לרקוד – פרק 27 (1D)

קמתי בבוקר כמו בשיגרה של כול יום מהשעון המעורר המצפצף והרועם שלי המקיץ את שנתי הטרופה , כיביתי אותו במהירות הבזק וקמתי לישיבה זקופה על המיטה הרכה .
כנראה שבאיזה שהוא שלב בלילה הארוך האפל והמלא מחשבות שלי נפלתי לשינה עמוקה בלי לשים לב לכך .
לאט לאט הכול חזר לראשי כמו בומרנג דוקרני שננעץ במרכז מחשבותיי הקודרות על כול מה שקרה אמש .
זה לא עזב אותי לרגע אחד , גם כשהתלבשתי והתארגנתי ליום נוסף ומייגע בבית הספר לאומניות .
לבשתי טייץ בצבע סגול בורדו כהה , חולצה לבנה עם סמל בית הספר לאומניות עליה , לרגליי נועלת נעלי ספורת גבוהות לבנות של החברה – אדידס.
סירקתי את שיערי , משאירה אותו שמוט כמו וילון סטן שחור פחם על גבי חלק וארוך.
תליתי את תיקי התכלת בהיר על הכתף , אפילו לא טורחת לבדוק אם כול הדברים שלי בפנים כמו שאני עושה בכול יום בבוקר .
יצאתי מחדרי אחרי שסגרתי את כול החלונות הפתוחים עוד מליל אמש , יצאתי אל המסדרון הקטן מעיפה מבט קל אל עבר חדרה של אור הדלת פתוחה ושום רעש לא בוקע מבפנים .
הנחתי את תיקי לרגע ליד דלת חדר הרחצה המשותף שלי ושל אור , ונכנסתי פנימה ברגליים כושלות .
שטפתי את פניי במים קרירים כדי להתעורר לגמרי , צחצחתי את שיני הלבנות וירקתי את המים מסלקת את הטען המר של המשחה מפי .
ניקיתי אחרי את כול הבלגן שעשיתי ויצאתי מחדר-הרחצה לוקחת את תיקי מעל הרצפה ליד הדלת ופוסעת באיטיות למטבח .
אור כמו תמיד ישבה שמה עם שתי כוסות קפה , שלה לוז אגוזים והיא לגמה ממנו באיטיות , ולי נס חם מלא בקפאין .
היא הבחינה בי ולא אמרה דבר רק לקחה את הקפה שלה , תולה את התיק הכחול מבריק שלה על כתפה , ויוצאת מהבית בלי לומר דבר , אפילו המילים ׳בוקר טוב׳ לא יצאו מבעד לשפתייה המרוחות באודם אדום , ׳היא שונאת אותי׳ .
וויתרתי על הנס שלי , משאירה אותו בדיוק באותו המקום שאור הניחה ויוצאת מהבית אחריה , נועלת את הדלת וזורקת את הצרור הכסף לתוך התיק שלי .
מיהרתי לרדת במדרגות הבניין ולצאת ממנו אל עבר החניות , אור עמדה ליד השברולט האדומה כהה שלי ליד דלת הנוסע לצד הנהג וחיכתה לי .
לא החלפנו בנינו שום דבר , אפילו לא מבטים מלאים משמעות , פשוט שקט צורם , נמנעות מלהביט אחת בשנייה .
פתחתי את הרכב מחליקה באיטיות אל מושב הנהג מניחה ליד רגליי את תיק הבית ספר העמוס שלי .
הבחנתי מזווית עין את אור נכנסה למושב הנוסע מבלי לומר דבר רק משעינה את ראשה על החלון ועוצמת את עיינה בעייפות .
סגרתי את דלת המושב שלי והתענתי את הרכב , קול המנוע התעורר לחיים בשאגה שקטה קוטעת את השקט הצורם כול כך ביני לבין אור .
נכנסתי להילוך אחורי ויוצאת מהחנייה ליד הבניין , נוסעת אל עבר יום לימודים ארוך ומעייף .

