לרקוד – פרק 25 (1D)

גם הפרק הזה יתחיל מנקודת המבט של אור ואחרי הכוכבית ימשיך מנקודת המבט של נייל .

אביה סוף סוף הפשירה לאחר דקות ארוכות מהקיפאון שקפא בו כשראתה את נייל , סוף סוף מתעשתת על עצמה ונכנסת לתוך הדירה בלי לדבר איתי , לומר משהו , או לפתוח בנושא שיחה .
שמעתי את טריקת הדלת המעומעת של חדרה , העדפתי לא להפריע לה .
ישבתי עדיין על הספה המומה כול כך ממה שקרה , מהסיפור של נייל , איך אביה קשורה ברובו , וזאין ששבר את מילתו לנייל .
הדבר היחידי שלמדתי בחיי , שלשבור מילה שהובטחה , לשקר ולא לספר את האמת זה הדבר הכי גרוע שבן אדם יכול לעשות . וזה מה שזאין עשה לנייל אחרי שהם חברים הכי טובים כבר כמעט 10 שנים .
באיזה שהיא צורה כאב לי , כאב לי שאביה בלי כוונה הפרידה בין החברים הכי טובים .
היא לא התכוונה לכך , היא לא רצתה שזה יקרה וזאין אשם ברובו , אבל בצורה עקיפית היא כן גרמה לכך .
חשבתי על נייל מלפני כמה רגעים , כמה הוא היה שבור כול כך ומצולק נפשית , קולו שדיבר נשבר עם כול מילה ומילה שהבליחה מבעד לשפתיו , והוא שפשף את עיניו הכחולות בהירות כול כמה רגעים כדי לעצור את הדמעות מלפרוץ .
זה כאב לי , כמה שלא הייתי קשורה לסיפור הזה כאב לי כול כך על כול אחד מהם .
על אביה שבלי כוונה נקלע לריב בין חברים הכי טובים .
על זאין ששיקר בגלל השד-יודע-למה , ועל כמה שהוא בטח מצטער על מה שעשה , ושבר את המילה שהוא נתן לנייל .
ובעיקר על נייל , שנשבר כול כך מכול הסיפור הזה , על ההרגשה של נעיצת סכין באמונו , והרסה את הסיכוי שלו לצאת מעולם ההימורים .
בנוסף כאב לי עלי , כמה שלא הייתי קשורה אל הסיפור הזה בכול זאת הכול כאב לי וגרם ללבי להתכווץ .
קמתי לאט מהישיבה הקפוצה שלי על ספת העור השחורה שבדירה המשותפת שלי ושל אביה , פוסעת ברגליים כושלות אל עבר חדר השינה שלי ועוברת על פני החדר של אביה בדרכי . דלת חדרה סגורה ולבטח נעולה , וויתרתי על הנסיון לדבר איתה , שום דבר ממה שהיא תגיד לא תעזור כי מהבעת הפנים המבולבלת שלה הבנתי כמה שהיא לא מבינה שום דבר ממה שקורה ואיך הכול בצורה כולשהי מתקשר אליה .
נכנסתי לתוך חדרי החשוך , אפילו לא טורחת כדי להדליק את האור שבחדרי , כנגד הפעמים הקודמות סגרתי את הדלת אחרי מסובבת לאט את המפתח במנעול ונועלת את הדלת מעץ בהיר .
נשכבתי על המיטה הרכה , הסדינים הסגולים בהירים קרירים בגלל החלון הפתוח שבחדרי ולבפנים רוח קרה נושבת.
חלצתי מעל רגליי בבעיטה את נעלי-הבית הפרוותיות שלי , זוחלת אל בין מצעי המיטה הסגולים והקרים ומתקפלת לתנוחה עוברית כדי לשמור על החום גוף שמתחיל לחמם אותי תחת מעטה השמיכות .
במהירות מצאתי את עצמי נרדמת לשינה רדופה עם חלומות שבכלל לא רציתי לחלום עליהם .
ובכולם – נייל נמצא משחק את התפקיד הראשי .

*

ישבתי בתוך הדירה שלי בשקט , אני גר פה לבד למזלי ככה שלא היה אף אחד להפריע לי בקו המחשבות העמוק שלי.
ישבתי על ספת הבד הכחולה החדשה , נאנח לתוך משענת הספה שכוס אלכוהול בידי , עם האלכוהול הזורם בעורקיי להעלים את הכאב הפועם בלבי .
זה לא העלים את הכאב , זה הגביר אותו מרגע לרגע והרגשתי נבגד יותר מאי פעם בחיים האומללים שלי .
התחלתי לחשוב על שרשרת האירועים שגרמה למה שגרמה , על היום הזה שאני וזאין שיחקנו כדורסל וזכינו כול אחד ב1,500 דולר .
איך הארי התלהב לפרוץ ולגנוב מכונית עם אזעקה ואני וזאין החלטנו למתוח אותו ועודדנו אותו לפרוץ אותה , רעש האזעקה הצורמת שעד עכשיו מהדהד באוזניי התחילה לזעוק בקול וברחנו בריצה מהאזור .
רצים ישר אל מול בית הספר לאומניות בו אביה ואור לומדות בשנה האחרונה שלהן, איך זאין והארי מתחילים לזרוק אחד על השני אבנים עד שאחד מהאבנים פוגע בחלון נמוך של בית הספר .
הארי ברוב טיפשותו נכנס אל הבניין ופורץ אליו , זאין אחריו ובלית ברירה אני נכנס אחריהם אל תוך הבניין השקט בלילה.
שמה הרסנו ושברנו את כול התפאורה בתיאטרון , הרסנו את כול הדברים שהיו על הבמה והמאבטחים תפסו אותנו .
הארי וזאין הצליחו להימלט אבל אחד מהמאבטחים ננעל עלי וכך גם השני תופסים אותי מלברוח .
זאין מסכן את עצמו וחוזר לעזור לי , נאבק עם המאבטחים שמשחררים אותי וישר ננעלים עליו ותופסים אותו .
אני והארי בורחים מהבניין .
זאין מקבל שעות עבודה ציבורית בתור עונש בתוך בית הספר לאומניות – ומשמה אין לי מושג איך הכול השתבש.
נאנחתי בשקט , לוגם עוד וודקה זולה שככול הנראה תעשה לי הנגאובר נוראי מחר בבוקר . הוודקה צורבת במורד גרוני ומחממת את בטני .
אני מתחיל לצחוק בשקט , צחוק שיכור ועמום נטול כול הומור כולשהו על המצב העגמומי והכואב שאליו נקלעתי .