לרקוד – פרק 50 (1D)

אביה/זאין

דפיקות על הדלת הראשית של הבית העירו אותי משנתי הרדופות חלומות לקראת מופע הסיום בבית הספר השבוע, כבר כמה ימים שאני וזאין לא עשינו חזרות בגלל כול מה שקרה מסביב .
אימו של זאין נסעה מהעבודה לשבועיים לניו מקסיקו לאחר שקודמה ממארחת מסעדה למנהלת ראשית .
קמתי בשקט לאט מהמיטה הזוגית של זאין שעכשיו אני חולקת אותה יחד איתו .
הבטתי מבט מהיר על זאין הישן , שינתו ניראתה עמוקה והרעש של המיטה הנמתחת לא העיר אותו משנתו למזלי.
יצאתי מחדר השינה המשותף שלנו והתקדמתי אל עבר דלת הראשית של הדירה , השבוע אני וזאין צריכים לחפש אחר דירה זולה פה באזור .
הבטתי דרך העיינית של הדלת בתהיה מי מתקתק בשעה כזאת מאוחרת של הלילה, הופתעתי נורא לגלות את אור מהבעד השני ומיהרתי לפתוח עבורה את הדלת עץ החומה .
״אור!״ קראתי מופתעת כשפתחתי לפניה את הדלת מזמינה אותה להיכנס פנימה מבעדה , היא נכנסה בצעדים רועדים, כולה הייתה רטובה מכף רגל ועד ראש בכלל לא הבחנתי שיורד גשם בחוץ .
היא נכנסה פנימה ואני סגרתי אחריה את הדלת , ״מה קורה ?, מה את עושה פה כול כל מאוחר ? , באת לבד ? , איפה נייל?״ המטרתי עליה מטח של שאלות בלי לתת לה מרווח של זמן לענות בניהם, רק עכשיו שהבטתי בפנייה ראיתי שהיא בכתה מכך שעיינה היו אדומות ונפוחות , ״הכול בסדר?״ שאלתי מודאגת נורא למראה פניה הכחושות והכואבות , היא הנידה את ראשה לאט ודמעות זרמו על גבי לחייה מחדשות את השובל היבש.
״אור מה קורה?״ שאלתי כבר חסרת סבלנות היא פשוט התקדמה לעברי וחיבקה אותי חזק , ציפורנייה התחפרו בבשרי למרות שלא היה לי אכפת , היא נפלה מטה לאט על הרצפה מושכת אותי יחד איתה לשבת בשיכול רגליים על המרצפות הקרות נשענות ליד הקיר שהיא פורצת בבכי ויבבות רמות בין זרועותיי .
זה הפחיד אותי לעזאזל , לא ידעתי מה לומר ,להגיד , או לעשות ,׳אולי היא רבה עם נייל׳ חשבתי לעצמי כאחת מאלפי אופציות אפשריות .
״אביה״ היא התחילה לגמגם תוך כדי הבכי , ידיה מתחפרות חזק יותר בבשרי בידיי , עיינה החומות בהירות מבריקות מן הדמעות שלא הפסיקו לזרום בשטף .
״מה קרה?״ שאלתי אותה בקול הכי מנחם שלי , הסקתי לבד שככול הנראה היא רבה עם נייל ובאה לכאן לפחות עד שישלימו .
אבל המילים הבאות שיצאו מבעד לפיה השאירו אותי כול כך בהלם , פעורת פה לרווחה , עייני נפערו בשוק טוטאלי , ״התינוק…הוא נפל״ מלמלה בשקט כאובה כול כך עם כול מילה ומילה היוצאות מבעד לשפתייה החשוקות והוורודות , הנפוחות מרוב בכי .
״מה ?!, איך לעזאזל זה קרה?״ שאלתי מופתעת נורא , בשוק ממה שהיא סיפרה לי , מופתעת יותר מכול הסיפור שהיא החלה לספר לי .

