעה של היום, גם עם השעה האפלה ביותר.
היא הרימה את מבטה לאט אל פני, חיוך קטן מרוח על שפתייה העבות והוורודות טיבעיות, עיינה החומות הנוצצות דמעות הביטו הישר אל תוך עייני.
הרמתי את ידי מניח על הלחי שלה, מלטף בעזרת אגודלי את לחייה ומוחה את שובל הדמעות הטרי, עובר על אפה הקטן, שפתייה היפות ונותן לידי להרפות לצידי גופי, מניח אותם על מותנייה הצרות ומושך אותה אל הגוף שלי כמה שיותר קרוב.
עינייה לא עזבו את עיניי, ופנינו קרובים בסנטימטר בודד ויחיד, ״תנשק אותי כבר אדיוט״ לחשה בשקט עם חצי חיוך קטן ומושלם, גורמת לי לגחך בשקט לפני שאני מצמיד את שפתיי לשפתייה העבות והרכות, מתוקות כול כך ומלטפות, אני אוהב אותה, אני אוהב כול סנטימטר וסנטימטר שבה.
אני כול כך אוהב אותה.