חששות מילאו אותי מכול עבר , מכול פינה לוחצות ומהדקות אותי לתוך עצמי בפחד לא הגיוני .
זאין עדיין לא הגיע , כמו תמיד הרגל תמיד נשאר הרגל . הוא מאחר .
דלתות הסטודיו הכפולות נפתחו , חיוך קל עלה על פניי לראשונה היום , ציפיתי לראות את זאין פוסע מבעדם של הדלתות הכפולות .
אבל חיוכי צנח בדיוק כמו ליבי , אנדרו נכנס עם חיוך , כמעט שחכתי את ההודעה שלו מאמש . כמעט .
הוא ניראה טוב , הוא הלך ישר ולא ניראה שהרגע הבריא מסדק ברגל .
״היי אביה״ חייך אלי , חיוך מאולץ עלה על פניי כשהרגשות והדמעות מתחילות לגאות בעייני בלי שאני ארצה בכך , איגרפתי את ידיי משתלטת על הרעד הנסתר שפקד אותי , עוצרת את הדמעות מלזלוג.
זה כאב לי כול כך , הכול כאב לי , במיוחד הלב .
״אני מניח שלא הפסדתי הרבה מאז שעזבתי?״ אמר שואל מניח שתי ידיים על מותניו , הוא היה לבוש בטייץ שחור , וחולצה לבנה פשוטה , כול הבנים הרוקדים בבית הספר הזה יש להם טייץ.
התרגלתי לראות את זאין במכנסי טרנינג שהיינו מתאמנים , והטייץ הזה גרם לי לחייך בהומור בצורה מוזרה .
בלעתי את רוקי לאט כשנזכרתי בזאין , הוא אמור להגיע ׳לעזאזל׳ קיללתי בתוכי שוב ושוב ושוב ושוב .
׳מה אני אמורה לעשות עכשיו?׳ השאלה התרוצצה הלוך ושוב בתוך ראשי .
דלתות הסטודיו הכפולות נפתחו שנית , והפעם זיהיתי אותו פוסע לתוך הסטודיו סיגריה בפיו כמו תמיד וליבי מדלג על שתי פעימות הכרחיות ואני כמעט מתעלפת לעיניהם . כמעט.
מבט מבולבל עלה על פניו של זאין כשראה את אנדרו בתוך הסטודיו , ״נמשיך מאיפה שהפסקנו?״ שמעתי את אנדרו קורא באוזניי מתעלם לגמרי מזאין שהתקרב לעברינו .
זאין ניגש לעברי נעמד לצידי ליד אנדרו , נושק לשפתיי קצרות ומבולבל לגמרי .
״היי אני אנדרו , השותף של אביה בחזרות למופע , אתה החבר שלה?״ שאל אנדרו את זאין עם חיוך מנסה להיות נחמד כלפיו .
״למעשה…״ זאין התחיל להגיד בטון קשוח , אבל מיד עצרתי אותו בהינף יד , ״כן , זאין תכיר זה אנדרו״ אמרתי לזאין עם חיוך מתנצל מרגישה כול פעימה של ליבי עם כול תזוזה שזאין עושה ולוחץ לאנדרו את היד . הוא יצא מיד אחר כך בלי לומר דבר לאף אחד מאיתנו , הסיגריה חוזרת לפיו והוא נעלם מבעד לדלתות הסטודיו הכפול.
המשכתי לקלל את עצמי מבפנים שוב ושוב , ׳לעזאזל!׳ שוב ושוב , שוב ושוב חוזרת על המילה היחידה כמו פטיפון בתוכי.
״הוא ניראה טיפוס… נחמד״ אמר אנדרו פוסק בקול שמנסה להיות נחמד לעברי , ״איפה מצאת אותו במרוצי רחובות לא חוקיים?״ התבדח אנדרו ואז הביט לפניי אחרי שניתק את מבטו מהדלת אחרי שזאין יצא בסערה .
״זה לא עניינך איפה מצאתי אותו״ אמרתי נוקשת חושקת את שייני בחוזקה ומדליקה את השיר שעליו עבדתי עם זאין שעות ארוכות .
״הרמה , סיבוב , קפיצה , יד מושכת למטה, הרמה , והפלה״ אמרתי לאנדרו משתמשת באותם המילים שהייתי אומרת לזאין כדי שיבין את כול המונחים.
אנדרו הביט עלי בפנים מבולבלות כול כך, ״אני לא טיפש את יודעת״ אמר לי והכין את עצמו לריקוד .

ניסינו לרקוד יחדיו , זה פשוט לא הלך טוב כמו שזה היה הולך עם זאין , הוא היה מהיר וחלק מידי בתנועות כי הוא למד בלט לעומת זאין , והייתי רגילה לתנועות הקשות , לידיים השריריות יותר של זאין .
״זה פשוט לא הולך טוב!!״ צעקתי בעצבים את מחשבותיי אל חלל הסטודיו גורמת לאנדרו להביט עלי בפעם-המי-יודע-כמה בבלבול .
״אני לא מבין את התנועות המגוחכות להפליא שעשית פה , חשבתי שאנחנו רוקדים בלט! לא מחול מודרני״ אמר אנדרו ספק עם עצבני , מבטו קר ומבולבל כמו כול החזרה הזאת .
הוא העביר יד בשיערו השטני הכהה , מזכיר לי את ההרגל העצבני של נייל להעביר יד בשיערו המחומצן והבלונדיני בכול רגע .
״זה מאוחר מידי לשנות , זה הריקוד שעליו התאמנתי במשך החודש האחרון תצטרך להדביק את הקצב!״ אמרתי לו עצבנית , נזכרת באותם השעות שאני וזאין היינו רוקדים במשך שעות את אותם התנועות , נותנים למוזיקה לדבר מבעד לשפת הגוף ופשוט שותקים .
״אביה אני מצטער אבל אני לא החבר שלך!״ צעק עלי בקול קר גורם לי לקפוא כמו פסל קרח , לחיי הסמיקו והלהיטו מעט , ״אני לא הוא , אין לי את השרירים הגדולים שלו, את הידיים החזקות שלו , אני לא יכול לחכות את התנועות שלו , ובטח שלא להחליף אותו ,אחרי כול הזמן הזה שעשית איתו חזרות!״ אמר לי אנדרו שולח חץ מורעל עם כול מילה שאומר הישר ללבי הפועם בכאב ממילא .
״סליחה?״ שאלתי מבולבלת נורא , בעיקר מובכת כול כך מכול מה שקרה , הוא נאנח בשקט ושם את שתי ידיו על מותניו מטיל אחורנית את ראשו בייאוש.
״את צודקת , זה לא הולך . כדי שתחזרי להתאמן עם החבר שלך ותופיעי איתו, אני לא חושב שאני יצליח ׳לעמוד בקצב׳ במיוחד לא שלו״ אמר אנדרו בקול מלא יאוש וגלגל עיינים חומות דבש הנוטות לזהוב כהה , הוא לקח את התיק שלו ויצא מבעד לדלתות הסטודיו הכפולות , משאיר אותי לבדי בתוך הסטודיו הגדול והריק המומה לגמרי.
מרגישה בודדה במערכה שלמה וארוכה , ריקנות ממלאת אותי מכול עבר ורק אז אני קולטת.
׳אני לבד׳.