הייתי בהלם נורא , לא ידעתי מה להגיד, לא ידעתי איך אני אמורה לתמוך בה ולהבטיח לה שהכול יהיה בסדר אם אני לא יודעת איך ההרגשה , המחשבה ההיא ,שהיא ונייל רבו זה רק בלשון המעטה למה שבאמת קרה , זה פשוט השאיר אותי פעורת פה מרום הלם , וחסרת מילים כולשהם .
רק ליטפתי את גבה ושיערה הרטוב שטפטף לשלולית מסביבה , יבבותייה הדהדו בדירה בקול רם והופתעתי איך זאין עדיין לא התעורר מהרעש .
״יהיה בסדר״ ניסיתי לנחם אותה באיזה שהיא צורה , ואת האמת , לא האמנתי שאחרי דבר כזה אפשר להיות בסדר , אחרי שמאבדים את התינוק שגדל בבטנך, הבכור , הראשון , שהוא פשוט מת.
לא ידעתי מה להגיד , לא ידעתי מה לומר, או באיזה שהיא דרך עלי לנחם אותה , רק הסתפקתי בצמדי מילים מדי כמה דקות תוך כדי הליטופים בגבה, ״היה בסדר״ , ״תיהי חזקה״ , ״הכול היה בסדר״ הבטחתי לה פעם אחר פעם לשווא וכול כמה דקות פרץ הדמעות שוב זולג מענייה החומות בהירות .

זה כבר שעות שהיא יושבת בין זרועותיי ובוכה בכי קרוע לב, יבבותיה מהדהדות בין קירות הבית הלבנים בשקט , הרגשתי את הכאב שלה , רציתי לבכות ביחד איתה, קשה לי לראות את החברה הכי טובה שלי בוכה , נשברת , וזה לא בגלל דבר קטן , התינוק שלה , העובר שהתחיל להתפתח בבטן שלה , נפל , מת .
זה לא משהו מובן מאליו , זה לא משהו שאפשר להתגבר עליו אחרי שעה , שעתיים, גם לא יום , יומיים .
באיזה שהוא שלב היבבות שלה החלו לגווע עם מסך הדמעות הזורם על לחייה הסמוקות , ידייה לאט לאט השתחררו מידיי ציפורניה יוצאות מבשרי .
זה לא היה לי אכפת , היא יכולה לקרוע לי גם את העור אם היא רוצה , אני אתן את כולי בשבילה , החברות שלי עם אור היא הדבר הכי חשוב לי , קודמת להכול, ואני יעשה הכול שהיא תיהיה מרוצה , שמחה, מאושרת וחייכנית .
אבל לרפא את המצב הזה אני לא חושבת שאני יצליח , אהיה מסוגלת , אני לא מבינה מה היא עוברת עכשיו, אני לא יודעת מה היא רמת הכאב כל כך .
אני רק מתגעגעת לימים שעברו , שזה היה רק אני ואור בדירה הקטנה שלנו, לומדות, עובדות , ומנסות לשרוד את חיי הכלכלה היקרים של ניו יורק .
הימים ההם ניראים כמו הדובדבן שבקצפת, ועכשיו בשביל אור זה יותר כמו תחתית הקערה המלוכלכת .
״איפה השירותים?״ היא סוף סוף פתחה את פיה לאחר שעות ארוכות של בכי , קולה שבור כול כך , הרוס נורא, רועד עם כול מילה ומילה , זה שבר אותי לגמרי, קשה היה לי לראות אותה במצב הזה.
״סוף המסדרון שמאלה״ מלמלתי לעברה וקשה היה לפספס את הדאגה בקולי, את הרעד , את החרדה , גם לי זה כאב ,כאב נורא על האובדן של אור החברה הכי טובה שלי .
היא קמה לאט מן המרצפות הקרות עליהן ישבנו , קמתי גם אני לאט אחריה, היא התקדמה ברגליים כושלות ורועדות צעד אחד צעד אל עבר חדר הרחצה, רגלייה מאיימות להפיל אותה שוב על הריצפה הקרה , לבסוף היא מגיע אל חדר הרחצה נעלמת אחרי הדלת והדהוד המנעול הנסגר מהדהד ברחבי הבית השקט.
התקדמתי אל עבר המסדרון , נכנסת אל תוך החדר המשותף שלי עם זאין , הוא עדיין ישן שינה שלווה , לא מודע לכלום, לא לכול מה שקורה .
״זאין״ ניערתי קלות את כתפו הרחבה והחסונה, ״זאין תתעורר״ אמרתי טיפה בקול רם יותר וניערתי חזק יותר את כתפו.
עיניו נפקחו לאט , הוא ניראה כול כך עייף ומותש, ״אביה אני עייף״ מלמל והתהפך אל צד השני כדי לישון , ״לעזאזל איתך״ מלמלתי בשקט , אובדת עצות איך להעיר אותו עכשיו .
״זאין אני לוקחת סיגריה״ אמרתי בשקט מנסה את מזלי , ״שלא תעיזי״ הוא התעורר מיד תופס בידיי ומקריב אותן אל החזה שלו .
״לא התכוונתי. רק רציתי להעיר אותך זה חשוב״ אמרתי לו בקול שקט , הוא הביט עלי מבולבל ועייף , ידו נשלחה אל מתג מנורת הלילה והדליק את האור שהאיר באור קלוש את החדר .
״מה קרה?״ שאל מודאג עיניו סרקו את מבטי בנסיון לגלות משהו , אבל אכזבה מילאה אותו כשלא הצליח לגלות דבר.
״אור כאן״ מלמלתי אליו , לא יודעת בדיוק איך להתחיל את הסיפור ההזוי , והכול כך קשה שעבר על אור ונייל בלילה הקשה הזה .
״למה היא נמצאת פה ? , גם נייל כאן?״ שאל אותי מבולבל עוד יותר , גבותיו מכווצות.
״זאין , אור ונייל היו מקודם בבית החולים, התינוק נפל״ אמרתי חושקת שיניים, זה כאב לי גם כול כך , ואי אפשר לתאר את הכאב של אור .
״מה?!״ אמר מופתע כול כך , עיניו התתרחבו בהפתעה ופיו נפער מעט , הוא ניראה כול כך מבולבל , כאוב, כולם התרגלו לרעיון שאור הולכת ללדת בעוד מספר רב של חודשים , ושהיה להם תינוק.
״היא רבה עם נייל, היא נמצאת פה עכשיו״ אמרתי לו ברעד קל , הוא תפס את ידי ומשך אותי לחיקו , ״זה בסדר״ מלמל אלי , זה כאב לי , זה כאב לי כול כך כאילו הכרתי את התינוק הזה במשך שנים .
״אור , היא שבורה״ אמרתי מגמגת , את קולי עיטר הרעד , לא ידעתי מה לעשות, איך לנחם אותה, לעזור לה .

*

״תשארי פה איתה , אני ילך לנייל הוא בטח הרוס״ אמרתי לה במלמול חושב, זה היכה בי כול כך חזק והשאיר אותי בהלם רב , פעור פה ונורא מבולבל .
׳איך לעזאזל הדבר הזה קרה?׳ זה המשפט היחידי שהעסיק את ראשי .
היא הנהנה לאט כשקמתי מהמיטה , מדביק נשיקה חמה למצחה ואז נושק קלות לשפתייה העבות והוורודות,השפתיים שלה כול כך ממכרות שגורמות לי לשכוח לרגע מה הייתי אמור לעשות.
״זאין זה לא הזמן״ היא מלמלה בשקט ששפתינו עדין צמודות , הנהנתי לאט נותן לה עוד נשיקה קטנה על הלחי קרוב לשפתיים הממכרות שלה , והלכתי אל עבר הארון , לובש מהר מכנס טרנינג שחור וגקט תואם , ממהר לנעול את נעלי הספורט שלי , לחטוף את קופסאת הסיגריות יחד עם המצית וצרור המפתחות שלי ולצאת מהחדר לתוך הדירה, העפתי מבט מהיר על דלת חדר הרחצה הגדול בדירה והנעול, אור בוודאי נמצאת שמה .
התקדמתי אל הדלת ומיהרתי לצאת מבעדה , לצאת מהבניין השקט בשעות לילה מאוחרת אלה ולעלות על הפרארי האדומה והרעוותנית שלי .
לחצתי על דוושת הגז ממהר לנסוע אל עבר הדירה של נייל , הוא בטח עכשיו שיכור כול כך ושבור נורא .