*

היא יצאה מבית הספר שלה , נשענתי על הרכב שלי מחכה לה שתסיים את האימון שלה להיום שלמרבה הפתעתי היה קצר בהרבה מהאימונים שלנו , בזמן הזה מחסל סיגריה אחרי סיגריה , שואף את החומר אל ראותיי ונושף החוצה את העשן הסמיך והלבן .
זאת הסיגריה הרביעית שלי בחצי השעה האחרונה , נושף החוצה את העשן וזורק את הבדל כשאני מבחין בה .
זה עיצבן אותי כול כך כול מה שקרה , אנדרו הזה מי שזה לא יהיה חזר ועכשיו היא השליכה אותי כאילו הייתי רק אשפה זה שרט את ליבי על השריטה שבמילא כבר יש שמה ופגעה בי בחוזקה עד עמקי נשמתי.
היא לא הבחינה בי בכלל , עיינה היו נעוצות במדרכה האפורה וראשה מושפל מטה , תפסתי את ידה בחוזקה מצמיד אותה באגרסיביות אל החזה שלי .
״מה זה אמור היה להביע?״ שאלתי עצבני את אביה שנבהלה לרגע ומבטה התרכך מרגע לרגע כשהבחינה וזיהתה אותי .
״אני מצטערת״ אמרה ודמעות בוגדניות זלגו על לחייה , זה היה נראה שהיא עצרה אותם במשך זמן ארוך מלזלוג על פנייה היפות והרכות .
״את פשוט , השלכת אותי ! זרקת אותי!, כאילו כול האימונים והחזרות שעשינו עד עכשיו היו שום דבר , במיוחד מה שקרה אחרי שהברזתי לנייל , בשביל לעשות חזרה איתך!״ אמרתי לה קולי עולה באוקטבה אחת יותר מהנורמה והעצבים מילאו אותי מכול עבר סוגרים עלי ודוחקים אותי לקצה . קצה השפיות והדעת.
״אני מצטערת , אני לא ידעתי שהוא יחזור, הוא היה פצוע!״ נסתה להגן על עצמה בכול מחיר , מספקת לי תירוצים שלא עניינו אותי בשיט , היא פשוט נטשה אותי וזה סוף הסיפור .
״הוא במילא פרש!״ אמרה לי שבורה הדמעות ממשיכות לזלוג על לחייה בזרם שוטף , דמעה אחרי דמעה ולבי נשבר לחתיכה אחרי חתיכה , שחררתי את האחיזה שלי בה והיא לקחה צעד אחד אחורה מייצבת את עצמה כדי שלא תיפול מהדחיפה המעט אגרסיבית שנתתי לה ששחררתי אותה מאחיזתי , היא נפגעה מכך אין ספק , אבל אני נפגעתי ממנה עוד יותר , וכנראה שהעצבים דחקו אותי לקצה , ונפלתי ממנו.
״כנראה ששתתחילי לחפש לך בן-זוג חדש לחזרות , אני פרשתי״ אמרתי לה בעצבים פונה אל עבר הרכב האדום ספורט שלי ופותח את הדלת שבצד מושב הנהג .
המילים הבאות שהיא הוציאה מפיה שברו אותי ומרטו את עצביי כול כך, ״אני ידעתי את זה כול הזמן הזה , אתה לא רצית את זה , עשית את זה בכוח כי הצעת ומשם אין דרך חזרה , את רק חיפשת פרצה בהכול כדי שתוכל לפרוש , אתה תמיד פורש! אתה טיפוס שפורש מהכול!״ היא צעקה עלי עיינה רושפות זעם וכאב , וזה הרתיח אותי כול כך , המילים שלה כמו קליעים בלב שלי שגורמים לי לדמם נפשית מכול העניין הזה .
״כנראה שאת צודקת , אני אחד שפורש״ אמרתי לה בקול שקט נכנס לרכב שלי , נכנס להילוך אחורי ולוחץ על הגז בחוזקה נוסע משם במהירות של 150 קמ״ש .