הגעתי לדלת דירתו הבהירה , מביט בשלט שהוא ואור תלו לפני מספר ימים קצרים , ׳כאן גרים אור ונייל׳ .
הנחתי את ידי על הידית הכסופה , מושך אותה מטה ומגלה למרבה הפתעתי שהדלת פתוחה .
נכנסתי לתוך הדירה , ״נייל?״ קראתי בשמו , קולי מהדהד בין קירות הדירה הדי גדולה .
שום קול ושום עונה , נכנסתי לתוך הדירה בשקט , עובר ליד הסלון וליד המטבח , אף אחד לא נמצא שם , נכנס לתוך המסדרון הקטן ואל תוך חדר השינה .
מגלה את נייל בפינת החדר בבוקסר בלבד ובין ידיו בקבוק זכוכית גדול של וודקה , ידעתי שאני ימצא אותו שיכור.
״נייל״ קראתי בשמו , כאב לי לראות את החבר הכי טוב שלי במצב הזה.
״החיים שלי נהרסו, אור עזבה אותי, הילד שלי מת, אני צריך למות גם״ הוא מלמל בכאב וקשה היה לפספס את ריח האלכוהול שמילאה את כול החדר .
הלכתי להתיישב לידו על הרצפה, ניסיתי לחשוב מה להגיד לו, בחיים לא ראיתי את נייל במצב הזה, שבור כול כך, בוכה, שיכור וכאוב.
״נייל אור עדיין אוהבת אותך, היא רק זקוקה לקצת זמן לעצמה…״ התחלתי לומר לנייל אבל הוא קטע את דבריי בהינף יד , ״שום דבר ממה שתגיד עכשיו לא ינחם אותי זאין, בבקשה תן לי להישבר בשקט , אתה יכול להישאר פה רק אל תפריע לי״ אמר בקול חשוק מכאב, עיניו הכחולות שהביטו לעברי השקיפו כאב , עצבים, רחמים, נטישה, הוא הצמיד את פיית הזכוכית לשפתיו לוגם עוד מהוודקה שהתחילה להסריח את החדר .
הוא הגיש לי את הבקבוק בידיו , שואל ללא מילים אם אני רוצה להשתכר ביחד איתו , חטפתי את הבקבוק מידיו לוגם מהמשקה האלכוהולי שיורד במורד גרוני ומחמם את ביטני , שוכרות תמיד נותנת הרגשה טובה , בגלל זה נייל משתמש בזה לעיתים כשהוא רוצה לברוח ממשהו, לשכוח משהו .
אבל הפעם אני לא בטוח עד כמה זה יעזור לו לשכוח , עד כמה זה יעזור לו לברוח מהמצב .
החזרתי לו את בקבוק האלכוהול הגדול, מוציא את קופסאת הסיגריות מכיס מכנס הטרנינג השחור שלבשתי.
מוציא שתי סיגריות מהקופסה הלבנה ומגיש אחת לנייל שחוטף אותה במהירות מידי , את הסיגריה השניה דחפתי לפי אוחז אותה בין שפתיי .
הוצאתי את המצית השחורה והחדשה שלי מהכיס , אחרי שנייל זרק את הישנה לפני מספר שבועות מחלון הדירה הישנה של אביה ואור .
הדלקתי את הלהבה החמה שהאירה במקצת את החדר החשוך והקרבתי את הלהבה לסיגריה שבין שפתיי מדליק אותה במהירות ועובר להדליק את הסיגריה של נייל שבין ידיו והוא ממהר לדחוף אותה לפיו .
הדבר היחידי שטוב בסיגריות זה תחושת הרוגע שזה נותן , אחת מהסיבות למה אני מכור .